תוכן

ב"ה, יום ט' לחדש תשרי תרפ"ז

אל כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א[1]

 אחר דרישת שלום כבוד קדושתו. הנה חכיתי עד כה לקבל חידושי תורה ממעכ"ק, ובהיות שכבר הגיע יום הכפורים, לכן אקדים אותו בבחינת מ"ן ואתערותא דלתתא לבאר פרק בעץ חיים שאני לומד אותו כעת בהשיעור שלי. והוא בפרק ו' מ"ת (מהדורה תנינא) שער דרושי הנקודות בד"ה ונבאר עתה ענין אחוריים דאו"א, ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואחור באחור וכו' עד וכאשר בא אדם ועשה מצות מעשיות החזירם פנים בפנים[2].

עניין פנים בפנים ואחור באחור, ידוע הוא דבחינת אחור באחור היא העבודה על דרך הכפיה, שהיא בלי אהבה. ופנים בפנים, היא עבודה באהבה.

 ונבאר גם כן ענין זו"ן ויניקת הקליפות והחצונים, וגם בחינת אדם שעשה מצות מעשיות.

בחי' ז"א היא העבודה בבחינת השפעה, דהיינו באמונה פשוטה ומופשטת למעלה מן הדעת וכו'. ובחי' נוקבא היא הקבלה מה שהעובד השי"ת זכה להרגיש רחמי השי"ת אשר השפיע אליו, שזו היא קבלה מורגשת.

ויניקת הקליפות והחיצונים הוא, מה שהעובד מרגיש עצמו לעובד ה', על דרך חסיד מרחם אמו וכדומה. וכל רבוי בעבודתו, כריסו גדל עמו, כי רואה שהוא יפה מאחרים.

ובחי' 'אדם' הוא כמו שכתוב 'אדם' בגימטריא 'מה'[3], היינו שמרגיש אחרי כל העבודה את ערך שפלות עצמו, וממילא כשבא לו אחר כך תנועה קלה בעבדות השי"ת, אז הוא מכיר תיכף רחמיו ית' ומברכו. (ובזה מתישב לי מה ששאלתי כמה פעמים מעכ"ק שבאם אדם מרגיש שפלות עצמו אז מי הוא העובד, כי על זה נאמר ...אלקנו מרוב).

ודומה להנ"ל שמעתי, שכשם שמצוה בדחילו ורחימו פרחה לעילא, כך עבירה בדחילו ורחימו נוטלתו הסטרא אחרא. וכשם שמצוה בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, כך עבירה בלי דחילו ורחימו אין הסטרא אחרא נוטלתה.

ולכן הצדיקים שמצותיהם הם בדחילו ורחימו, הרי הם פורחים לעילא. ומה שנשאר באדם זה רק עבירות שעשה בלי דחילו ורחימו, שהסטרא אחרא אינה נוטלתם. מה שאין כן ברשעים שהם [מלאים] מצוות תמיד, כי העבירות עשו בדחילו ורחימו ונטלם הסטרא אחרא, ונשאר באדם רק המצות שעושים בלי דחילו ורחימו. והמרגיש בעצמו שעושה תמיד, הרי אין יניקה לקליפות גדולה מזו. מה שאין כן מי שהוא זכה לבחינת אדם, ומכיר ערך שפלותו, הרי הוא אינו יכול להיות מלא מצות, על דרך השאלה מי הוא העובד ומכיר רק .. וממילא פרחת לעילא, כי מודה בעצמו שאינו שלו ורק מרחמיו ית'.

ובזה נבוא אל הביאור, וזה לשון עץ חיים: "כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א". פירוש, כי אחורי הנוקבא שהוא בחינת הקבלה מרחמיו, הם עומדים לינק לומר שעצמיות הוא. "ולכן נאצלו זו"ן אחור באחור", שהיא עבודה על דרך הכפיה, שאז אין להנוקבא שום קבלה בהרגשת רחמים, ואדרבה בבחינת דינין בלבד. כי ע"ז היא הכפיה להמליך את השי"ת אפילו במצב כזה גם כן. ובזה לא יכולה הקליפה לינק, שאין לה ממה למלאות כריסה, כי אדרבה צורתו מגולה לפניו.

"וכאשר נברא אדם", היינו שהרגיש היטב שפלותו ומך ערכו מבחי' עצמותו כשהוא לעצמו. ועל דרך שכתבתי למעכ"ק, שהרבי מלובלין אמר אל אחד שבקשו עזר ותרופה על מחשבות זרות. אמר לו, שכל החסרון שלו הוא על שם שקורא למחשבותיו בשם "זרות", כי כך ערכו מצד הבריאה, על דרך שנאמר[4] "ובורא חושך", ואינה זרה רק שלו היא.

וכיון שנולד בחינת אדם ומרגיש שפלותו, אם כן אז בא לפניו השאלה מי העובד.

התשובה לזה היא "עשה מצות מעשיות", בבחינת עושי דברו, ובבחינת דומם, על דרך "למה תוקעין - רחמנא אמר תקעו" (ראש השנה טז, א). ועל ידי זה "החזירם פנים בפנים" על דרך עושי דברו והדר לשמוע[5]. "ואז לא היה פחד מן הקליפות" וכו'. מטעם כי כבר מורגל הוא ויודע את עצמו כשהוא לעצמו באיזה מצב שהיה, וממילא מכיר חמלת השי"ת עליו, ונמצא כל מצותיו שעושה הרי הם בבחינת פנים בפנים פורחים לעילא.

