תוכן

תשמ"ח מאמר יב
הנה חז"ל אמרו (אבות ב, ב) וז"ל, רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה, שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון, עכ"ל, המאמר זה קשה מאד בפשטות, היתכן, מי שלומד תורה ואין עמה מלאכה, מדוע התורה בטלה מלהיות תורה, ולא עוד, אלא שהתורה שאין עמה מלאכה גוררת עון, וגם המאמר הקודם גם קשה להבין, מדוע דוקא יגיעת שניהם משכחת עון, הלא חז"ל אמרו (קידושין ל) בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין, ולא אמרו, שתורה, בכדי לבטל את היצה"ר, צריכים גם כן דרך ארץ לעזרה, בכדי לבטל את היצה"ר.
ויש לפרש זה בדרך העבודה, כידוע, שעיקר הרע והעון הוא הטבע שבה נברא האדם, שמקורו הוא בחינת עפר, כמ"ש אחר חטא דעץ הדעת (בראשית, רביעי) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ועפר היא בחינת מלכות, (כמ"ש בתע"ס חלק ט"ז דף תתקי"ב אות מ"ג באו"פ), שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו, ועל הרצון הזה נעשה צמצום והסתר, שפירושו, שהמקום הזה נעשה חלל פנוי מאור, והצמצום הזה היה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, אלא בשיעור של השתוות הצורה, בשיעור זה מסתלק ההסתר, ובא במקומו אור עליון.
ומסיבה זו אומר הרמב"ם, כשמתחילים ללמד הנשים והקטנים ועמי הארץ, מרגילים אותם ללמוד בשלא לשמה, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה, היינו לשמה, היות שענין לשמה הוא נגד הטבע שלנו, שאנו נולדנו ברצון לקבל לעצמו, לכן אין עצה אחרת אלא להתחיל בתורה ומצות, בשלא לשמה, אלא ע"י שלא לשמה, באים לשמה, כמ"ש, שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב, (במ"ר בפתיחתא דאיכה).
ובהאמור יוצא, שכל המלאכה שלנו, מה שמוטל עלינו לעשות, הוא להפך את הרצון לקבל שלנו, שיהיה בעמ"נ להשפיע, והמלאכה הזו הוא דבר קשה מאד, וזה נקרא גם כן דרך ארץ, כלומר, שמדרך העולם הוא, שהקטן מתבטל אצל הגדול, ושיש הנאה גדולה, בזה שהקטן משרת את הגדול, ולפי"ז היה צריך להיות, שכל אחד ואחד יהיה לו הרצון לשמש את הבורא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, וגם הדרך ארץ הזו קשה לקיים, וזה נקרא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.
וזהו מסיבת הצמצום וההסתר, שהיה על הרצון לקבל, ולכן אין האור מאיר במקום הזה, אלא חושך והסתר ישנו כאן, בכלי קבלה לעצמו, ולכן מוטל על האדם לקבל על עצמו הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת, וגם זה קשה, היות שהרצון לקבל שלנו לא רגיל לעשות דברים שהוא נגד הדעת.
ובכדי שיהיה אפשרות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ארז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", והיינו כנ"ל, שהמאור שבה מחזירו למוטב.
ובענין "המאור שבה מחזירן למוטב" מובא בפרי חכם (חלק א' דף קנ"ב) וז"ל, רוב דברי תורה הם לעיון, בזה מיושב למה לנו האריכות בתורה, וכו', שאינם נוגעים למעשה, אלא רק לעיון, דהיינו, הקדמת מעשה בראשית, וכו', ואין צריך לומר אגדות ומדרשים, אלא להיותם העצם, שהמאור צרור בהם, יזדכך גופו, ויוכנע יצה"ר, ויבוא לאמונה בתורה, ובשכר ועונש וכו', וברור, שבהיות האדם חושב ומעיין בדברי תורה, האמורים בהתגלות ה' לאבותינו, וכדומה לזה, הרי הם מביאים למעיין יותר מאור מהיותו מעיין בענינים מעשיים, הגם שלענין המעשה הם יותר חשובים, אבל לענין המאור ודאי שהתגלות ה' לאבותינו חשוב יותר, וכו'.
ומתוך שחכמת הקבלה כולה מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו, שאין לך חכמה חשובה ומצלחת לסגולתה כמותה, ואל זה כוונו בעלי הקבלה לסדרה, שתהיה ראויה להתעסק בה, עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שהתורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצה"ר, כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כח ללכת נגד הטבע, כי ענין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע, והסיוע הוא ע"י התורה, כשרז"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.
אולם זה נאמר, שמועיל להוציא המאור מהתורה, אם הוא מכוון בעת התעסקותו בתורה, שהוא לומד בכדי לקבל את השכר של התורה, הנקרא מאור, אז מועיל לו לימוד התורה, משא"כ כשהוא מסיח דעת מהמטרה של לימוד התורה, אין התורה מועילה לגמור את המלאכה של עשיית כלי דהשפעה, ולא להשתמש עם הכלי קבלה לתועלת עצמו, אחרת התורה שלו הולכת ונעלמת ממנו, כלומר, כח התורה, שהיה צריך להכנע את היצה"ר, הכח הזה מתבטל, וז"ש "וכל תורה שאין מלאכה", היינו שלא מכוון, שהתורה יעשה את המלאכה, להפוך את הכלי קבלה שיהיו בעמ"נ להשפיע, סופה בטלה, כלומר, הכח הזה מתבטל.
אולם יש להבין, למה גוררת עון, וכי לא די שהתורה מתבטלת, אלא גם גורר עון, היתכן, והקושיא מובא בהקדמה לתע"ס (אות ל"ט) וז"ל, צריכים ביאור, להבין, איך ובמה נעשית לו התורה הקדושה לסם המות, המעט הוא שמתיגע לריק ולבטלה, וכו', אלא עוד שהתורה והעבודה עצמה נהפכת לו לסם המות, ושם (באות ק"א) אומר וז"ש, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה, כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג בשעת הסתר פנים, אינו דומה באדם, שיש בידו עבירות ומיעט בתו"מ, לאדם, שהרבה בתורה ומעשים טובים, כי הראשון מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, משא"כ קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך, וכו'.
ובהאמור נבין, מדוע אומר "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עון", היות מצד אחד הוא רואה, שעוסק בתו"מ, ומדוע אין הקב"ה מתחשב עמו, כמו שהוא מבין, שמגיע לו, לכן יש כאן ב' דברים, א', שסופה בטילה, ב', שגם גוררת עון, כנ"ל.
אי לזאת, צריך האדם טרם הלימוד להתבונן, על איזה מטרה הוא רוצה לקיים מצות לימוד התורה, כלומר, אם הוא עוסק בתורה מטעם התורה עצמה, כדי לדעת את הדינים של מעשי המצות, איך לקיימם, או שלימוד התורה בעצמה, זהו כל כוונתו, ובשביל לדעת את ההלכות של מעשי מצות, זהו אצלו ענין אחר לגמרי, כלומר, שלומד תורה על ב' מטרות.
