תוכן

שמעתי ט"ז שבט תש"א
זה ידוע, שעיקר העבדות היא להשפיע נ"ר ליוצרו, אבל צריך להבין מה הפירוש של להשפיע, היות שדבר זה מורגל בפי כל, וידוע שההרגל מפיג את הטעם, לכן צריכים לבאר היטב מה ענינו של מילת להשפיע. והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון נכלל ג"כ הרצון לקבל, (אלא שברצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים), כי לולי זה אין קשר בין הנותן למקבל, שאין זה מן הנמנע שאחד יתן, והשני לא נותן שום דבר בחזרה, שתהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן ששניהם מגלים אהבה זל"ז, אז יש קשר וידידות בין שניהם, אבל אם אחד מגלה אהבה והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום.
וחז"ל דרשו על הפסוק [ישעיהו נ"א]: "ולאמר לציון עַמי אתה", "אל תקרי עַמי אלא עִמי אתה, למהוי שותפא עִמי" [הקסה"ז אות ס"ז]. היינו, שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי"ז, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע לבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא, שאז נקרא שותפות, שהתחתון נותן וגם העליון נותן.
אבל לרצון לקבל צריך להיות השתוקקות להדבק בבורא ית', ולקבל שפעו וחיותו וטובו, שזו היתה מטרת הבריאה שהיא להיטיב לנבראיו. אמנם ע"י השבירה שהיתה בעולם הנקודים נפל הרצון לקבל לרשותן של הקליפות, שעי"ז נעשו בכלי ב' בחינות: א) נעשה בו יחס לתענוג של פירוד, שהעבודה לצאת מרשות הקליפה הזו נקראת עבודת הטהרה ב) נעשה ע"י השבירה התרחקות מתענוגים רוחניים. היינו, שהאדם מתרחק מרוחניות ואין לו שום תשוקה לרוחניות, והתיקון לזה הוא נקרא קדושה, שסדר העבודה הוא להשתוקק לרוממותו יתברך, אז הבורא ית' מאיר לו בכלים האלו. אבל צריכים לדעת, שבשיעור שיש לו כלים דבחי' טהרה שנקרא בחי' "שנאו רע", כן באותו שיעור הוא יכול לעבוד בבחי' הקדושה, כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע".
היוצא מזה שיש ב' בחינות: א) טהרה ב) קדושה. שקדושה נקרא הכלי שהוא ההכנה לקבל את טובו ית' מבחי' להטיב לנבראיו. אבל הכלי הזה מיחסים לתחתון, היינו שזה בידו לתקן, דהיינו שבידו להשתוקק אל הטוב, שזהו שמרבה לעסוק ברוממותו ית' ובשפלות עצמו. משא"כ השפע שצריך להתגלות בכלי דקדושה, הוא בידי הבורא ית', שהוא המשפיע את השפע לתחתון, ואין בידי התחתון לעזור לזה כלום. וזה נקרא "הנסתרות לה' אלוקינו".
וכיון שמחשבת הבריאה הנקראת להטיב לנבראיו מתחלת מא"ס ב"ה, לכן אנו מתפללים לא"ס ב"ה, היינו לקשר שיש לבורא עם הנבראים. וז"פ מש"כ בכתבי האר"י ז"ל שצריכים להתפלל לא"ס, כי לעצמותו ית' אין שום קשר עם הנבראים, כי תחילת הקשר מתחיל בא"ס, ששם נמצא בחי' "שמו", שהוא שורש הבריאה. וז"ס מ"ש בירושלמי: "המתפלל יתפלל בשם" היינו כנ"ל, ששם יש בחי' "שמו". ובחי' "שמו" וא"ס נקרא בלשון אגדה, "מגדול מלא כל טוב" לכן מתפללים לשם, שהוא בכדי שנקבל את ההטבה שהוכנה לנו מראש.
לכן הכתר נק' רצונו להיטיב לנבראיו, וההטבה בעצמה נקראת בשם חכמה, שהיא עצמות השפע. לכן נקרא הכתר בשם א"ס, ובשם מאציל. אבל החכמה עוד לא נקראת בשם נאצל, כי בחכמה עדיין לא נמצא בחי' כלי, ונבחנת לאור בלי כלי. לכן גם חכמה נבחנת לבחי' מאציל, מטעם שאין השגה באור בלי כלי וכל ההפרש בין כתר לחכמה הוא, ששם מגולה יותר שורש להנאצלים.