והנה יתבאר הנזכר באופן יותר מבורר, במה שאבאר להלן את תשלום הפרק.

וכתב עוד "והנה בהיותם אחור באחור, אין לזו"ן רק כותל אחד לשניהם וכו' עד כדין איהו נקיט חסדים ואשתלים אחור דידיה, ואיהי נקטה גבורות ואישתלים אחור דידה. וכדין אתהדרו פנים בפנים".

ונבאר מקודם מובן של כותל, וגם בחינת אחור דידיה ובחינת אחור דידה.

 המובן של כותל, כמדומה לי ששמעתי שהוא משל, שכשם שעל גבי כותל תולים את הכל, כמו"כ כאן רצונו לומר שעליו תלוי כל העבודה. וגם מה שכתוב "ומשתמשין בכותל אחד, חצי כותל לז"א וחצי כותל לנוקבא", אינו רוצה לומר שהוא שוה בשוה מחצה על מחצה, רק מעט מזעיר שייך לשימוש הנוקבא.

ובחינת אחור דידיה, הוא כמו שנזכר לעיל, כי בחי' ז"א הוא העבודה בבחינת אמונה פשוטה. והנה כשזוכה לאמונה שלימה עם כל המוחין, דהיינו, כמו שעומד לפני מלך בשר ודם, הרי בטל לפניו, והיראה אין לה שיעור, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים, הרי צריך להיות בטל במציאות מחמת פחד הדר גאונו. כי זהו פירושו של "מוחין" מלשון נימוח ובטל. וזהו בחינת פנים של ז"א.

 ובחינת האחוריים בשלימות, נקרא כשהוא בטוח שלא ישוב לכסלו עוד[6] להפסק ח"ו אמונתו, בין שירגיש גדלותו ויתבטל לפניו ובין לאו. אבל על כל פנים אמונתו קבועה בשלימות שלא יזיח מאמונתו בכל אופן, וקטנות וגדלות שוין לפניו, על דרך שלא לצאת מהיכל המלך בכל שימוש שיהיה לו, אז אפילו יניחנו לעמוד ריק ובטל, יבקש בעצמו איזה שימוש, אבל לפסוק ממנו בטוח הוא בעדות היודע תעלומות וכו', וזהו נקרא אחור שלם דז"א, רוצה לומר בזמן הקטנות.

 ואחור ופנים דנוקבא, הנה נזכר לעיל דבחינת הפנים כשמרגיש רחמי ה' שהשפיע אליו, ובחינת אחוריים היינו שמרגיש רק בחינת הדינין.

 נבוא אל הביאור: כי כשנולד בחינת אדם, היינו כשעובד השי"ת מתחיל העבודה, ומבין שכדי לעבוד את ה' כל היום וכל הלילה, על ידי הרגש בשפלות עצמו שהוא בחינת אדם, הנה אז זו"ן אחור באחור כמבואר, שלא יהיה יניקה לקליפות, ומשתמשין בכותל אחד, דהיינו בבחינת אמונה, שהוא שייך כולו לבחינת ז"א ומעט מזעיר שייך לנוקבא. דהיינו שמרגיש בחינת הדינים וממליך את השי"ת גם במצב כזה, נמצא שיש לו תועלת מהרגשת הדינין.

ו"כשאדם על ידי מעשיו גורם זיווג עליון", פירשתי לעיל שעל ידי מצוות מעשיות בבחינת עושה דברו גורם לשמוע בקול דברו, היינו שזוכה לחסדים וגבורות. ובחינת החסדים הוא שזכה לעדות של היודע תעלומות שלא ישוב לכסלו, שהוא שלימות אחור דידיה, כמו שנזכר לעיל.

ו"איהי נקטה גבורות", היינו שהכיר את ערך שפלות עצמו לתכלית השלימות מצד הבריאה, כי כן רצונו ית' למלוך אפילו על בריות השפלים.

 ו"כדין אתהדרו פנים בפנים", כי הרי היחוד נתגלה, שהוא בעצמו יוצר אור והוא בעצמו בורא חושך[7], והדינין של הנוקבא הם בבחינת רחמים. אז כשיודע ומכיר מי בורא של הדינין ולמה בוראם, וכשהם בבחינת רחמים הרי זכה לפנים של הנוקבא כנ"ל.

 ובהכרה כזו, הרי יובן שהוא בודאי בטל ומבוטל מפני כבוד השי"ת, ועבדו ביראה ופחד, שהוא פנים של ז"א, והעבודה נעשה באהבה ויראה יחד שהוא פנים בפנים וכו'.

והנה נבאר הענין באחוריים דאבא ואימא שהוא כמו בזו"ן.

 ונראה לי, דענין אבא ואימא, קאי על אמונת חכמים, שגם בזה שייך ענין אחוריים ופנים ואחור באחור ופנים בפנים. ובחינת אבא הוא העבודה באמונה למעלה מן הדעת בה"חכם", ואמא הוא בחינת הקבלה מה שמרגיש בעצמו השגתו של גדלות החכם, שהוא בחינת הפנים שלה. ואחוריים, הם הרגשת התנגדויות שיש לו אל החכם. ובחינת אחור באחור הוא העבודה על דרך הכפיה, ופנים בפנים הוא העבודה באהבה.