אולם גם בזמן שלומד תורה לשם לימוד התורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד, כלומר, לקיים מצות ה', כמ"ש והגית בו יומם ולילה, או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו, כשרז"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמשרז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, שבטח האדם צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה, כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה, וזהו כשרז"ל "תפלה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה", לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה.
וכך אומר שם בהקדמה לתע"ס (אות י"ז) וז"ל, ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת, ובהשגחתו בשכר ועונש וכו', ובדרך הזה יזכה להנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, וכו', אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, וכו', ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו, וכו', עכ"ל, נמצא לפי"ז, שהאדם צריך להשתדל לעשות מאמץ גדול, מלפני שהולך ללמוד, בכדי שהלימוד שלו יעשה פירות ותוצאות טובות, כלומר, שהלימוד יבואו לו את המאור התורה, שעל ידו יהיה היכולת להחזירו למוטב, שאז ע"י התורה הוא נעשה לתלמיד חכם, ומהו ת"ח, אמר אאמו"ר זצ"ל, תלמיד היינו שלומד מחכם, כלומר, שהקב"ה נקרא חכם, והאדם, הלומד ממנו, הוא נקרא תלמיד של חכם, ומה האדם צריך ללמוד מהקב"ה, הוא אמר, רק דבר אחד, כמו שידוע שהקב"ה רצונו הוא רק להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך ללמוד ממנו להיות משפיע, וזה נקרא תלמיד חכם.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל (נדרים פא, א) וז"ל, ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן, רבינא אומר, שאין מברכין בתורה תחילה, עכ"ל.
ולהבין המאמר הזה על דרך העבודה, כלומר, שהכל נהוג בגוף אחד, לכן יש לפרש השאלה, מדוע אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן.
ידוע שאב ובן נקרא סיבה ומסובב, כלומר, שהמצב הא' הוא הגורם למצב הב', ולפי זה, כשהאדם לומד תורה, שזה נקרא ת"ח, ולמדנו המאור שבה מחזירו למוטב, ומה זה מוטב, זהו כשרז"ל, שאמר הקב"ה בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, שהם מבטלין את היצה"ר, ובזמן שמבטלין את הרע, כי רע נקרא כידוע הרצון לקבל לעצמו, ואז הוא נעשה תלמיד חכם, כנ"ל לפי פירוש אאמו"ר זצ"ל, לכן יהיה פירוש של השאלה "מפני אין מצויין ת"ח, שהוא מצב הא' כנ"ל, לצאת ת"ח מבניהן, כלומר, שלא נולד מהם מצב הב', שהוא צריך להגיע להיות תלמיד של חכם כנ"ל, שיזכה, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, הלא יש כלל המאור שבה מחזירו, ואין אנו רואין שהת"ח, יהיה להם היכולת, להוציא בנים ת"ח, כנ"ל.
ועל זה בא התשובה, שלא ברכו בתורה תחילה, וגם התשובה הזו קשה להבין, הלא אנו רואים, כל מי שהולך ללמוד, הוא אומר ברכת התורה תחילה, לפני הלימוד, א"כ, מה יכולין לפרש, שהסיבה שלא מולידים בנים ת"ח, הוא שלא ברכו בתורה תחילה.
ויש לפרש, ז"ש "שלא ברכו בתורה תחילה", היות שאנו רואים, מי שהולך לעשות איזה קנין חשוב, שע"י הסחורה שהוא יקנה, יהיו לו רווחים גדולים, אז הידידים מברכים אותו, שיהיה לו הצלחה בהפעולה הזו, כלומר, שיהיה לו רווח גדול, כמו כאן בעבודה, כשהאדם הולך ללמוד תורה, צריך להיות נגד עיניו המטרה, כלומר הסיבה, שבשבילה הוא הולך ללמוד, בטח הוא כדי שירויח מהלימוד התורה, כי בלי רווחים אי אפשר לעבוד, לכן הוא צריך לדעת, שהמטרה, היינו הרווח, מה שהוא צריך להשיג מהתורה, הוא המאור שבה, שמחזירו למוטב, ובעבודה, כשמדברים בגוף אחד, נמצא שהוא צריך לברך את עצמו, שיצליח בלימודו, וירויח הרבה מאור מהתורה, שהוא הולך ללמוד עכשיו.
אחרת, כלומר אם הוא לא ברך תחילה לפני לימוד התורה, אין הוא זוכר את המטרה, מה שהוא צריך להוציא מהלימוד, שזה נקרא בנים, שהבנים הוא תוצאות מהלימוד, כנ"ל, שהתורה הוא הסיבה, שהוא אב, והמאור, שמוציא מהתורה, הוא הבן.
ולפי"ז צריך כל אחד ואחד לפני הלימוד לעשות חשבון לעצמו, מהו מטרת הלימוד, כלומר למה הוא נותן יגיעה בתורה, בטח אין לתת יגיעה בלי שכר, ובטח, כשהאדם לומד תורה, הוא מאמין "בנאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעלתיך" (אבות ב, כ"א), ולאיזה שכר הוא מכוון, הוא צריך לתת תשומת לב, בכדי שהשכר יהיה תמיד לנגד עיניו, כלומר, שיהיה לו בטחון ואמונה, שהקב"ה ישלם לו שכרו, והשכר, שהוא מקוה שיקבל, זה צריך לתת כח לעבודה, היינו, שהשכר הוא חמרי דלק, שעליו מתבסס העבודה שלו, ובטח שכל שהשכר גדול ביותר, יש יותר כח עבודה, משא"כ אם השכר אינו חשוב כל כך, אין השכר הזה ראוי ומסוגל, שיתן לו כח לעבוד במסירות נפש, כלומר, שיבין, שהתורה כל כך חשובה, כמ"ש "כי הם חיינו ואורך ימינו", ובטח שאם האדם מרגיש כך, שזהו ממש תורת חיים, היה כל אדם לפי הרגשתו, היה נותן כל חייו, בכדי להשיג חיים.
אולם בכדי להרגיש את החיים שבתורה, האדם צריך להכנה דרבה, להכשיר את גופו, שיהא מסוגל להרגיש את החיים שבתורה, לכן אמרו רז"ל, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, וע"י המאור התורה, שישיג בזמן שעדיין נמצא בשלא לשמה, זה יביאהו לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, ואז יהיה לו היכולת ללמוד לשמה, היינו לשם התורה, הנקרא תורת חיים, משום שכבר ישיג את החיים שבתורה, כי המאור שבתורה יתן הכשרה להאדם, שיהיה לו היכולת להרגיש את החיים, הנמצא בתורה.
ובהקדמה לתע"ס (אות ל"ח) שואל שם מדוע נקרא העסק בתורה ומצות על צד השלימות בשם תורה לשמה, וז"ל, הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה לשמה, וכו', כי לפי מובן הפשוט, שהעוסק בתו"מ, מחוייב לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים וכו', שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וכו', כי נודע ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי חיים הם למוצאיהם, וכו', (משלי ד', כ"ב), וכה"א, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם וכו', (דברים לב, מז), וכיון שכן, הרי פירושה של תורה לשמה, אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכת ימים, כי אז התורה הוא כשמה וכו', עכ"ל.
