תוכן

תשמ"ד-מה מאמר א
היות שהאדם נברא עם כלי שנקראת אהבה עצמית, ובמקום שאינו רואה שבפעולה זו תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומר דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.
ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דבקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.
והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה שיהי' כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד לבטל את הרצון לקבל, שהוא נקרא רע, מטעם שהוא מונע להגיע להמטרה שבשבילה נברא האדם.
לכן צריך החברה להיות כלול מיחידים, שכולם בדיעה אחת שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להלחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם נמצא שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.
ובכדי שיהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני, וזהו על ידי שכל אחד רואה מעלת חברו ולא חסרונו, אבל מי שחושב שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם.
וכמו כן בעת ההתאספות צריכים להיות רצינים בכדי לא לצאת מהכוונה שעל כוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאד, היה רגילות להראות מבחוץ שהוא לא רציני אבל באמת בתוך לבם היה אש בוערת.
אבל לאנשים קטנים, עכ"פ בעת האספה צריכים להזהר לא להמשך אחרי דיבורים ומעשים שלא מביאים את המטרה שהתאספו, שהוא, שעי"ז צריכים להגיע לדבקות בה'.
וענין הדבקות עיין במתן תורה (דף קלח ד"ה ובאמת) רק בזמן שלא נמצאים עם החברים אז יותר טוב שלא להראות בחוץ את הכוונה שיש בלבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שז"ס והצנע לכת עם ה' אלקיך. הגם שיש ע"ז פרושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הוא ג"כ ענין גדול.
לכן כדאי שהחברים שמתחברים, יהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להבטל לפני השני.
וזה החברה צריכה להיות שמירה יתירה שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש משום שקלות ראש הורס את הכל.
אבל כנ"ל שזה צריך להיות ענין פנימי. אבל בזמן שנמצא מישהו אם הוא אינו מהחברה זו, צריכים לא להראות שום רצינות, אלא להשתוות מבחוץ עם אדם שבא עכשיו, היינו שלא לדבר מדברים רציניים, אלא מדברים שמתאימים לאדם שבא עכשיו, שהוא נקרא אורח בלתי קרוא.