תוכן

והנה ענין החקירה הזאת הוא אשר שואלים, למה בריאת העולם הזה היה בזמן שהיה ולא קודם או אח״כ, ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו, והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא אין סוף, שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה, לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר, והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות, והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים, ולא היה בו זמן התחלה וראשית, כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד, ואין בו ראש וסוף כלל.
והנה מן האין סוף נשתלשל אח״כ מציאות המאור הגדול הנקרא א״ק לכל הקדומים, כמ״ש בענף ג׳, ואח״כ נשתלשלו ממנו האורות הנתלין בא״ק. והנה הם אורות רבים היוצאים מתוכו ומאירין חוצה לו, מהם תלויין ממוחו, ומהם מגולגלתא, ומהם מעיניו, ומהם מאזניו, ומהם מחוטמו, ומהם מפיו, ומהם ממצחו חוצה לו, ומהם סביבת גופו שהוא בחי׳ ז׳ תחתונים שלו, ובסביבותיהם אורות רבים ומאירים ונתלים בהם הנקרא עולם הנקודים. ואח״כ נשתלשלו ממנו ד׳ עולמות אבי״ע הידועים ומפורסמים, כנזכר בזהר ובתיקונים. עד כאן לשונו.
והנה ענין החקירה הזאת וכו׳ למה בריאת העולם הזה היה בזמן שהיה וכו': השמר לך לבל לטעות, שהכונה על גבול הזמן המדומה הגשמי, חס מלהזכיר, כי כל שלמעלה מעולם הזה, כבר הוא רוחניות גמורה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, ולא שפל מצורת אור השכל שלנו, שאין נוהג בו מגבולים הללו כלל ועיקר, שהרי אפי׳ האופנים שבעולם העשיה, כבר הם רוחניות גמורה. וכמו שהזהיר אותנו הרב בכמה מקומות, וזה לשונו בשער מאמרי רז״ל בבראשית רבה (דף מ״ח ט״ב), בפירושו על המאמר זמנין אתקריאת נשר, וזה לשונו: "ואין כונת זמנין אל מציאות זמן ממש, כי אין למעלה שינויים חלילה כפי הזמנים. אמנם אומרו זמנין פירושו, בזמן שאנו מדברים בת״ת שבה, אז נקראת נשר וכו׳", עיין שם היטב, וכן בכמה מקומות.
אלא כמו שנתבאר בכמה מקומות, שאין בעולם הזה שום מהות והנהגה, ואפי׳ השגה קטנה, שלא תהיה נמשכת מעולם העליון ממנה כמו ענף משורשו, וכן עולם העליון מעולם שעל העליון, שזה סוד 'גבוה מעל גבוה שומר וכו'' (קהלת ה, ז). אלא שבעולם הזה נמצאת בחוקי השגת המוח המדמה הגשמי, ובעולמות העליונים בחוקים רוחניים, המושגים רק לבאים בסוד ה׳, בסוד הכתוב "וביד הנביאים אֲדַמֶה", ומשום זה מצאו בהם חכמי האמת אמצעי טוב למסור השגותיהם הקדושים שבעולמות העליונים, מדור אל דור, על פיהם של הענפים הללו שבעולם הזה, להיות שביניהם ערך אחד, ועל דרך שפירש הרב בשער מאמרי רז״ל הנ״ל, בענין ״זימנין״ שמביא התיקונים שהוא סוד ת״ת שבנוקבא.
והנה שורש הזמן בצביונו הרוחני מתחילתו, הוא סוד גילוי מציאות של חסרון שנתהוה בעולמות, באופן שנצרך לתקנו. והבן זה היטב, אשר בחינת החסרון ובחינת השלימות, אי אפשר שיבואו בבת אחת בנושא אחד, זולת בזה אחר זה, וא״כ כיון שנתחדש נקודת הצמצום בעולמות, שהוא סוד מקום פנוי לכל העולמות העליונים והתחתונים, שפירושו שנעשה מקום לחסרון אור באופן שיהיה ראוי לתיקון ושלימות, וא״כ נעשתה הנקודה הזו, לשורש האמיתי של זמן ומקום עד לעולם הזה, שהרי החסרון והשלימות אי אפשר כבר שיבואו בבת אחת במקום אחד, ובהכרח הוא שיבואו או בב׳ מקומות או בב׳ זמנים.
