תוכן

תשמ"ח מאמר ל
חז"ל (אבות פרק א', ו') אמרו עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות, ויש להבין, מהו הסמיכות הוי דן את כל האדם לכף זכות לקנה לך חבר.
ובמ"ת (דף ל') כ"ש שענין המצוה של ואהבת לרעך כמוך, הוא בכדי להגיע לאהבת ה', שהוא הדבקות בו ית', וז"ל, הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסויימת, ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע, משא"כ המצוות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע, ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה, ומטרתם יותר קרובה, עכ"ל.
ופירושו הוא, היות שהאדם צריך להגיע לזכות לבחינת השתוות הצורה, כלומר, שכל רצונו ומחשבתו יהיו רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, וזה נמשך מסיבת תיקון הצמצום, שענינו הוא, שמצד הבורא, שברא את העולמות, היה על הכוונה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, כמבואר ברז"ל, שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שבריאת העולם דומה למלך שיש לו כל טוב, ואין לו אורחים, זאת אומרת, שיש הנאה מזה שהאורחים אוכלים אצלו, אלא מטעם שלא יהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכין לקבל הנאה ותענוג על הכונה להנות להבורא, אולם מדרגה א' הוא, משפיע עמ"נ להשפיע, והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע, כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה, כמ"ש רז"ל (זהר חלק בראשית, דף קט"ו) וז"ל, לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא, עכ"ל, רואים אנו, שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה ביום שנברא העולם, כלומר, בזה שרצונו להשפיע היה לו שמחה, נמצא לפי"ז, אם האדם עושה מעשים דלהשפיע, ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה, הגם שבמעשה הוא משפיע, ועסק באהבת הזולת, אבל המעשה הזו צריך להיות בשמחה, כדוגמת הבורא שיש לו שמחה, א"כ חסר כאן ההשתוות של שמחה, לכן צריך האדם לעשות כאן ב' דברים, א', אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה, אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה, אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר, אם לא היה צריך לעשות את המעשים, מכל מקום האדם מוכרח לעבוד ע"ד הכפיה, וזה נקרא, שהוא כופה ומכניע את הרע שבו, אמנם כנ"ל, כאן חסר את השמחה, מה שצריך להיות על כל מעשה ומעשה דלהשפיע, ועל שמחה אין האדם יכול לכוף עצמו, שיהיה שמח במקום שהוא עושה מעשה של כפיה, כי שמחה הוא תוצאה מזה שהאדם נהנה, ובמקום שיש הנאה, לא שייך לומר כפיה, לכן מכפיה לא נולד בחינת שמחה והנאה.
ב', בזמן שאנו אומרים, שצריכים לעבודת ה' שמחה, וכנ"ל, ששמחה הוא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה, אי לזאת, היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא מעשה, מעשה נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה, וזה נקרא, בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו, הוא נכנס בבחינת "הבא לטהר", ומה חסר עוד, רק דבר שיעורר לו שמחה, על זה יש לפרש, שזה נותנים לו מלמעלה, שזה נקרא "מסייעין אותו", ומה הסיוע, אומר הזה"ק בנשמתא קדושה, ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה, נמצא לפי"ז, מה שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה, שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא, שרק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע לבחינת שמחה, בזמן שהוא עוסק במעשים דלהשפיע.
ובאמת נשאלת כאן, בשביל מה צריכים לעשות מעשים דהשפעה בשמחה, ואמרנו, שהטעם הוא פשוט, שאין כאן השתוות הצורה, מטעם שהבורא, כשהוא משפיע, יש לו שמחה, משא"כ אם האדם כשהוא משפיע, ואין לו שמחה, חסר כאן בענין השתוות הצורה.
