תוכן

תשמ"ו מאמר יח
חז"ל במסכת ברכות (לב) אמרו לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, עכ"ל.
זה מראה לנו, שהאדם צריך להאמין, כי זה שהאדם בא לידי מצב שירגיש את חסרונו בעבודת ה', היינו הרגשתו, שאין לו אמונה כמו שצריך להיות, זאת אומרת שיהיה לו היכולת להאמין שהקב"ה, הוא טוב ומטיב, והרגשה זו שרואה שאין בידו להודות לה' ולומר בפה מלא שיהיו פיו ולבו שוים, ברוך שאמר והיה העולם, היינו שהוא נהנה מהעולם עד שהוא נותן תודה לה' מזה שברא את העולם ויש לו ממה להנאות, ואם ח"ו לא מרגיש את הטוב והעונג שיש לקבל אז קשה לו לתת תודה על זה, וזה כואב לו מדוע אין הוא יכול להלל להקב"ה על העולם שברא, ולומר ברוך שאמר והיה העולם בפה מלא.
והחסרון הזה כואב לו, היינו שהוא אומר שבטח הרגשה זו, בא לו מזה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא משוקע באהבה עצמית, וזה גורם לו פירוד מה', היינו שאין לו הרגש של גדלות הבורא, כי הבורא נסתר ממנו, ומשום זה הוא לא יכול לראות את האמת, מה שכתוב כי הוא חייך ואורך ימיך, וכמו"כ הוא לא יכול להרגיש את חשיבות התורה כמ"ש כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
וכשהאדם נותן חשבון לעצמו, איפוא הוא ההתפעלות הזו מצד מה שהגויים אומרים עלינו רק עם חכם ונבון אנחנו מכח התורה, מכח מה שאנו מקיימים מה שכתוב "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
ומדוע אין אני מרגיש את חשיבות התורה ומצות, ובמצב ההתבוננות הזו, שהוא מרגיש איך שהוא רחוק מכל חשיבות של עבדות ה', ומתחיל להתעורר ולחשוב שבטח צריכים לעשות משהו, שלא ישאר כך במצב השפלות הזו, כי ימי חייו, ובטח אז האדם מתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו אליו, ויתן לו עזרה מלמעלה, כמשארז"ל הבא להטהר מסייעין אותו, היינו שיסיר ממנו את ההסתרה של גדלות וחשיבות דקדושה, שיוכל להתגבר על כל מחשבות ורצונות השפלות, הבאים מכח אהבה עצמית, וכל דאגותיו יהיו אך ורק איך יכולים לעשות משהו עבור הקדושה, הנקרא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.
שבטח שזה יכול להיות רק בשיעור שהוא מאמין בגדלות וחשיבות של הקב"ה, א"כ הוא מבקש מה' שיאיר עיניו ויראה וירגיש את גדלות וחשיבות ה' כמ"ש (תהלים פח) למה ה' תזנח נפשי תסתיר פניך ממני", ואז הוא התפלה הוא מעומק הלב, היינו שהאדם רוצה אז שהקב"ה ירפא את לבו, כמ"ש (תהלים קמז) הרופא לשבורי לב, ומחבש לעצבותם".
ואז בטח האדם חושב שההתעוררות לתפלה, שה' יקרב אותו אליו, זה בא מכח אדם עצמו, ומחכה לישועת ה' שהוא יעזור לו, בזה שיקבל תפלתו ויענה לו על תפלתו, זאת אומרת שיקרב אותו אליו ית', כמו שהוא יתפלל עכשיו מסיבת שהוא מרגיש עכשיו את חסרונו מה שלא יהיה מרגיש מקודם.
אי לזאת כשהאדם לא מקבל מהבורא, מה שהוא חושב שהבורא צריך לתת לו, אז הוא האדם מתרעם מדוע אין הבורא עונה לו על תפלתו שהוא מתפלל, בשלמא אנשים אחרים שלא מקרב אותם לפי דעתו, הוא מטעם שאין להם חסרון לרוחניות, אבל הוא לא דומה לשאר אנשים, שאין להם שום זיקה לה' אז ממילא אין הקב"ה צריך לקרב אותם.
אבל אדם זה שהתפלל לה' שיעזור לו שיקרב אותו אליו הלא הקב"ה בעצמו רואה שאין הוא דומה לשאר אנשים אלא הוא מרים מעם, שיש לו הבנה בחיי העולם ותכליתו שהוא עושה חשבון לעצמו, לאיזה מטרה הוא נברא, ולמה הוא צריך להגיע, משא"כ שאר אנשים כשהוא מסתכל עליהם הוא רואה את שפלותם, שכל מחשבותיהם ומעשיהם הוא רק לצורך תועלת עצמם, והוא מרגיש שהוא מבין אחרת מסיבת שכלו ומידותיו, שהם יותר במעלה וחשיבות משאר אנשים, ועוד יותר מזה לפעמים אדם רואה שהוא עומד במעלה יותר גדולה ויותר חשובה אפילו מאנשים שהוא נמצא איתם בחברותא, והוא רואה שהם לפעמים חושבים על רוחניות, משא"כ הוא כל מחשבתו ורצונו הוא רק על רוחניות, והוא רוצה תמיד לצאת מאהבה עצמית, וכל בקשותיו לה', הוא רק שיוציא אותו מפשלות זו, והוא לא רואה על שאר חברים שלו, שגם הם יהיו כל כך רציניים שיחשבו רק על רוחניות, לכן יש לו תרעומת על הבורא, מדוע הוא לא עונה לו על תפלתו על מה שהוא מתפלל ומשאיר אותו במצב שהוא נמצא, כמו שאר החברים ולא מתחשב עמו, היינו עם תפלתו שהוא מתפלל באמת מעומק הלב, א"כ הוא רואה ח"ו בעניית התפלה מלמעלה חסרון, ושואל לעצמו, הלא כתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה, שכל - פה, פירושו שכל הפה יבקש את התפלה, היינו שכל הגוף שלו דורש שה' יעזור לו, משא"כ שאר אנשים שלא מקבלים, תשובה על תפלתם הוא משום שהוא לא כל פה.