ובהאמור משמע, כי לאחר שהאדם כבר בא לדרגת להשפיע נחת רוח ליוצרו, כי זה הוא נקרא, שהוא עוסק בתו"מ לשמו ית', אז מתחיל מדרגה שניה, שהוא עוסק בתורה ומצות לשמה, היינו לשם התורה, ששם התורה הוא תורת חיים.
ובכדי שהאדם יוכל להגיע לדרגת לעשות הכל לש"ש, הנקרא תורה לשמו, כנ"ל, לזה צריכים מאור התורה, שהמאור הזה מחזירו למוטב, כלומר, לאחר שזכה למאור התורה, הוא יכול לזכות לתורה עצמה, הנקראת תורת חיים, כנ"ל. כלומר, שיהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ולעשות הכל לשמו ית', שרק מאור הזה יכול לעזור לו, כשרז"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין, יש תורה בגויים, אל תאמין (איכ"ר ב', י"ז), היות בזמן שהאדם לומד תורה, יש להבחין בה ב' דברים, א', החכמה והשכל, שיש בה, שזה נקרא לבוש של התורה. ב', מי שמלובש בהלבושי תורה, ואנו צריכים להאמין בדברי הזה"ק, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, כלומר, שהבורא ית' מלובש בלבושי תורה, לכן יש להבחין בתורה שני דברים, א', הלבוש. ב', הלובש.
וזהו כמ"ש בפרי חכם (חלק ב', דף ס"ו) וז"ל, אבל קוב"ה ה"ס אור א"ס, המלובש באור התורה, שיש בתר"ך מצוות הנ"ל וכו', שז"ס שארז"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", פירוש, שהקב"ה מהכולל והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים וכו', עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שמי שיש לו אמונה בה', הוא יכול להאמין, שהנותן התורה הוא מלובש בהתורה, משא"כ גוי, שאין לו אמונה בהקב"ה, איך הוא יכול ללמוד תורה, הלא אין הוא מאמין בנותן התורה, והוא יכול ללמוד מהתורה רק מהלבוש לבד, ולא מן הלובש, כנ"ל, היות שאין לו אמונה, והלבוש החיצון של התורה נקרא בחינת חכמה ולא תורה, כי תורה הוא דוקא בזמן שהוא מחובר עם נותן התורה, ובזה מובן מה שרז"ל אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין, משום שהלבוש בלי הלובש הם יכולים ללמוד, שזה נקרא רק חכמה, שאין לו שום שייכות לנותן התורה, משא"כ יש תורה בגויים, אל תאמין, כנ"ל, היות שאין להם שום שייכות להנותן התורה.
והיות עיקר העבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות ה', כמ"ש "ולדבקה בו", יוצא שהתורה הוא אמצעי להגיע להדבק בו ית', כלומר, בעת לימוד התורה צריך להיות הכוונה, שנזכה להתחבר עם הלובש, וזהו ע"י אמצעית הלבוש, שהוא התורה, שהקב"ה מלובש בה, כנ"ל.
ובהמאמר הנ"ל של "חכמה בגויים תאמין, יש תורה בגויים, אל תאמין", וכשנפרש זה על דרך העבודה, צריכים לדעת, שענין גויים וישראלים נמצא בגוף אחד, כלומר, שמטרם שהאדם זוכה לבחינת אמונה, הוא עדיין נקרא גוי, ורק לאחר שזכה לבחינת אמונה, אז הוא נקרא ישראל, אמנם, אם האדם רוצה ללכת בדרך להגיע לאמונה שלימה, הגם שעדיין לא זכה לאמונה שלימה, גם הוא כבר נקרא בחינת ישראל, והוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על "יהיב חכמתא לחכימין", ושאל, הלא יהיב חכמתא לטיפשים היה צריך לומר, ואמר, האדם, שהוא מבקש חכמה, כבר נקרא חכם, כי כל אדם נבחן על המטרה שלו, כלומר, למה שהוא מצפה להגיע, על שם זה האדם נקרא, לפי"ז יש לפרש, כל אלה אנשים שרוצים להגיע לאמונה שלימה, כבר נקראים ישראלים.
לכן אם אין בתחילת לימודו, שהאדם הולך ללמוד, שרוצה עי"ז להגיע לבחינת אמונה שלימה, שזה יכולים להשיג ע"י המאור שבתורה, כנ"ל, בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש, שהוא מלובש בהתורה, שהוא נותן את מאור התורה, ולא אחר, נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושי של הקב"ה, ועל ידם הוא רוצה להגיע לאמונה שלימה, להתדבק בהלובש, שהוא הנותן התורה, יש כבר כאן יחוד של ג' בחינות, א', אורייתא, שהם לבושי הקב"ה. ב', קוב"ה, שהוא מלובש בהתורה. ג', ישראל, האדם הלומד תורה על הכוונה הנ"ל, וזה נקרא יחוד, הנקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא", הגם שזה"ק מדבר לאלה אנשים שכבר זכו לבחינת שמותיו של הקב"ה, שזה נקרא, שכבר זכו לבחינת תפלין של יד, הנקרא אמונה, ולתפילין של ראש, הנקרא תורה, אבל כנ"ל, אלו שהולכים בדרך להגיע לבחינת תורה ואמונה, מקבלים גם כן בבחינת מקיף מיחוד הזה.
ובהאמור נבין את מ"ש "חכמה בגויים תאמין", כלומר, אם האדם אינו מכוון, שע"י לימוד התורה הוא יכול להגיע לבחינת אמונה בה', אם כן אין לו שום שייכות לתורה, כי תורה נקרא הלבוש עם הלובש ביחד, שהוא התורה ביחד עם נותן התורה, והגם שעדיין לא מרגיש את נותן התורה, מכל מקום מטרת הלימוד התורה, הוא בכדי להגיע להרגיש את הנותן התורה, ואם אינו שם לפניו את המטרה, שהוא להגיע להנותן התורה, הוא בחינת גוי, כלומר שאין לו צורך לאמונה, דהיינו, שיהיה לו צורך לעשות עצות להגיע לבחינת אמונה, לכן הוא נקרא עדיין גוי ולא בחינת ישראל, לכן על חכמה, תאמין לו, שיש לו, כלומר, רק הלבוש בלי צורך להלובש, וז"ש "יש תורה בגויים, אל תאמין", כנ"ל, כי אין לו שייכות לתורה.
אולם ענין תאמין או לא תאמין גם כן אין אומרים לגבי שני גופים, אלא תאמין ולא תאמין הכוונה על האדם עצמו, שהאדם בעצמו צריך לתת תשומת לב, אם יש לו תורה או ח"ו אין לו תורה, היות שהאדם מתיגע עצמו ונותן כוחות, בודאי הכוונה בכדי לזכות לתורה, והאדם חושב, שגם בלי הכוונה להגיע לבחינת אמונה שלימה הוא יכול לזכות לתורה, על זה אמרו חז"ל, שהאדם צריך לדעת, שאי אפשר לזכות לבחינת תורה בלי אמונה שלימה, לכן האדם צריך לתת תשומת לב לפני הלימוד התורה, שיתן חשבון לעצמו, על איזה מטרה הוא נותן את יגיעתו בלימוד התורה, כלומר, מהו רוצה להשיג ע"י לימוד התורה, בטח כשהאדם נותן יגיעה, הוא מסיבת שחסר לו משהו, וע"י היגיעה שהוא נותן, אז יתנו לו מה שהוא חושב שחסר לו, וימלאו את חסרונו תמורת היגיעה, והאדם צריך להאמין, כמ"ש יגעתי ומצאתי.