אולם יש כאן טעם יותר חמור מההשתוות הצורה, כי בזמן שהאדם בא במצב של עצבות, כלומר, שרואה שאין לו טעם בחיים, היות שכל מה שהוא מסתכל, הוא רואה שחור, הן בגשמיות והן ברוחניות, שזה דומה כמו האדם המרכיב לעינים שלו משקפיים שחורים, שעל כל מה שהוא מסתכל, הוא רואה רק שחור, האדם במצב הזה נמצא בבחינת כפירה להשגת ה', היות שאין יכול לומר, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב, נמצא, שהוא נמצא אז בבחינת חוסר אמונה, כבר אין כאן ענין של השתוות הצורה, אלא ענין חוסר אמונה, רק נמצא במצב של כפירה, לפי"ז יוצא, שעל האדם מוכרח להיות תמיד בשמחה, ולהאמין למעלה מהדעת, שכל מה שה' עושה, הוא רק בבחינת טוב ומטיב, ורק אנו צריכים להאמין גם כן, שזה מה שאנו צריכים, להאמין למעלה מהדעת, הלא לפי שכלנו, היה יותר טוב אם הקב"ה היה מתנהג עמנו בבחינת השגחה גלויה, אבל כבר דברנו מזה הרבה פעמים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שאין לומר, שאין הקב"ה יכול לתת הכל בתוך הכלים של קבלה, הנקרא בתוך הדעת, כלומר, שגם הגוף הגשמי יבין, שהבורא מתנהג עם כל העולם כלו רק לטוב, א"כ למה בחר דוקא בכלים של למעלה מהדעת, אלא שהבורא בחר הכלים האלו, שדוקא כלים האלו יותר מוצלחים, שעל ידיהם נגיע לשלימות האמיתי, שאז יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", ודרז"ל בשתי יצריך, ביצר טוב וביצה"ר, שאז גם הגוף מרגיש את הטוב ועונג, מה שהבורא נותן להנבראים, ולא צריך אז להאמין על זה למעלה מהדעת, נמצא, שהעיקר הוא מה שדורשים, שהאדם יהיה בשמחה בעת עבודתו בעבודה דלהשפיע, בזמן שהוא לא רואה מה יהיה מזה לקבלה עצמית, הנקרא בתוך הדעת, היות אחרת הוא נמצא בבחינת כפירה ח"ו.
ובהאמור יוצא, שהאדם מוכרח לעבוד עבודת הקודש למעלה מהדעת, כי הם כלים המוכנים להביא את האדם לשלימותו, וכנ"ל, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לקבל שמחה מההנהגת ה', שהוא בבחינת טוב ומטיב, וזה נקרא בחינת ימין, וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להשתדל ללכת בקו ימין, שנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת אמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב (עיין במאמר אאמו"ר תש"ג), א"כ יש לשאול, מדוע אנו צריכים ללכת גם בקו שמאל, אם העיקר הוא קו ימין, ולאיזה תועלת משתמשים עם קו שמאל, התשובה היא, בכדי שנדע בתוך הדעת, איך המצב שלנו, כלומר, מהו שיעור אמונה שיש לנו, כמה תורה רכשנו, ואיך אנו מרגישים את ה' בזמן התפלה, וכדומה, ואז באים לידי הרגשה, איך שאנו נמצאים בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה, זהו הסיבה, שאח"כ, שאנו עוברים לקו ימין, יש לנו העבודה דלמעלה מהדעת, זאת אומרת, כפי שהקו שמאל מראה לנו את מצבנו בתוך הדעת, יש כאן מקום ללכת למעלה מהדעת, משא"כ אם הינו מצאנו תמיד בתוך קו ימין, לא היה זה נבחן לבחינת ימין, אלא לבחינת קו אחד, כלומר, היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים כך, כלומר, שאנחנו היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים בתוך הדעת, בתכלית הגדלות, והאמת היא, שרק למעלה מהדעת אנו נמצאים בשלימות, לכן כשיש לנו ב' הקוים, אז שייך לומר, שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא קו ימין, נמצא לפי"ז, שהקו ימין עוזר לקו שמאל, כי לאחר שהוא מצייר לעצמו, שהוא כבר בשמחה, ונהנה משלימות עבודתו, וכשהוא עובר לקו שמאל, אז הוא רואה, איך שהוא נמצא בעולם שכולו חושך, כלומר, שהוא רואה ומרגיש, איך שהוא משוקע עדיין באהבה עצמית, ואין הוא רואה שום תקוה לצאת מאהבה עצמית, ואז יש מקום לתפלה מעומקא דליבא, היות שהמצב של הימין, שהיה מצייר לעצמו, איך שהוא נמצא, בזמן שהיה מצייר לעצמו מהו נקרא שלימות עבודה, כלומר, מה שהיה מאמין למעלה מהדעת במצות אמונת רבו, שאמר לו ללכת במצב הזה, הגם שהשכל אומר לו, למה אתה מדמה את מצבך לאדם שכבר זכה לאמונה שלימה, בו בעת שהוא ידע בעצמו, שהוא נמצא בתכלית השפלות שאפשר להיות בעולם, כי הוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של שפלות, שלא מתאים לאדם, שרוצה להיות פעם עובד ה'.
