תוכן

כ"ב אלול תש"ך
ראש השנה ד', ט"ז ע"א, ל"ד ע"ב: אמר רבה, אמר הקב"ה, אמרו לפני ​בראש השנה מלכויות, זיכרונות, ושופרות. מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם. זיכרונות, כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר. ובדף ט"ז, הלשון "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה", ויש לומר, מכאן משמע על ידי השופר הוא יזכור אותנו. והלא אין שכחה לפני כסא כבודך, וכמו כן מהו ענין שיהא זיכרון לטובה והלא מדרך הטוב להטיב.
וכמו כן יש להבין את המאמר חז"ל: אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם, כאלו עקדתם עצמכם לפני.
גם כן יש לשאול: ובלי תקיעת התחתונים הוא שוכח את עקידת יצחק, שדוקא על ידי מעשינו אנו מזכירים אותו? ונחשב אז הזכות של העקידה, כמו שאנחנו בעצמנו נעקדים לפניו? ומה יש להקב"ה מזה שאנו נעקדין לפניו? וכמו כן את המאחז"ל, אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו. אלא למה מריעין? רחמנא אמר, זיכרון תרועה. אלא למה תוקיען ומריעין, כשהן יושבין. ותוקעין, ומריעין, כשהן עומדין, כדי לערבב השטן (במד"ר אמר פרשה כ"ט).
בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר. בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה לישראל, אם שפרתם מעשיכם, הריני נעשה לכם כשופר הזה. מה שופר זה, מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי, בחדש השביעי.
הנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובשביל כוונה זו ברא הקב"ה יש מאין את הרצון לקבל תענוגים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה סוד הצמצום, שהוא סוד ההסתר. ואז יש מקום לעבודה ובחירה, שהאדם יקבל עליו את התורה ומצוות, בזמן שאינו מרגיש את העונג שבהם. ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו היא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקב"ה, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר, כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו" גם את הנפש הזה הוא מוכן לתת להקב"ה.
וזהו עבודה דמסירות נפש, שעל ידי זה הקב"ה יכול לתת לו אחר כך כל התענוגים שהוכן עבורו. ולא יהיה במתנת המלך שום פגם של בושה. מה שאין כן לפני זה, היינו מטרם שהאדם הגיע למדריגת מסירות נפש, אלא שיש בו רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, שורה עליו בחינת צמצום ודין. היינו שהדין הוא שלא יכולים לתת לו, משום שהאדם יקבל זה בכלים דרצון לקבל.
אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא בחינת רחום, (כמו שאמרו חז"ל, מה הוא רחום אף אתה רחום), אז הקב"ה יכול לתת לו כל התענוגים שהוכן בשבילו. ובזה נבין, הגם כי יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, מכל מקום אין הקב"ה משפיע לאדם, הגם שברצונו להשפיע מטעם הנ"ל, שיהיה פגם במתנת המלך, (כמשל מהעשיר, שבאופן בלתי ישר משפיע לעני בזיון). וכל תפילתנו ועבודתנו הן לתקן את מעשינו, בכדי שיהיו לנו כלים לקבל את שלימות התענוגים.