תוכן

פקולטיס או פנקשינס (-יכולות או תפקודים מוחיים נרכשים)

ותבין עצמותם מהמבואר לעיל בדבר האגו הכללי של הגוף ואגו הפרטי של השכל, שגדרם הוא הרצון לקבל שבהם, והוא ודאי כוח רוחני. אמנם בבחינה קונקרטית (-מוחשית), מובנת ומתגלית אלינו בצורת חלל ורעב או נקודה שחורה שצריך להלבינה או חלל שצריך להתמלאות, אשר יחד עם זה תדע קומתו של כל אגו, שהוא ממש כגודל השחרות או החלל הכואב שבו. וכן האיכות של כל אגו, תדע בדיוק שהוא ממש בדמיון איכות הכאב שבו, שמתבלט אליו בצורה של נטייה, כי כל אחד יש לו נטייה אחרת שהוא נצמח מן החלל האחר.
ובזה תדע גם הפקולטיס הפרטיים שבהמוח, כי הם נולדים ובאים בדרך התפתחותו של האדם, כי בשעה ששוכח דבר מה, נולד אז התחלת חלל למוח הזיכרון, וכן הולך ומתרחב פקולטה הזו, בשיעור המכאובים שמרגיש מן השכחה. ובשעה שמצטער על אריכות הזמן של התפישה, הרי נולד בה אז תחילת החלל של מוח התפישה, וכן הולך ומתרחב החלל הזה והפקולטה הזו בריבוי הרגשי הכאב שחוזרים ונשנים עליו בדרך התפתחותו. ובשעה שֿמצטער על טעות שבמסקנא שלו, כן מתפתח בו חלל של מוח המסקנה, והולך ומתרחב בריבוי המקרים של הצטערות לדבר זה, ועד"ז כל הפקולטיס נבנים והולכים, שאינם רק חללים בתוך נקודות צנטריפוגה.
אמנם צריך לצרף לזה עניין הירושה מאבות ש... האלו (ואולי המה הקונוולישן (-קפלים) שבהמוח שדומים לחללים) באים בירושה מדור לדור. ועוד צריך לצרף לזה, שלפעמים שאדם משיג הרחבת פקולטה אחת, והוא מסייע באותו שיעור אל פקולטות אחרות, כמו שמתחיל בו חלל של הדמיון, ומחמת חלל הזה, נתרבים ונגדלים גם החללים לזכרון ולמסקנה, מפני שיש לכולם יחסי קרוב.

חוק של מילוי ושפיכה במוח נתבאר שהעצם והאגו הפרטי של השכל הוא החלל והשחרות שבו העומד להתמלאות. וא"כ קשה, אחר שנתמלא ונתברר לו הספק, צריך השכל למות. אמנם אינו כן, כי אנו רואים שהשכל יש לו יחס וקשר תמידי כל ימי חייו. אמנם חוק של מילוא ושפיכה יש כאן, כי תיכף באותו שעה שהחלל נתמלא, תיכף נפנה ונשפך משם לפקולטה מוכנת לו, והוא הנקרא מוח הזכרון, באופן שהחלל נשאר פנוי כלמפרע, כלומר כגרעין השורשי שבו, ודומה למין צמצום של החלל. ותדע, שהוא הסבה של "שכחה", כלומר, שתיכף שנתמלא שופך אותו למקום אחר, וע"כ מושך הוא את ... בדומה שהשבע מתעכל והרעבון מתחדש ונולד, ואפי' השבע נמצא, הרעבון בגניזו, אלא מצומצם, שאחר העיכול מתרחב ונרגש.