תוכן

ב"ה ו' נשא י"א סיון אפר"ת
ב"ה א' בהעלותך י"ג סיון
כתיב ​"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". זה שאמרו חז"ל: רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים שתף עמו מדת הרחמים.
פירש: הנה זה כבר ידוע, שיש שני דברים באדם – מוחא וליבא.
והנה במח האדם יש בו בחי' שלשה דברים: "שכל" "משכיל" "מושכל". ובחי' הלב בו הרצונות תקועים. והנה "השכל" עצמו ומהותו אין אדם יכול להשיג אותו מה הוא. אמנם נכללות בו עוד שתי בחינות – "משכיל" "מושכל". והם נקראים "חכמה" "בינה" "ודעת". "ושכל" עצמו נקרא "חכמה" והוא "כח נעלם" שאינו יודע מה. ובחי' "משכיל" נקרא הכח זה שיש בו, שיוכל "להשכיל" מן המחשבה שנפלה בשכל. ובחי' "מושכל" נקרא אחר עסקו "בהשכלה" זו נתפשט "דעת" "טוב וטעם".
ובחי' "לבא" נקרא "האמצעי שבשכל". ונקרא "מלך", כמו שכל בב' בחינותיו, ובחי' ג' שהוא נקרא "שואף". היינו שלכן נקרא "מלך", בשביל שיש בו בחי' "שאיפה". שכמו "הלב" שבגוף הגשמי שהוא קודם לכל האברים בשאיפת חיות מן המאכל, ואח"כ מחלק הוא חיות לכל האברים, ובשבילו נקרא בחי' "רוח" גם כן, שממנו הולכת החיות לכולם, כמו"כ בחי' "לב שבשכל" יש בו בחי' "שאיפה". והוא בחי' "רצון", היינו שמיד שנפל במחשבה איזה דבר, שואף "הלב ברצונו" ורוצה להתבונן בו היטב שיהיה משכיל על דבר טוב. וזה "הרצון" נקרא "בינה"... וזה "הרצון" שאנו עוסקין בו עתה הוא כללות "הרצון" שיש "בלב". נמצא שבלב הזה "נקודה אחת" שהיא "פנימיות הלב", וגם היא בחי' "רצון", ... שבין זה לזה שנקודה הפנימית היא "אחת ואמת".
ולכן בעת שבא ברצונו להשכיל ולהתבונן עם שכלו נקרא בחי' "ארץ", בשביל שני בחינות: בחי' א' נקרא בחי' "ארץ" שהיא "חשוכה", ב' בחי' "ריצה ורדיפה".
היינו, טרם שמבין דבר על בוריו ועוד לא נתפשטה בו השכלה זו בצורת נכון ואמת, "נחשך" לו מאד דעתו ושכלו מחמת "כללות הרצון" שיש בו "אמת ושקר". ולכן "רץ" הרצון בינה הזה בכל "השכל" ליתן לו השכלה בטעם "אמת" "ונכון". ואז נקרא בחי' "מושכל" שמונח בקופסא "אמת" הזה, והוא התפשטות "הדעת", והבן.
ולכן כללות הרצון עם הרצון של נקודה הפנימית הם עושים בשכל "חשך ואור". אמנם יש בחי' "רצון" גם בבחי' "עצמות השכל", והוא בחי' "רצון" שעולה במחשבה לחשוב דבר מה, והוא הקודם במחשבה, שעולה מרצון הבורא ב"ה במחשבות האדם לגלות דבר לו. וגם הוא "חכמה" נקראת, כמו "עצמות השכל". אמנם הוא "האלף" "לחכמה", כמ"ש "ואאלפך חכמה", היינו "שרצון" הזה הוא ממש "רצון" הבורא ב"ה ללמוד לאדם דעת ותבונה. ולכן "עצמות השכל" הוא בחי' "שמים", היינו כי "שמים" הוא שם מים, וכמו "מים" הם ברים וזכים ונקיים וצלולים, כן "עצמות השכל" היא "נקיה וטהורה", "וכמים" שאף אם מחלקים אותם לאלף חלקים, כל טפה וטפה תיראה "צלולה וברה", ולא נשתנה ריחה וטעמה וברירותה וזכותה. כן "השכל" אפילו טפה ממנו אם לא מבין כראוי אין יכולים להשיג אותו בשום אופן, כי צלול ונקי הוא, והבן כי חזק הוא.
