ב"ה יום א'
מ"ג למספר בני ישראל תל אביב
כבוד הרה"ג
יא"מ מוהר"א פרידמן שליט"א
אחר דרישת שלומו
הטוב.
בתשובה לגלוי'
של כ"ת שליט"א. הנה כלל הוא שהעליון נותן אל התחתון מה שיש אפשרות וכח
אל התחתון לקבל, ולכן כשנצח עולה אל התפארת, עולה שיעור האור השייך רק אל הנצח,
והוד שהוא תחתון מנצח לא יכול לקבל, אבל חלק אור הכלול בנצח השייך להוד ויש אפשרות
לכלי דהוד לקבל, אין הנצח מעלה עמו אל הת"ת, רק אורו השייך לו לבד עולה אל
הת"ת והנשאר נותן להוד וזה נקרא שארית[1].
מלת
"בקירוב"[2]: גם כן כלל הוא, שכלי שיש בו עביות דהמשכה
עם עביות דהתלבשות ממשיך קומה שלימה מאותה הספירה שהכלי שייך לה, למשל בקומת
גולגלתא נמשך קומת כתר ממש, מטעם שיש עביות שלימה התלבשות והמשכה. מה שאין כן
בקומת ע"ב, שהזכר הוא בחי"ד דהתלבשות המתחבר עם בחי"ג דהמשכה,
ובחי"ד דהמשכה אין לו, לכן הקומה הנמשכת בזווג זה היא קומת כתר בקירוב, אבל
לא קומת כתר ממש. וההפרש ניכר בעת שהקומה מתפשטת בגוף, שבפרצוף ע"ב, קומת
חכמה שיש בה עביות שלימה מתפשטת גם לגוף, וקומת כתר בקירוב לא מתפשטת לגוף
דע"ב[3].
החותם בברכת
התורה
[1]
דבריו כאן עוסקים בביאור המובא בתלמוד עשר הספירות חלק ה' בסוגיית דמטי ולא מטי
בענין עליית אור הנצח לת"ת שאז מטי בת"ת, ואח"כ כאשר נותן את שארית
אורו להוד, זהו בעת שלא מטי בת"ת ומטי בהוד. עי"ש אות מג.
[2]
דבריו כאן עוסקים בביאור המובא פעמים רבות בתלמוד עשר הספירות אשר קומתו של פרצוף
ע"ב היתה קומת כתר בקירוב (עי' תע"ס חלק ה' או"פ לה, לוח התשובות
עא ועב, וכן בפתיחה לחכמת הקבלה אות מג).
[3]
עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות מד, בביאור דבריו.