תוכן

שמעתי ט"ז שבט תש"א
זהו ידוע שעיקר העבדות היא להשפיע נחת רוח ליוצרו. אבל צריך להבין מהו הפירוש של להשפיע. היות שדבר זה מורגל בפי כל, וידוע שההרגל מפיג את הטעם. לכן צריכים לבאר היטב מה ענינה של מלת "להשפיע".
והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון נכלל ג"כ הרצון לקבל (אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים), כי לולי זה אין קשר בין הנותן להמקבל. שאין זה מן הנמנע שאחד יתן והשני לא נותן שום דבר בחזרה שתהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן ששניהם מגלים אהבה זה לזה אז יש קשר וידידות בין שניהם, אבל אם אחד מגלה אהבה והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום.
וחז"ל דרשו על הפסוק: "ולאמר לציון עַמי אתה" (ישעיהו נ"א ט"ז) "אל תקרי עַמי אלא עִמי אתה. למהוי שותפא עימי" (זהר בראשית דף ה'). היינו שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי"ז, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא - אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא, ואז נקרא שותפות, שהתחתון נותן וגם העליון נותן.
אבל הרצון לקבל צריך להיות ולהשתוקק להדבק בו ית', ולקבל שפעו וחיותו וטובו. וזו היתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
אמנם ע"י השבירה שהיתה בעולם הנקודים, נפל הרצון לקבל לרשותם של הקליפות, שעל ידי זה נעשה בכלי ב' בחינות: א', שנעשה בו יחס לתענוגים של פירוד. שהעבודה לצאת מרשות הקליפות - זה נקרא עבודת הטהרה. ובחי' הב' שנעשתה ע"י השבירה, הוא להתרחק מתענוגים רוחניים, והתיקון לזה הוא נקרא קדושה, שסדר העבודה הוא להשתוקק לרוממותו ית', אז הבורא ית' מאיר לו בכלים האלו. אבל צריכים לדעת, שבשיעור שיש לו כלים דבחינת טהרה שנקרא בחי' "שנאו רע" - כן באותו שיעור הוא יכול לעבוד בבחינת הקדושה. כמ"ש: "אוהבי ה' - שנאו רע".
היוצא מזה, שיש ב' בחינות: א) טהרה. ב) קדושה. שקדושה נקרא הכלי שהוא ההכנה לקבל את טובו ית' מבחי' להטיב לנבראיו. אבל הכלי הזה מתיחס לתחתון, היינו שזה בידו לתקן, דהיינו שבידו להשתוקק אל הטוב, שזהו שמרבה לעסוק ברוממותו ית', ובשפלות עצמו. משא"כ השפע שצריך להתגלות בכלי דקדושה - הוא בידי הבורא ית', שהוא המשפיע את השפע לתחתון ואין בידי התחתון לעזור לזה כלום, וזה נקרא "הנסתרות לה' אלהינו".
וכיון שמחשבת הבריאה הנק' להטיב לנבראיו מתחלת מאין סוף ברוך הוא, לכן אנו מתפללים לאין סוף ב"ה, היינו להקשר שיש להבורא עם הנבראים. וזה פירוש מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שצריכים להתפלל לאין סוף. כי לעצמותו ית' אין שום קשר עם הנבראים, כי תחילת הקשר מתחיל באין סוף, ששָׁם נמצא בחינת "שמו", שהוא שורש הבריאה.
וזה סוד מה שכתוב בירושלמי שהמתפלל יתפלל בשם, היינו כנ"ל, ששם בחי' "שמו". ובחינת שמו, ואין סוף, נקרא בלשון אגדה "מגדול מלא כל טוב". לכן מתפללים לשם, שהוא בכדי שנקבל את ההטבה שהוכנה לנו מראש.
לכן הכתר נק' רצונו להטיב לנבראיו, וההטבה בעצמה תקרא בשם חכמה, שהוא עצמות השפע. לכן נקרא הכתר בשם אין סוף, ובשם מאציל. אבל החכמה עוד לא נקראת בשם נאצל, כי בחכמה עדיין לא נמצא בחי' כלי, ונבחנת לאור בלי כלי, לכן גם חכמה נבחנת לבחי' מאציל, מטעם שאין השגה באור בלי כלי. וכל ההפרש בין כתר לחכמה הוא ששם מגולה יותר שורש לנאצלים.