ומשום זה יש לפעמים, שהאדם מבין, שחסר לו ידיעת התורה, לכן כל מחשבתו הוא לזכות ידיעות התורה, וכנ"ל, שזהו בחינת לבושו של הקב"ה, והוא מרגיש שחסר לו רק הלבושים החיצונים של התורה, וזה נקרא בחינת חכמה כנ"ל, משא"כ תורה נקרא, שהוא נצרך להלובש, שמלובש בהתורה, כלומר, שעדיין חסר לו אמונה שלימה בה', והוא מרגיש שיש לו רע בלבו, והוא רוצה לזכות לבחינת מוחא וליבא, שיהיו הכל לש"ש.
והיות שחז"ל אמרו שאמר הקב"ה, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, נמצא, שהוא צריך את התורה בתור אמצעי, שעל ידי התורה הוא יזכה לאמונה שלימה בהקב"ה, ואח"כ יזכה ע"י התורה לבחינת תורה, הנקרא "תורת חיים", כנ"ל, משום שזוכה להלובש ביחד עם הלבוש, כלומר, שהוא זוכה להלבושים, הנקרא תורה, ביחד עם הלובש, הנקרא קוב"ה, וכמ"ש הזה"ק אורייתא וקוב"ה וישראל חד איהו.
וז"ש (מד"ר תרומה פל"ג), וז"ל, ויקחו לי תרומה, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול, נמכרתי עמה, שנאמר, ויקחו לי תרומה, עכ"ל. ובהנ"ל יש לפרש דברי המדרש, במה שאמר "כביכול נמכרתי עמה", היות שהתורה הוא בחינת אורייתא, וישראל, וקוב"ה חד הוא, משום שהתורה הוא הלבוש של הקב"ה, והאדם צריך להגיע לזכות ע"י התורה להלובש, שזה נקרא להדבק בה', נמצא, שצריכים לזכות לב' דברים, כלומר, להתורה ולהקב"ה, וז"ש כביכול, "נמכרתי עמה", לכן יש כאן השלימות של ג' דברים, א', ישראל. ב', הקב"ה. ג', התורה. כמ"ש בפרי חכם (חלק ב' דף ס"ד).
אולם מה האדם יכול לעשות, בכדי לבוא לידי הרגשת צורך לבחינת תורה, שבה מלובש הקב"ה, כנ"ל בדברי חז"ל, ש"אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי, כביכול, נמכרתי עמה", שזהו, "ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו", משמע מכאן, שהקב"ה רוצה, שבעת שהאדם לוקח את התורה, שיקח עמו כביכול את הקב"ה, אבל האדם אינו מרגיש זאת, שיהא נצרך לזה, ובעיקר האדם נמשך אחר רוב העולם, והיות כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר את מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, היא סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש ענין שכר, הנקרא דביקות ה'.
לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שעי"ז יהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית, כלומר שע"י התורה יהיה בידו לכוון בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, שזה יביא לו בחינת דביקות להדבק בה', שבשבילה, כלומר בכדי לתקן את הנבראים, שיבואו לידי דביקות, נעשה ריבוי עולמות, ופרצופים, ורבוי נשמות, והכל בכדי לתקן את הבריאה, המכונה רצון לקבל, שע"י הקבלה נתרחקה הבריאה מהבורא, וע"י אלו התיקונים שנעשו, יהיה היכולת לתקן הכל, שיהיה בעמ"נ להשפיע, ובזמן שכל הכלי קבלה הכוללים יותקן בעמ"נ להשפיע, אז יהיה גמר התיקון.
שזה נקרא שלימות פעולותיו, כמ"ש האר"י הק' (תע"ס חלק א' דף ג') וז"ל, כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו, ושמותיו, וכנויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות, והנה אז צמצום את עצמו א"ס וכו', הנה כבר היה מקום, שיוכלו להיות שם הנאצלים וכו', עכ"ל. ושם (בדף ז') מפרש שם באו"פ וז"ל, ונמצא לפי המבואר, שכל עיקר סיבת הצמצום היתה רק לסיבת החשק לצורה החדשה של ה"קבלה בעמ"נ להשפיע", העתידה להגלות ע"י בריאת העולמות, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שכל עיקר בריאת העולמות והנשמות הכל היה על כוונה אחת, שהיא לתקן הכל שיהיה בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא דביקות השתוות הצורה, ועל התורה אמר הקב"ה בראתי יצה"ר, בראתי תבלין, כלומר, שאחר שהאדם קבל את התורה בבחינת תבלין, אז יהיה יצה"ר מתוקן בעמ"נ להשפיע, כמ"ש בזה"ק עתיד מלאך המות להיות מלאך קדוש.
את כל העיקר הזה, האדם אינו מסוגל להסתכל, מטעם שהוא נמשך אחרי הרבים, הנקרא כלל ישראל, וכנ"ל, שתחילת החינוך קבל כל אחד בבחינת שלא לשמה, כלומר, שהעסק בתורה ומצות הוא בכדי לקבל שכר בכלים דתועלת עצמו, ובלשמה, אסור לגלות בתחילת כניסת האדם בקיום תו"מ, כנ"ל בדברי הרמב"ם, וזה גורם להאדם, שיבין מצד שכלו, שכל מה שהוא צריך ללמוד תורה, הוא בכדי שידע את הדינים, איך לקיים את המצוות, כשרז"ל "אין עם הארץ חסיד", והגם שלומדים תורה אפילו מה שלא נוגע למצוות מעשיות, אבל הלימוד בחלק התורה הזו הוא לומד מטעם מצות לימוד התורה, כמ"ש והגית בו יומם ולילה, כלומר, שלומד תורה מטעם מצוה, כשאר מצות.
אולם לגבי זה שאמרו רז"ל כנ"ל, "ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו, שאמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכר עמו", לזה אין להאדם שום שייכות, כי מה יתן לו הידיעה הזו, אם הוא יאמין שהקב"ה נמצא מלובש בהתורה, וכי מי שלוקח את התורה, הוא צריך לדעת, שהקב"ה נמצא מלובש בהתורה, וצריך לזכות לדביקות הקב"ה המלובש בה, וזהו מטעם, שכל עבודתו הוא על הכוונה דשלא לשמה, וכל מה שהוא מקווה, הוא רק לקיים תורה ומצות על הכוונה דתועלת עצמו, וממילא אין לו שום שייכות למי שמלובש בהתורה, אלא מספיק לו רק דבר אחד, כפי מה שיש לו האמונה בשכר ועונש, בשיעור הזה תלוי עבודתו בקיום תורה ומצות, היות שהוא לא מסתכל על שום דבר, רק על השכר, אבל בעצם התורה ומצות, מה שהוא עושה, לא מעניין אותו.