ואח"כ הוא עובר לקו ימין, וזה השמאל נותן לו מקום לעבוד בקו ימין, אבל צריכים לזכור, כל דבר שהוא דרך אמת, הוא קשה ללכת בו בלי יגיעה, לכן אחר ב' קוים האלו הוא בא לקו האמצעי, שזהו שנקרא הקב"ה נותן לו הנשמה, ואז הוא בא לידי אמונה שלימה, ודוקא ע"י ישועת ה', אבל האדם בעצמו אינו מסוגל מצד הטבע להגיע לזה.
ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים, בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר, קודם כל צריך להיות המטרה גלוי לכולם, שהאסיפה הזו צריך לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא אהבת הזולת, אולם זה תוצאה, אבל כדי שיולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיבואו את האהבה, ובענין האהבה יש ב' אופנים, א', אהבה טבעית, שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה, והוא צריך להזהר לא לקלקל את הטבע, ב', שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני, יש בזה ג"כ טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו, לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.
ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני, כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני, אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב, זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורם לו, שלא יהיה בשמחה, אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשוב עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני, ולכן צריכים להזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע, אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרוחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה, נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות, א"כ חבל הזמן, בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם, ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.
ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלא תקות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, יהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה, כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה', משא"כ עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות, וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס, והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.
אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני, והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה, וא"כ, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו, ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו", א"כ מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.
אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין, כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת, ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים, ועי"ז כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון, ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל, שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל, ועיקר עבודת האדם הוא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג), ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק עי"ז יכולים לקבל עזרה מהחברה.
אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק, אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות, ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של קנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות, אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה, משום שיש לו ממי לקבל, משא"כ בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה, ממי הוא יקבל, ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת קנה לך חבר, לעבוד באהבת הזולת, שעי"ז יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל, אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה', כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה', כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול, ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה, זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע, נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', מתעורר עי"ז חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא, וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת, כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל, ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב, שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה', עד שיזכה לבחינת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.
וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה, וזהו כמו שכתוב במתן תורה (דף קמ"א), ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב, ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה', וז"ל, כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה, ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו וכו', אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות, א', לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם, ב', שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש ברוב עם הדרת מלך, ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכ"ש שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול, וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור, ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין.
אולם מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים, וכנ"ל אמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות, תשובה על זה הוא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב ללבו, והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקביעות של אסיפת חברים, כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע, אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה.
ובענין קנה לך חבר יש לפרש ענין קנה פירושו, שצריך לשלם לו, וע"י התשלום הוא קונה אותו, ומהו משלם לו, יכולים לומר, שענין תשלום מקבלים תמורת יגיעה, כלומר, שיש לפעמים, שאדם רוצה לקנות, למשל ארון יפה, ששוה נגיד אלפים דולר, והוא אומר להמוכר, היות שאין לי כסף לשלם, אבל שמעתי שאתה מחפש פועל, שיעבוד אצלך חצי, לכן תמורת תשלום כסף עבור הארן, אני יעבוד לפי מה סכום כסף, שאני צריך לשלם לך, ובטח המוכר יסכים, רואים אנו, שתשלום יכול להיות ע"י תמורה, כמו כן אצלנו באהבת חברים, בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה, ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו, ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני, והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות, זהו יגיעה גדולה מאד, נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.
אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפוא יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע, א"כ מהו התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות, התשובה הוא, שענין אהבת חברים, שבנוי על בסיס של אהבת הזולת, שעי"ז יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים, שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים, א"כ לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה, אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.
לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זהו סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה אתערותא דלתתא, ונותנים לו מלמעלה כח, שיהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל, וזה נקרא קנה לך חבר, שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת, וזה נקרא יגיעה, היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו, א"כ מה יש לו להגיד להגוף ע"ז, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.
התשובה הוא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא השתוות הצורה, כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, א"כ מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה, הסיבה הוא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה', א"כ אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית, כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות, והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שיהיה לו היכולת לומר כך, אבל עכ"פ זהו בהמטרה של העבודה, לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.
ובהאמור יוצא, שמוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרמת את רוח החיים שבה, ובזה אין הבדל בין עני בדעת לעשיר בדעת, היות שהמחשבה מה שהוא חושב, הגם שאינו יודע שום דבר, עליו להתפלל לה', שיעזור לו, ולהאמין, שה' הוא שומע תפלות.