תוכן

ז) ונחזור לענין. באמור לו ישעיהו ענין האות, ר"ל, תכלית כוונתך היא, שמה שהלך הצל עשר מעלות במעלות אחז, שהיא המדריגה והמעלה העשירית, והיה הוא סיבה ששם החשיך אור השמש ביותר בהמנע אור התורה, ונסע משם, ובא למעלת הי"א שהוא מדריגתו, ובא לו האור חלוש יותר ממה שהיה ראוי. ואמר לו, אם תרצה שינטה השמש, ויחזור ויאיר תוך מדריגותו ומעלתו כראוי, שהיה ראוי להאיר, ובזה לא יהיה במעלתך כ"כ חולשת האור, וזה בהיותך אוהב את התורה ולומדיה. או אם תרצה מעלה גדולה מזו, והוא שישוב צל השמש אחורנית עשר מעלות עד רחבעם, כי משם התחילה הלוך וחסור ולרדת במעלותיו, ובזה יהיה לו תוקף אור גדול, ויתחיל הנטיה ממנו ולמטה. והוא בחר בזה, ואמר כי נקל לנטות השמש עד מדריגת אחז שהיא העשירית, כי האות והמופת השלם הוא, שישוב תוקף האור ללבנה אחורנית, עשר מעלות במעלות אחז, אשר ירדה. כי הוא היה סיבה לשמש שלא יאיר, וזהו במעלות אחז וכו'. ויתחיל לרדת פעם אחרת ממקום מדריגתו, וזהו אם יהיו הבאים אחריו צדיקים כמוהו, ואם לאו, ירעו בהמות בהררי אלף. וז"ש כי שלום ואמת יהיה בימי, ובזכותו האירה הלבנה כבהיותה בשלמות, והתורה היתה מאירת עינים בזמנו. ובהיות שאחריו באו מכעיסים את ה', הכל חזר למקומו בעונות, וחפרה הלבנה ובושה החמה, והחשיכוה מכל וכל, עד שעיני צדקיהו עור. והבן. ונעשה המופת באותו יום, בנטיית השמש עשר מעלות אחורנית. ודוגמת זה, היה ראוי להעשות בי' מדריגות הלבנה, אלא שגרם החטא מהבאים אחריו, והוא ג"כ היה ראוי להיות משיח, אלא כי בגד בוגדים בגדו וכו'.