משא"כ אם האדם רוצה לעבוד ולקיים תורה ומצות בלי שום שכר, רק מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך, אז הוא כבר זקוק לדעת גדלות המלך, כי שיעור עבודתו תלוי בשיעור שהוא מאמין בגדלות המלך, כי רק גדלות וחשיבות המלך נותן לו חמרי דלק לעבודה, וזהו כמ"ש בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", פירוש, כל אחד ואחד לפום מה דמשער בלביה, משמיענו בזה, שכפי מה שהאדם משער בלביה גדלות וחשיבות ה', בשיעור זה הוא מוסר עצמו לשמש את המלך.
ומשום זה, אנשים מסוג זה שרוצים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, וכל הסיבה שמחייב אותם לעסוק בתו"מ, הוא רק מטעם חשיבות וגדלות ה', כמ"ש בזה"ק דעיקרא דיראה הוא לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט", אנשים האלו, כשמאמינים כשהקב"ה הוא מלובש בהתורה, ומאמינים במה "שאמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכר עמו", כשהם לומדים תורה, הם רוצים להוציא את מאור התורה, שהוא מחזירו למוטב, וז"ש רז"ל הבא לטהר ע"י התורה, מסייעין אותו, היות שהקב"ה מלובש בהתורה.
ובהאמור יש לפרש, מה שאנו אומרים (אהבת עולם, שלפני ק"ש) "והאר עינינו בתורתך", ולכאורה הלשון והאר עינינו שייך לומר במקום חושך והסתר, אבל בתורה היה צריך לומר ותן להבין את תורתך, מהו הלשון והאר, ובהנ"ל יש לפרש, היות שיש להבחין בהתורה את לבושי תורה, מה שהקב"ה מלובש בהם, וזה מוסתר מאתנו, כי אנו רואים רק הלבושים, ולא הלובש, לכן אנו מבקשים מה', שיאיר עינינו, שנזכה לראות ולהרגיש את הקב"ה, שהוא מלובש בהתורה, וז"ש והאר עינינו, שנראה שאתה מלובש בתורתך.
וכמו"כ יש להבין מ"ש בזוה"ק על הכתוב ומשחרי ימצאוננו, שאלו על זה, היכן מוצאים את השי"ת, ואומרו, שאין מוצאים אותו יתברך אלא בתורה, וכן אמרו על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, אשר הקב"ה מסתיר את עצמו בתורה הקדושה, מובא בהקדמה לתע"ס (אות מ"א) וזהו כנ"ל, במה שרז"ל "ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו", זאת אומרת, שהקב"ה מלובש בהתורה, רק מה, שעל האדם לחפש אותו, ולמצוא אותו, היות שהוא הסתיר עצמו בתורה, כל זמן שאין הלומדי תורה ראויים לכך, ועל ידי היגיעה והתפלה מוצאים אותו.
ועל זה אמרו יגעתי ומצאתי, והשאלה הוא, ידוע, איזה שייכות יש יגיעה למציאה בתורה, אלא כנ"ל, שעל ידי היגיעה מוצאים את הקב"ה, איך שהוא מלובש בהתורה, זאת אומרת, שאל יאמר אדם, הלא למדתי תורה הרבה, ואין אני מוצא את הקב"ה, איך שהוא מלובש בתורה, אלא שצריכים לחפש אותו ולא להתיאש, אלא להאמין, כמ"ש ומשחרי ימצאוננו, היות שענין ההסתר הוא תיקון, שאל ישיגו אותו מטרם שיהיה לאדם כלים דהשפעה, שזה נקרא השתוות הצורה ודביקות בה'.
ובהאמור יש לפרש מה שארז"ל (נדרים פ"א) הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו, [מדלים] שמהם תצא תורה, ולכאורה משמע, שדוקא מבני עניים תצא תורה, משא"כ מבני עשירים לא, היתכן לומר כך, והנה על דרך העבודה יש לפרש עניים, כשרז"ל (נדרים מ"א) אין עני אלא בדעת, ומשום זה, כשהאדם לומד תורה ורוצה להגיע לבחינת תורה כנ"ל, כלומר לבחינת "והאר עינינו בתורתך", כנ"ל, שענינו הוא להדבק בה', המלובש בתורה, שתורתך הכוונה על הקב"ה המלובש בה, והוא רואה עד כמה שהשקיע עבודה ויגיעה, בכדי למצוא את ה' בהתורה, אבל אינו מוצא אותו, הגם שכתוב "וכל משחרי ימצאוננו", אבל הוא רואה, שהוא עני בדעת, והוא רוצה לקיים מ"ש דע אלקי אביך ועובדהו, וכמו"כ כתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב", אבל הוא רחוק מזה, שכל פעם הוא רואה, שאין שום אפשרות למצאו בהתורה, וזה נקרא עני בדעת, והאדם מבין אז, שענין זה, למצוא את הקב"ה בתורה, זה לא בשבילו נאמר, היות שהוא חושב, שכבר חפש אותו בתורה, ולא העלה בידו שום דבר, ורוצה לברוח מהמערכה.
לכן באו חז"ל, ואומרים הזהרי בבני עניים, שמהם תצא תורה, והטעם הוא, לפי הכלל אין מילוי בלי חסרון, אין גדלות בלי קטנות, שפירושו, שאם רוצים לתת משהו לאדם, והנותן מפחד, שאם יתן לו, תיכף על המקום, בזמן שהמקבל מבקש ממנו, אז המקבל לא ידע להעריך את הנתינה, והוא בטח יאבד זה, או שיהיה אנשים שיקחו ממנו את הדבר, והיות שהנותן יודע את החשיבות שבהדבר, לכן הוא לא רוצה שהמקבל יקלקל אותה, ולכן הוא לא נותן לו את דבר, מה שהוא מבקש ממנו, תיכף על המקום, אלא הוא רוצה שהמקבל יבקש ממנו הרבה פעמים, כלומר, שע"י הביקוש מתרקם אצל המקבל צורך להדבר, אחרת הוא מוכרח להפסיק מלבקש, ובזמן שהוא לא זז ממנו מלבקש, זה אי אפשר להיות, רק באופן, שבכל פעם ופעם הוא מוכרח להבין את הנחיצות שבהדבר, זאת אומרת, אם הוא רוצה לבקש ממנו עוד הפעם, שהנותן יתן לו, מוכרח האדם לתת מחשבה, אם באמת חסר לו את הדבר, שרק אז יש לו כח לבקש עוד הפעם, לאחר שכבר ביקש ולא קבל מענה על שאלתו, וזהו מטעם, שאין אדם יכול לבקש בקשות ממי שאינו מתעניין בבקשותיו, אולם היות שהדבר שהוא מבקש, הוא דבר נחוץ, שזהו ענין, שכל החיים תלוי בזה, לכן הנחיצות שבדבר אינו נותן לו מנוחה, והוא הולך אפילו למעלה מהדעת, לבקש כל פעם, עוד הפעם, היות שאין לו לאן ללכת, כי בלי דבר זה, שהוא מבין שזהו החיים שלו, הוא אומר, שכל החיים הוא בשבילו דבר מיותר, היות שהוא בא לידי הרגשה, שבשביל שאר דברים אין כדאי לחיות.
