ב"ה, ירושלים יום כ"א לחדש מרחשון תרפ"ז
לכ"ק מרן האדמו"ר שליט"א[1]
אחר דרישת שלום כבוד קדושתו באהבה רבה.
משלומנו ושלום בני ביתינו וכל הנלוים אליו כה נזכה לשמוע
בשורות טובות אמן.
הנני מוסיף עוד מובן במכתביו הקדושים על מכתב ששלחתי בשבוע
שעבר, שהוכרחתי למהר עצמי ולגמרו כדי שלא אתאחר לשלחו, בזמן המוגבל של תהלוכות
הדאר מפה לחו"ל.
הנה כותב וזה לשון קודשו "ובעבור זה הוכן לנו בזכות
אבותינו הקדושים האמונה והביטחון שלמעלה מן הדעת שישתמש האדם בהם ברגעים הקשים בלי
טורח ובלי לאות" וכו'[2].
ופירשתי ככה, דהנה
'דעת' הוא מובנו של הרגש. וכשעובד את השי"ת למעלה מהרגשיו, שהוא למעלה מן
הדעת, הרי זה לא יוכל להיות מופסק מדביקותו ית', באשר שירגיש בעצמו את ערך הריחוק
שבינו להשי"ת מטעם חושך הבריאה. אבל הרי רצונו ית' הוא לעבדו למעלה מן הרגש
האנושי, והרי הוא מבטל מושגיו והרגשיו בעבודתו ית', ואדרבה אין מוחין יותר גדולים
מזה, כפי פירושו של 'מוחין' מלשון 'נימוח', והיינו שמבטל את עצמו ומושגיו וממחה
עצמו לגמרי כמי שאין מי שירגיש יסורין בעבודתו ית', ובעת שיצרו מתגבר עליו הרי בקל
הוא מבטלו, כי היצר אינו בא אלא בטענות שלמטה מן הדעת, והוא עובד למעלה מן הדעת ויכול
להתפלל ולבטוח.
רק זאת קשה, איך יכולים לומר שירות ותשבחות בעת שעובדים רק
למעלה מן ההרגש, ואיך יכולים לשבח בשעה שאינו מרגיש שום קבלה ומתנה אשר בשבילה
ישבח את הנותן.