הנה אאמו"ר זצ"ל אמר ע"ז, הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים, ואני אשמע", והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה הוא, היות שהוא מצא חן בעיני ה' וה' רוצה לקרבו, אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו, זאת אומרת שה' מקרבו בזה שה' נותן לו רצון שהוא יפנה לה' ושידבר לה', נמצא שכבר יש לו עניית התפלה מטרם שהוא התפלל, היינו שה' קרבו אליו בזה שהוא נתן לו מקום שידבר לה', וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה" זאת אומרת שה' קרב את האדם אליו מטרם שעלתה מחשבה במוחו של אדם שצריכים להתפלל לה'.
אבל מדוע בחר ה' בו לתת לו קריאה לבוא אליו להתפלל, על זה אין לנו תשובה, אלא שצריכים להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא, וזה נקרא אצלנו בשם הנהגה השגחה פרטית, דהיינו שאסור לו לאדם לומר שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה אז יהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש, כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש, היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות א) א"כ אסור לחכות על רגע אחת אחרי כן, אלא האדם צריך לומר אם לא עכשיו אימתי, ואסור לחכות, על זמן יותר מוכשר, ואז אני אקום לעבוד עבודת הקודש, אלא כמו שארז"ל (אבות ב, ה) ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.
אלא אחר המעשה אמר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין בהשגחה פרטית, שלא האדם קורא לה', אלא הקב"ה קורא לאדם, ואומר לו שאני רוצה שתדבר אלי, נמצא שלא הסיבה להתקרבות באה מצד האדם אלא מצד הבורא, ומשום זה אין להאדם לחשוב שאין הקב"ה שומע תפלה ח"ו, אלא כבר קירב אותו עוד מטרם שהאדם פנה לה', שיקרב אותו אליו, וזה נקרא טרם נקרא ואני אענה.
נמצא לפי הנ"ל אם האדם נתעורר, להרגיש את מצבו השפלות שלו, זה לא בא מצד האדם, אלא הקב"ה שלח לו אז הרגשה כזאת, בכדי שיבקש שיקרבו, אי לזאת תיכף כשבא לאדם מחשבה שהוא מרוחק מה', ורוצה להתפלל לה' שיקרב אותו, אין לו להתפלל עד שיתן מקודם תודה לה' בזה שה' קורא אותו, שיתקרב אליו, וה' רוצה שהאדם יתפלל לה', וכשהאדם נותן לעצמו חשבון נפש, מה פתאום נזכר עכשיו שישנו רוחניות בעולם, והוא צריך להשתדל, להשיג מה שהוא ברוחניות, ואם תיכף אומר שהמחשבה זו הקב"ה שלח, אז אח"כ הוא יכול להתפלל.
וזה שארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, זאת אומרת תיכף שנפל במחשבתו את מצבו בענין רוחניות, הוא צריך תיכף במקום לתת שבח והודיה לה', על זה שהוא נתן לו, את המחשבה ורצון על רוחניות, ואח"כ היינו לאחר שהוא יודע שה' קורא אותו, ותיכף מתחיל להודות ולשבח את המלך בזה שקירב אותו, אז הוא יכול להתפלל על מצבו היות שהוא רואה שחסר לו תורה, ואינו יודע שום הבחנות בין אמת לשקר ומתפלל לה' שיראה לו את דרך האמת.
ובזה נבין משארז"ל (מדרש רבה תולדות פרשת ס"ג סימן ה) וז"ל ויעתר לו ה' ר' לוי אמר משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב, והיה זה חותר מבפנים, וזה חותר מבחוץ, שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא, עכ"ל.
ומפרש שם המתנות כהונה ליטול ליטרא, פי' וגם אביו חפץ ליתנו והיה חותר כנגדו כדי שימהר לקחתו.
ולפי מה שהסברנו שהסיבה שהאדם רוצה להתקרב בא מצד הבורא, ואין הבורא מחכה עד שהאדם יתעורר אלא הוא מעורר את האדם ואח"כ האדם מתפלל, שהבורא יקרב אותו, את זה יכולים להבין בדברי המדרש שנותן משל על הפסוק ויעתר שהוא שיצחק התפלל לה', ונתן ע"ז משל, דהיינו שאביו היינו הבורא חותר מבפנים, היינו שאביו נתן לו מחשבה ורצון להתפלל אליו, ואח"כ הבן מלכים חותר מבחוץ, זאת אומרת שעם ישראל הם בני מלכים, והם עומדים מבחוץ של היכל המלך, ורוצה להתקרב לה', היינו לכנס להיכל המלך זאת אומרת שאביו שבשמים הוא התחיל תחילה כנ"ל.