ועם זה תבין גם כן ענין אריכות הזמן וקצרות הזמן, בצביונו הרוחני, כי אותו הדבר שנמשך הימנו הרבה בחינות של חסרונות, א״כ צריכים לנגדם הרבה בחינות של אורות לתיקונם, א״כ הענף הגשמי הנמשך מדבר ההוא, צריך אריכות זמן לתיקונו, מסבה שצריך לעתות מרובות בזה אחר זה, עד שיקבל כל בחינת האורות שצריך לתיקונו, כנודע, שאור של בחינה אחת לא יוכל לתקן ב׳ בחינות של חסרונות, כי כל בחינה של חסרון, צריך לבחינה של אור המתייחס לבחינת החסרון ההוא. ועוד, שב׳ בחינות של אור לא יבואו בבת אחת, כי ענין הריבוי שברוחניים, אינו אלא מסבה שהמה הפכים זה לזה, כמו שכתוב בפנים מסבירות בענף א׳, וכיון שאתה אומר שצריכים לב׳ בחינות של אור, א״כ המה הפכים, ואיך יבואו בדבר אחד בבת אחת. והנך מוצא שכל בחינה של תיקון צריך זמן לפי עצמו, וא״כ צריך לאריכות זמן. ובזה תשפוט, אשר השורש הרוחני של הענף הזה, נבחן לגורם לאריכות הזמן להגשמי, וע״כ נבחן לעצמו, על פי חוקים הרוחניים בבחינת ימים וחדשים ושנים, לפי ערך בחינות החסרונות, שנמשכים הימנו בזה אחר זה, לגוף הגשמי, או ע״פ אורות התיקון שנמשכים הימנו בזה אחר זה, כמבואר.
ועל דרך זה תבין סוד ריבוי המקום ברוחניות, כי נמשך משורש אחד עם הזמן, כנ״ל, דהיינו משורש חידוש החסרון בעולמות כנ"ל, כי כמו שהחסרון והשלימות אפשר שיבואו במקום אחד בזה אחר זה, כן אפשר שיבואו בבת אחת בב׳ מקומות נפרדים. וא״כ אותו דבר הרוחני, שנמשך הימנו בחינות מרובות של אורות התיקון, נבחן גם כן לחילוק מקומות מרובים, כנ״ל אצל הזמן. וזה סוד שאנו מבחינים ענין עולם שנה נפש בכל דבר רוחני, שהוא סוד פנימיות וחיצוניות הנוהג באור וגם בכלי כמ״ש במקומו, לכן אין לך דבר שלא יהיה בו רבוי זמנים ורבוי מקומות. ולפיכך, כמו שנבחן כללות מציאות הזמן בגדר של שתא אלפי שני, כן נבחן כללות מציאות הנשמות לששים רבוא נשמות, וכן ששים רבוא פרסאות, כמ״ש במאמר שיעור קומה. וכל הריבוי הזה שבמספר שתא אלפי שבעולם שנה נפש הנ״ל, נמשך מסוד ז״א שיש לו ו׳ קצוות חג״ת נה״י, שפירושם שש בחינות של אור המתקנים שש בחינות של חסרונות נבדלות זו מזו. ויש ארבע בחינות של ז״א, דהיינו: ז״א דנוקבא, ז״א דז״א, ז״א דנשמה, ז״א דחיה. וספירותיו של ז״א דנוקבא הם סוד יחידות, ועל כן הם שורש לששה ימי שבתא. וספירותיו של ז״א דז״א, נפרטות בסוד עשרות, ועל כן הם סוד ששים גבורים. וספירות דז״א דנשמה נפרטות בסוד מאות, ועל כן הם סוד שש מאות. וספירותיו דז״א דחיה, נפרטות לאלפים, ועל כן הם סוד שתא אלפי שני, וששים רבוא נשמות, ושתא אלפי פרסאות.