אמנם "המים" אם נותנים בתוכם "צבע" שחור או אדום, אז נתערבב ונתבלבל כל המים, ונעשה כולו שחור או אדום. ואעפ"כ יש עצות לנקות אותם, היינו לשאוב כל הצבע מהם, ונשארים נקיים וטהורים. כן "השכל" אע"פ שמחמת "כללות הרצונות" שיש בו שקרים עכורים הם יכולים לעכור ולבלול את השכל, מ"מ יש עצה לנקות אותו להשאר "טהור", כי בעת שאדם אוחז היטב בכ"ח מ"ה שלו, ומאמין באמונה שלימה ברצון הבורא ב"ה, אז נתפשט "נקודה הפנימיות האמת" מכללות הרצון, ונעשה דבוק היטב זה בזה, והוא ה"רוח" שמנקה היטב שכל האדם, עד שנשאר טהור ונקי, והבן.
ובזה יכולים להבין בחי' "אבא ואמא" "וכ"ח מ"ה". היינו בעת שעולה "רצון" במחשבה לחשוב דבר מה, הוא "הרצון" מהבורא ב"ה שעולה לו ללמוד "חכמה" ודעת. אמנם מקודם אינו יודע מ"ה יהיה כ"ח זה, ומ"ה הוא עתה, "ומאין" בא לו הרצון הזה בשכלו, כי אם שמאמין בכ"ח מ"ה זה, שאין לו כח מעצמו כלום, כי אם כח הבורא ב"ה הוא זה "הרצון". וזה "הרצון במחשבה" בא בלא שום זמן, כי בא בכל רגע מן הבורא ב"ה, ולכן "אב" הוא לשון "רצון" ו"בא" בכל רגע.
אמנם עתה שרוצה ברצונו הכלול שבלב להשכיל ולהתבונן בו, ויש בו בחי' אמת ושקר, אז צריך זמן מה לעבור הרצון ולהשכיל היטב, והוא בחי' "עיבור" "להתעברות במעי אמו". ולכן "מי" "ואם" בחיריק, הוא לשון "ספק", היינו שעתה עומד הדבר בספק, וצריכה זמן מה להשכיל היטב. ואחר זמן שנתפשט בו הדעת, ונעשה בחי' "מושכל", אז נקרא "אם" בצירי, היינו שנעשה ונשלם העיבור הזה ומונח בקופסא והבן.
וזה עיקר "החכמה" מן הבורא ב"ה, שעשה וקשר "השכל" שהוא דבר יקר בחתיכת "עפר", שבהבינו בו שישוב לעפר אשר לוקח ממנה, אז אינו רוצה למלאות תאותו וחסרונו, ונותן לו כח "אמונה" לעבוד לבורא ב"ה.
אמנם עיקר "העבודה" הוא להגדיל "אמונתו" בהשלמת "כל שכלו", ובזה משלים רצון הבורא ית', שרצה לשרות על אדם "שלם" ולהשפיע שפעו, וכל עוד שאינו "עובד" עם "כל שכלו" להגדיל אמונתו ית', ונמצא שאינו נעשה מחובר היטב עם בחי' ה"חכמה", ממילא "עבודתו" אינה עולה יפה ונאה לבורא ית'. כי הוא עוד עומד בחסרון ב"תאותו הגדולה" כנ"ל, לידע מי בראו ועשאו, והיכן הוא הפועל שלו.