נמצא, שזה שאין ברירה, היות שאין לו סיפוק בחיים שלו, זאת אומרת, היות שיש כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי פרנסה, מטעם שהבורא ברא את הנבראים על הכוונה שיהנו, שזה מכונה רצונו ית' הוא להטיב לנבראיו, ומהג' דברים, שהאדם יכול לקבל פרנסה, שיפרנס הגוף, שיהיה שבע רצון, הנקראים "הקנאה והתאוה והכבוד" זה לא מספק אותו, לכן הוא מוכרח לחפש רוחניות, אם הוא יהודי מאמין שע"י דביקות בה' ובתורתו יכולים כן להשיג פרנסה, שיפרנס את הגוף, שיהיה לו היכולת לומר בפה מלא "ברוך שאמר והיה העולם", היות שהוא נהנה מזה, שיזכה לדביקות ה', כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כלכם היום", שאז יזכה לחיים אמיתיים, זה נותן לו כח לא להתיאש, מלבקש מה', שיקרב אותו, ושיפקח עיניו בתורה, כמ"ש בהקדמה לתע"ס (אות פ"ג) וז"ל, והנה מדרגה ראשונה של גילוי הפנים וכו', אין זו באה לאדם, אלא ע"י ישועתו ית', שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעיין המתגבר וכו', עכ"ל.
אבל זה תלוי לפי האמונה, שהוא מאמין, שה' הוא שומע תפלה, ויכול להצדיק את ההשגחה, ואומר את מה שהוא חושב, מדוע הוא לא קבל את מבוקשו, אין זה מטעם שאין הקב"ה שם לב לתפלותיו.
אלא הוא מאמין, שהקב"ה עומד ומחכה לתפלותיו, וקובץ אותם על דרך פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כלומר, היות שידוע, שאם נותנים דבר חשוב לאדם, והוא אינו יודע את ערכה, הואיל שיש אנשים שהם כן יודעים את החשיבות שבדבר, הדבר הזה עובר לאלו אנשים, או ע"י גניבה או ע"י אבידה, שהאדם אינו יודע לשמור אותה, ויש אנשים שיודעים את ערכה, והם גונבים, ומוצאים ממנו, ולא מחזירים לבעליהם.
וידוע שיש כנגד הקדושה סט"א, שהם כן יודעים מהו ערך של רוחניות, לכן צריך להיות שמירה על זה שלא יגיע לרשותם, וזהו הסיבה, שאין הקב"ה נותן לו את מבוקשו, אלא עומד ומחכה, שע"י שהוא מתגבר כל פעם עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, לבקש מהקב"ה שיעזור לו, שיזכה לפקיחת עינים בתורה, והוא מאמין באמונת חכמים, במה שהם אומרו, שע"י העבודה באמונה, זה הוא הסגולה הכי טובה לזכות לחשיבת המטרה, שהוא דביקות בה'.
ובזמן שהקב"ה יודע, שהוא כבר יודע לשמור את מתנת המלך, בודאי הקב"ה יעזור לו, ויקבל את תפלתו, מה שהוא מבקש, שה' יפתח עיניו, ויזכה לפקיחת עינים בתורה, והוא בודאי יתן לו.
וז"ש הזהרו בבני עניים, כלומר, שאל לזלזל במצב, שהוא מרגיש, שהוא עני בדעת, שעדיין לא זכה לפקיחת עינים בתורה, ועוד לא זכה "שהמאור שבה מחזירו למוטב", היות שמהם תצא תורה, פירוש, שיש להאמין, שעי"ז שהוא מרגיש, איך שהוא עני בדעת, וכל פעם ופעם הוא מוכרח להתגבר מחדש, עליו להאמין, שזה באה לו מהקב"ה, הירידות האלו, שעי"ז יקבל כלים וצורך, איך להחשיב את מתנת ה' מפני החיצונים, כלומר, שלא יפול הכל לכלים דקבלה, שהכלים האלו שייכים להקליפות.
ועל ידי ההתגברות באמונה, שיאמין, שה' הוא שומע תפלה, וכל תפלה ותפלה שהוא מבקש מה', הוא מצרף אותה לחשבון גדול, עד שהאדם ידע את חשיבות שבדבר, וז"ש בפרי חכם (חלק ב' דף מ"ט) וז"ל, ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פה רע" וכו', ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע", הנ"ל, והיו חוזרים לסורם, ולכן אעפ"י שזכו לאיזה הארה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני שפה רע, שהוא הלעומת דפה דקדושה, דהיינו העורף, היה מפסיק השפע היורד מן הראש, ויונק ומוצץ כל השפע, שהתחיל לרדת בשביל ישראל, עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שיש בתורה להבחין כמה בחינות, א', שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצות התורה. ב', שלומד תורה בכדי לקיים מצות לימוד התורה, כמ"ש (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יום ולילה, ופרש"י והגית בו: והתבוננת בו, כל הגיון שבתורה בלב, כד"א והגיון לבי לפניך, עכ"ל. ג', שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה, וז"ש בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, שעי"ז יזכה לאמונה ולהדבק בה', ואז הוא נכנס לבחינת ישראל, היות שכבר מאמין בה' באמונה שלימה, ד' לאחר שכבר זכה לבחינת אמונה, אז הוא זוכה לבחינת תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה, שזה נקרא בזה"ק בחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא", שאז הוא זוכה לבחינת מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, שהנבראים מקבלים מבחינה זו את מה שהקב"ה רוצה לתת להנבראים.
ובמה שפרש"י על הכתוב "והגית בו יומם ולילה", ואומר והתבוננת בו, כל הגיון שבתורה בלב, יש להבין למה הוא מתכוון לומר שהגיון הוא בלב, הלא כשלומדים תורה הוא במוח וראש ולא בלב, אם כן מה משמיענו בזה שאומר "כל הגיון שבתורה הוא בלב", יש לפרש, שאין כאן הכוונה על בחינת תורה דוקא למה שנוגע להלכות, שלומד כדי לדעת את הדינים, איך לעשות את המצוות, אלא הוא רוצה לומר, שהתורה גם כוללת את ב' בחינות אחרונות, הנ"ל, שהוא מה שלומד, בכדי לקבל מאור התורה, ומה שזוכה אח"כ לבחינת תורה, הנקרא שמותיו של הקב"ה, את ב' אלה שייכים דוקא להלב, כמ"ש הר"א אבן עזרא ז"ל (מובא בהקדמה לספר פנים מסבירות אות י') וז"ל, דע כי כל מצוות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אעפ"י שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין, וכתוב, לישרים בלבותם, והפך זה, לב חורש מחשבות און וכו', ודע, כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב עכ"ל, ויש לפרש את דברי רש"י, כמ"ש הר"א עזרא ז"ל.
ובהאמור יש להבחין בד' בחינות הנ"ל, שב' אחרונות שייכים לעבודת הפרט, וב' בחינות הראשונות שייכים להכלל, וזהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן בנחת, עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה, עכ"ל.