ודומה ממש לאיש העוסק במלאכתו, לעשות שלחן או כיוצא בו, ואם אינו נותן "כל שכלו" בעת עיסקו בשלחן, להיות נגמר כהלכה, כי אם "בידיו" עושה השלחן, "ושכל" נותן תמיד על "הלחם והמעות" הבא אחריו, נמצא ממילא שהעבודה שלו בשלחן לא נגמרת יפה וראוי, כי הוא עובד בלא "שכל", ונגמר מעוקם מכל צד, כי במקום שצריך להיות "שוה" עושה גבוה, ובזה הצד שצריך להיות גבוה עשה נמוך. וממילא אחר העבודה שצריך לאכול, אין מי שישלם לו כלום בעד עבודה של שלחן זה, כי הוא עקום ומעוך ולא נעשה כנצרך לאדם. ונמצא שבעת עבודתו בשלחן צריך שיתן כל דעתו ושכלו שימצא השלחן יפה ונאה, וראוי להשתמש לאדם, כדי להגיע חפצו, ואע"פ שידע בידיעת שכלו גם מן הלחם, מ"מ מבטל הוא הידיעה בעת עבודה כדי שימצא יפה והדר, וממילא נמשך מזה שעושה מלאכתו ברצונו הטוב ובהשלמת כל שכלו, כדי שמלאכת השלחן תהיה עולה יפה והדר.
וכן הכא בעת שעומד בתאוה הגדולה הזו לידע הפועל שלו, עומד ממש ברעבונו הגדול, עד שנעשה מבוטל כל הכוחות שלו בשביל החסרון הזה, ואין מי למלאות אותו, כי ממקום החתך בעצמו נולד החסרון זה. ויכול להיות מת ובטל מן העולם. ואפילו אם ימצא מי שיגלה מצפון לבו, וממלא אותו החסרון מהידיעה הזו, גם כן לא נשלם השכל מכל החסרונות, בשביל שלא יכול למצוא כל תענוגו שהיה לו מקודם, ותמיד יחסר לו מה, ואינו יודע איך למלאות אותו. אם לא שרוצה בכל רצונו ושכלו לעבוד בעבודה כי היא חיותו וקיומו.
כי האיש החסר מכל דבר, ופתאום בא שליח ממלך, להביא אותו בהיכלו, להיות תמיד שם ולמלאותו מכל חפצו. ונמצא שעתה יש לו כל מה שרוצה בלא שום יגיעה, ואין כלום נחסר לו. ואעפ"כ נופל בחולי מחמת השלמה זו, בשביל הביטול כל החסרון, ובא לידי שעמום. כי אדם לעמל יולד, והיא "חיותו". ונמצא שצריך לעבוד בכל "רצונו", ולא לבטל "רצונו" שלא יהיה שום דבר חסר לו.
וזה שאמרו חז"ל: אבר יש באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. פירש: שזה "האבר" הוא התאווה הגדולה הנ"ל. ואז חושב תמיד למלאות החסרון הנ"ל, ורוצה להשביע אותו, ואינו יכול בשום אופן שבעולם כי תמיד נחסר לו מה. ויותר שמשביע אותו בתאוותו נעשה רעב ביותר, עד שמת ובטל מן העולם.
אבל אם רואה שבין כך ובין כך עפר הוא, ואל עפר תשוב, ומה יהיה אם ימצא וימלא חסרונו מעט על זמן מה, ורואה שבריאה חשוכה הוא, והעולם עשיה אין בו כי אם מעשה העבודה, ​ולא תהו בראה לשבת יצרה. ולכל דבר צריך היגיעה, זה הוא העיקר "החכמה", שנותן לו כח להשלים רצון הבורא ב"ה, ועובד ביגיע כפו ברצונו הטוב בכל שכלו, לבורא ית'. ובזה נהנה שמשלים רצון הבורא ית' ביגיעו ועמלו. ומזה בעצמו נתמלא כל רעבונו ונעשה שבע ביותר. כי מרעבון הזה בעצמו ניתן כל רצונו ושכלו להשלים חפץ ורצון הבורא ב"ה.