רואים אנו מדברי הרמב"ם ז"ל, שהתחלת עבודת הכלל מתחיל משלא לשמה, אלא כדי לקבל שכר, ולכן צריכין ללמוד תורה בכדי לדעת את הדינים, איך לקיים את המצות, וזהו בחינה א' הנ"ל, וכמו"כ לימוד התורה שלו, הוא כדי לדעת עם המוח, מ"ש שמה, שע"י מצוות למוד התורה הוא יקבל שכר, שזהו בחינה ב' הנ"ל, וב' אלו אין להם שייכות לעבודת הלב, כנ"ל בדברי הר"א עזרא ז"ל.
משא"כ ב' בחינות אחרונות הנ"ל כבר שייכים להלב, משום שהם שייכים לבחינת לשמה, כי בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך של לשמה, מגלין לו, כדברי הרמב"ם, הנ"ל, כי מה שאמרנו לך מקודם, שאתה צריך ללמוד שלא לשמה אלא בכדי לקבל שכר, הוא מטעם, שאין האדם מסוגל מצד הלידה והטבע לעבוד לש"ש, אלא רק לתועלת עצמו, לכן אומרים לך עכשיו, שאתה צריך לדעת, שעיקר העבודה שלנו הוא לשמה, אבל איך מגיעים לזה, העצה הוא מתוך שלא לשמה באין לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב, ונשאלת השאלה, מה הוא הרע שצריכים לתקנו, שיהיה טוב, אומרים לנו, שזה, מה שאין האדם יכול לעשות משהו לש"ש, ורק ע"י מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון, ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל, ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע, לכן אמר הקב"ה בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין, אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב, וע"י המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב, כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לש"ש, נמצא, בעת שהוא רוצה להכנס לעבודה דלשמה, שזה שייך לעבודת הפרט כנ"ל, אז מגלין לו, שענין לימוד שלא לשמה אין זה סוף פסוק, כמו שהוא חשב מתחילה, כשהתחילו ללמוד עמו, אלא בהלימוד של שלא לשמה צריכים לכוון, שזה יביא לו ללמוד לשמה, לכן, לאחר שלמד על הכוונה להגיע לש"ש, עי"ז שקבל מאור התורה, אז הוא מגיע לבחינה ד' שיש בלימוד התורה, כנ"ל, הנקרא תורת חיים.
וז"ש (אבות ו, א) רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלין לו רזי תורה וכו', זאת אומרת, שאז הוא זוכה לבחינת תורה, שהוא שמותיו של הקב"ה, הנקרא בלשון הזה"ק כנ"ל אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא.
ובהאמור יש להבחין ב' בחינות בהתורה, שהם שייכים להלב, א', בחינת מאור התורה, שזה שייך לקביעת אמונה בלב, שזה ענין המאור שבה מחזירו למוטב, ב', בחינת תורה, השייכת ללב, כמ"ש (תצוה, ראשון) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה וכו'", שזה נקרא בלשון הזה"ק "דמאן דלא ידע אורחין שמאריהו צוויון דמאריה, איך יעבוד ליה", וכמ"ש בפרי חכם (חלק ב', דף ס"ו) וז"ל, על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציויא דמאריה, דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויון דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה, עכ"ל.
ובהאמור, שענין תורה ומלאכה הכוונה שלומד תורה בכדי שהתורה יביא לו את המאור התורה, שע"י יהיה לו היכולת להפוך את הכלי דקבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, שעם הכלים האלו הוא יזכה לדביקות ה', הנקרא שלומד תורה לשמה, ובזה יכולים לפרש מה שרז"ל (קדושין מ') מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, שבזמן שהאדם לומד תורה, בכדי להגיע למעשה, שפירושו מעשה של עשיית הכלי דהשפעה, והיות שאין האדם מסוגל מצד עצמו לעשות מעשה זו, מסיבת הרע שבלבו, ובזמן שהקב"ה רואה, שיש להאדם השתוקקות גדולה למעשה זה, אז הקב"ה נותן לו מאור התורה, שזה מחזירו למוטב, ז"ש הקב"ה מצרפה למעשה, כלומר, עושה עכשיו את הפעולה, עי"ז שנותן לו את מאור התורה, יוצא בחינת מעשה.
ולפי"ז אנו רואים, שבאמת מצד האדם לא היה יותר ממחשבה טובה, כלומר, הוא חושב לדבר טוב, שהוא כלים דהשפעה, אבל באמת מי עושה את הפעולה, שהאדם יזכה לאלו הכלים, רק הבורא, בזה שהוא נותן לו את המאור התורה, שהוא בחינת הלובש, המלובש בהתורה, כנ"ל, וז"ש מחשבה טובה, שיש לאדם, הקב"ה עושה, שיהיה כאן גם מעשה, וזהו כשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, נמצא, מצד האדם אין יותר מזה שהוא בא לטהר, שזה נקרא מחשבה טובה, ואח"כ הקב"ה נותן לו הסיוע, שהוא מצרפה למעשה.
ובהאמור יש לפרש מ"ש "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה וכו'", ושאלנו, איזה שייכות יש חכמה להלב, הלא חכמה שייך למוח, והענין הוא כנ"ל, שב' בחינות יש להבחין בתורה, השייכת לבחינת לשמה, שהם, כלי ואור, והכלי, שיהיה מוכשר לקבל האור, הוא צריך להיות השתוות עם האור, כי על זה היה צמצום והסתר, היות שלמדנו, דמלכות דא"ס, שהוא שורש הנבראים, חשקה לבחינת הדביקות, המכונה השתוות הצורה, וכל התיקונים הולכים רק לעשות התיקון הזה לתקן הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע.
לכן האדם הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעמ"נ להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחד ניתן לנו, שרק ע"י מאור התורה יכולים להפוך אותו, שיהיה בעמ"נ להשפיע, כנ"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין והמאור שבה מחזיר את הלב למוטב, כנ"ל, שרע נקרא המקבל לעצמו, וטוב נקרא שאם הלב שלו הוא רק להשפיע ולא לקבל, לכן אלו אנשים, שהם עוסקין בתורה לאו דוקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים חכמי לב, היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה, לכן התורה מה שלומדים על כוונה זו, נקרא חכמי לב ולא חכמי מוח, היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב.
ועל דרך זה יש לפרש מ"ש "אשר מלאתיו רוח חכמה", כלומר, שלאחר שכבר יש להם כלים מתאימים להאור, כנ"ל, כמו שהאור, שבא מלמעלה הוא להשפיע, כמו"כ הכלי צריך להיות גם כן בעמ"נ להשפיע, וכיון שכבר יש לו כלי זה, שהשיג ע"י מאור התורה, וכבר נקראים חכמי לב, מסיבת שלומדו תורה בשביל תיקון הלב, זאת אומרת, שיש להם כלים מוכשרים, לכן הם צריכים לקבל את התורה בעצם, הנקרא "תורת חיים", וז"ש אשר מלאתיו רוח חכמה, הכוונה על האור, כלומר, שגם האור הולך להלב, משום כי לאחר שכבר קנו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה, ורוצים להשפיע נחת רוח להבורא, אז הם רואים, כי מה חסר בבית המלך, אלא דבר אחד, אפשר לומר, היות שחז"ל אמרו (במ"ר בראשית), שהקב"ה אמר להמלאכים, בעת שהלך לברוא את אדה"ר, שהמלאכים קטרגו עליו, למה הדבר דומה, למלך שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים, מאי הנאה דעביד.
לכן האדם, בעת שרצונו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אז הלב שלהם, שרוצים להנות מלתת משהו להמלך, שיהיה לו הנאה, הם מוצאים רק דבר אחד, שהמלך יכול להנות מזה, שהם יקחו ממנו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להנבראים, היות שיש מגדול מלא כל טוב, והוא רוצה להיות האורח אצל הקב"ה, שיכנס לתוך המגדול ולקבל ממנו הנאה, שזה הנאת המלך, נמצא, שהאור התורה, שהאדם רוצה לקבל בבחינת "תורת חיים", הוא בשביל לבו של אדם, כלומר, שיהיה לו במה להנות להמלך.
וז"ש "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה", כלומר, שרוח החכמה מלאתיו, למי, לחכמי לב, כנ"ל, והכוונה על האור, שהאור בא לחכמי לב, שהלב הנקרא רצון, ורוצה לקבל את תורת חיים, בכדי להנות בזה להבורא, כנ"ל במשל למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים.
ובהאמור יש לפרש מה שארז"ל (ברכות נח, א) וז"ל, הוא היה אומר, אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי וכו', וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי.
שידוע, שאי אפשר להיות אורח, אלא במקום שיש שם בעל הבית, לכן כשהאדם מאמין בה', שהוא הבעל בית של העולם, והאדם מרגיש שהוא אורח, ורוצה להדבק בו, כמו שרז"ל על פסוק ולדבקה בו, שפירושו הוא הדבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום, זה נקרא אורח טוב, שפירושו של טוב הוא, כמ"ש (תהילים מה, ב) "רחש לבי דבר טוב, אמר אני מעשי למלך וכו'", שפירושו, שכל מעשיו שהוא עושה יהיה רק למלך, היינו לה', זה נקרא דבר טוב, ואז, בזמן שכל מעשיו הם רק להשפיע, שאז הוא בבחינת חכמי לב כנ"ל, הוא בא לבחינת תורת חיים, שהוא שמותיו של הקב"ה, ששם נמצא את הטוב והעונג, שהיה ברצונו ית' לתת לנבראים, אז הוא אומר כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי, ולא ח"ו בשביל עצמו, כנ"ל במשל למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים.
ובהאמור יש לפרש, מהו רזי תורה, כלומר איזה סוד התורה מגלה, יש לפרש זה בב' בחינות, א', שהתורה מגלה להאדם דבר חדש, מה שלא היה יודע לפני זה, וזהו מטעם שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל, ובזמן שאומרים לעסוק עם רצון להשפיע, זהו הלא אצלו לדבר בלתי חשוב ולדבר שפל, שהגוף רוצה לברוח מרצונות כאלה, היות שהוא יכול רק להפסיד, אם הוא ישתמש עם כלים דהשפעה.
אבל כשהאדם לומד תורה על הכוונה לזכות למאור התורה, שהמאור הזה מחזירו למוטב, אז המאור התורה הזו מגלה לו דבר חדש, מה שלא היה יודע עד עתה, כלומר, עכשיו הוא יודע ממש להיפך ממה שחשב מקודם, היות כי טרם שזכה למאור התורה, היה יודע, כי עיקר חשיבות של אדם הוא הכלי קבלה, שעם הכלי קבלה הוא יכול לקבל חדות חיים של העולם, משא"כ מעשים של השפעה, עם זה הוא יכול רק לעשות טובות לאחרים, שגם יהנו משהו מהעולם, מזה שהוא עוזר להם, אמנם זהו רק מטעם מצוה, כלומר מטעם שיש לו רחמנות על אחרים, שאין להם כל צרכם, והוא עוזר להם, ובטח הוא מצפה, לאלו אנשים, שהוא עושה להם טובות, שהם לא יהיו כפויי טובה, ושיכבדו אותו, וכדומה.
משא"כ עתה, ע"י זה שזכה למאור התורה שמחזירו למוטב, נתגלה לו דבר חדש, שזה שהוא משתמש עתה עם כלי קבלה, הוא מפסיד חיים וטוב ועונג לעצמו, ואם הוא ישתמש עם כלי השפעה לטובת הזולת, הוא מקבל טוב ועונג אמיתי לעצמו, ורק ע"י הכלים דהשפעה, הוא מרויח לעצמו טוב ועונג, משא"כ בכלים דקבלה, הוא מפסיד טוב ועונג, וסוד הזה נתגלה לו עכשיו ע"י מאור התורה.
ובזה יכולים לפרש מה שרז"ל (פסחים נ, א) עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה, ויש לפרש, שנתגלה לו דבר חדש, שמה שנקרא בעולם השקר עליונים, היינו כלים דקבלה, שזה הוא דבר חשוב, הנקרא עליונים, זה בעולם האמת, כלומר בזמן שזוכים למאור התורה, שנקרא שזוכים להאמת, אז רואים תחתונים למעלה, הכלים דהשפעה, שנחשב בעולם השקר לבחינת תחתונים בחשיבות, שהם בחינת שפלות, כלומר בזמן שהאדם מוכרח לפעמים לעבוד עמהם, הוא טועם בהם טעם של שפלות, מסיבת שהוא לא רואה מה שהרצון לקבל לעצמו מרויח בהם, שם בעולם האמת הם למעלה בחשיבות, מסיבת שכל טוב והעונג יכולים לרכוש רק על ידיהם, לכן יוצא, שהתחתונים למעלה בחשיבות, וז"ש עליונים למטה, מה שבעולם השקר מחשיבים את הכלי קבלה, שרק עם הכלי קבלה לעצמן משתמשים, שחושבים שע"י יוכלו לעשות חיים, ובעולם האמת כנ"ל, שבזמן שזוכים למאור התורה, אז רואים דבר חדש שנתגלה, שהכלי קבלה הם רק גורמים הפסדים בחיים, שהם המפריעים מלהשיג את הטוב והעונג, נמצא, שהעליונים הם למטה בחשיבות, והוא הסוד, שהתורה הנקרא רזי תורה, שמגלה להאדם האמת.
בחינה ב' שהתורה מגלה, שבשביל זה נותנים את השם רזי תורה, הוא שמטרם שהשיג את הכלי דהשפעה ע"י מאור התורה, היה משיג רק לבושי תורה, מה שהבורא מלובש בהלבושים, ועכשיו מתגלה להאדם גם הלובש, מה שהוא מלובש בהתורה, שתורה זו נקרא תורת חיים, שהוא בחינת שמותיו של הקב"ה, שזה נקרא אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא.
ובזה יובן מה ששאלנו, מה זה תורה ומלאכה בעבודה, התשובה הוא, שלומד תורה בכדי שיהיה לו היכולת לעשות את המלאכה, שזה נקרא "אשר ברא אלקים לעשות", כלומר, שהנבראים צריכים לעשות את המלאכה להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, שעי"ז יהיה להם דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, וגם יוכלו לקבל את הטוב והעונג, שזהו מטרת הבריאה.