נמצא מזה "שהאמונה" היא עיקר "חיות" האדם וקיומו ואכילתו. ובעבודתו שעובד להשלים ולהגדיל אמונתו ית', מזה בעצמו משלים חפץ השי"ת ורצונו בבריאת האדם. ובזה הבורא ית' משתעשע בו, ונעשה שבע בהשלמת חפץ הבורא ית' והבן.
וזה שאמרו חז"ל: שלכן נשתלחה "הנשמה" שהוא "השכל" שחתך הבורא ב"ה מעצמו כביכול לעולם המעשה, בשביל שבעמדה בהיכל המלך תמיד בלא שום עבודה, יהיה לה "נהמא דכיסופא", היינו שלא יהיה לה שום מנוחה, בזה שימצא תמיד בהיכלו ותמיד "תנהם" הנשמה אחר "הכיסופא והרצון" למצוא תענוגה שחסר לה, מחמת "החתך" שלה, ונשארה תמיד בתאוה הגדולה הנ"ל. כי מחמת זה בעצמו ששם לא יהיה לה שום עבודה, ולא שום מניעה ונשארת תמיד בתענוגה, והתענוג שיהיה לה לא ימלא חסרון החתך שלה שהיה לה מקודם שנכללה בבורא ית', וממילא בזה נפלה בחולת "הכיסופא", "ותנהם" לתענוגה שמקודם שחסר לה עתה.
ולכן נשתלחה "למקום העבודה", היינו שנפלה לחסרון היותר גדול, וחסרה לה תענוגה מכל וכל, אף שלא לבא בהיכל המלך. ואז בראותה הגירוש הגדול, שהיה לה מלבוא פנימה, הבינה שצריכה להשתדל מאד למלאות רצון המלך ב"ה, ולזה נתנה כל כחה בהשתדלותה לעמוד הכן לקראת הבורא ב"ה, ובהשתדלות הזה בעצם היא נעשית "שבעה" בתענוגה לעשות נ"ר לבורא ית', ובהשלמתה תעלה כעלתה למנוחתה והבן. אמנם טרם שמשיגה ומצאה השתדלות העבודה הזאת, רצתה בכל כחה להשלים רעבונה וצמאונה, ואינה יודעת לשית עצות בנפשה. ואז רצה בכחה לבא ולהשלים בבחי' "חכם", היינו שסוברת שאם תגיע לה הבחי' "חכם", בזה יכולה לבא בהיכלו ית'. ובעת שבאה לבחי' "חכם", ורואה שלא זו הדרך הישרה למלאות חסרונה, סוברת שבבחי' "הגבורה" נתמלאה חפץ ה' וחפצה. ובעת שראתה שגם בזו לא עלתה לה, סוברת שצריכה לכל השלושה "חכם וגבור ועשיר". אמנם בעת שראתה שגם בשלושה אלו לא נתמלא חפצה, אז סובלת עול מלכותו ית' וית', ונתנה "כל שכלה" ורצונה לעבוד "באמונה", ומזה נתמלא רצון הבורא ב"ה בבריאתה, בזה שנתנה כל השלשה מדות הללו לבורא ית', ובחרה "באמונה", היינו שרואה שפלותה ובריאה חשוכה וכל כחה "אין ואפס". ובזה עצמה נתמלא כל חסרונה, ויכולה לבא בהיכלו ית' פנימה.
וזה שכתיב: "אל יתהלל החכם בחכמתו וכו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל", היינו מחמת שרואה שכל "זאת" לא עמדה לה, כי אם נשארת בריאה חשוכה ועמדה בשפלותה תמיד, ורואה בחי' "זאת" הבריאה, אז "השכל וידוע אֹתי", היינו שתשכיל בשכלה להתמלאות רצון הבורא ית' שרצה מבריאה זו, ונעשית "שבעה" מזה "הרצון בעצמה" שרצתה להשלים "באמונה" לה', והבן.