תוכן

תשנ"א מאמר לז
הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב) אומר וז"ל, כאן כתוב זאת חקת התורה, וכתוב וזאת התורה, ולא כתוב חקת וכו', וזאת התורה הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד וכו' ומשום זה כתוב ודאי וזאת התורה, שיורה על ז"א ונוקבא ביחוד אחד, אבל זאת בלא תוספת ו' היא חקת התורה ודאי שהיא המלכות הנקראת חוקה, ובאה מז"א שנקרא תורה ולא התורה עצמה שהוא ז"א, רק דין תורה גזירת התורה שהיא מלכות, עכ"ל.
ויש להבין מהו ההבדל בעבודה בין חקת התורה לתורה עצמה, שחקת התורה הוא מיחס לבחינת מלכות, ותורה הוא מיחס לז"א, וגם יש להבין מ"ש אצל פרה אדומה "אשר לא עלה עליה על" אנו רואים משרז"ל אמרו (ע"ז ה ע"ב) וז"ל, תנא דבי אליהו לעולם ישום אדם עצמו על דברי תורה, כשור לעול וכחמור למשאוי, עכ"ל, משמע שמי שהוא מקבל על עצמו עול זהו כן דבר טוב, בטח הכונה על עול תורה כשרז"ל (אבות ג, ו) "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות וכו'", א"כ בפרה אדומה שכתוב "אשר לא עלה עליה על" שהיא בא לטהר את הטמאים מדוע כתוב אשר לא עלה עליה על.
ויש להבין מהו על שאמרו לעולם ישום אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי, אנו רואין שעול נקרא כפיה, שהיא עבודה למעלה מהדעת, השור הזה שהבעה"ב נותן עליו העול שיעבוד את האדמה, הוא לא מבין בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת הבעל בית, ואין לומר שהשור עובד בשבילו מטעם שיש לו אהבה לבעל הבית מטעם שהוא נותן לאכול ולשתות וכדומה, הלא אם זה מטעם שיש לבעה"ב לב טוב לכן הוא נותן להשור כל צרכיו, בטח השור יודע, שאם היה אפשרות שהבעה"ב היה יכול לעבוד עם השור ולא היה צריך לתת לו את צרכיו, בטח שהיה עושה כך, אלא שהב"ב יודע שאם לא יתן להשור כל צרכיו לא יהיה כח להשור לעבוד, לכן הוא נותן הכל להשור מטעם שיוכל לעבוד עם השור ולא שהוא רוצה להנות להשור, כלומר שהוא יודע אם לא יתן להשור כל מה שהשור צריך שיהיה לו כח לעבודה, אז הבעה"ב לא יוכל להוציא תבואה ופירות מהאדמה, נמצא שכל העשירות הוא מוציא מכח השור לכן בעה"ב שנותן לאכול להשור אינו מטעם שהוא אוהב את השור אלא מטעם שיהיה להשור כח לעבודה, וגם השור מה שהוא עובד לטובת בעה"ב הוא בכפיה, ובזמן שהשור רואה שאין בעה"ב מסתכל עליו, תיכף הוא מפסיק מעבודתו, וזה נקרא כפיה.
ובהאמור נבין מהו העול מלכות שמים ועול תורה שהאדם צריך לקבל, שהוא בחינת כפיה, כלומר שגופו של אדם הוא דומה לשור וחמור, שצריכים לעבוד עם הגוף כדוגמת השור והחמור, שע"י זה שהאדם יעבוד עם גופו, מעבודת הגוף האדם יזכה לעשירות ולרכוש רכוש רוחני, והאדם צריך להתחשב עם הגוף כנ"ל כמו עם השור, שנותנים העול על השור לעבוד בכפיה אע"פ שהשור וחמור לא רוצים לעבוד ואין מי שהוא שיתחשב עם דעתו של שור אלא בין שרוצה ובין שלא רוצה עובדים עמו, אבל צריכים להתחשב עם הגוף גם כן היינו שיתנו לו את צרכיו מה שהגוף דורש אבל מה שנותנים להגוף את צרכיו צריך להיות לא מטעם שהוא אוהב את הגוף היינו הרצון לקבל שלו, אלא מטעם שאחרת לא יהיה בכוחו של הגוף לעבוד, נמצא שכל מה שהאדם מסתכל על הגוף למלאות את צרכיו לא יהיה זה מחמת אהבה אלא כמו שבעה"ב מספק את צרכיו של השור זהו רק מטעם תועלת הבעה"ב ולא מחמת אהבת השור כמו כן האדם צריך לכוון בעת שהוא ממלא את רצונותיו של הגוף שלא יהיה מחמת שאוהב אותו אלא עי"ז יוכל אח"כ לעבוד עם גופו עבודת אדמה ולהוציא פירות כמ"ש "ורב תבואות בכח שור", זאת אומרת האדם צריך להיות זהיר בעבודת הגוף, כמו בעבודת השור, זאת אומרת מה שהאדם ממלא את צרכי השור בטח האדם היה יותר שבע רצון, אם היה יכול לעבוד עם השור ולא היה צריך לתת לו את הצרכים של השור, כמו כן האדם צריך לבוא לידי הכנה שהוא היה יותר שבע רצון, אם לא היה צריך לעבוד משהו עבור הגוף ולמלאות את צרכי הגוף, אלא היה כל זמנו נתן לעבוד עבודת הקודש, וכל זמנו היה דואג איך להרבות כבוד שמים, והגוף היה עובד בלי שום הפרעות, אלא מה האדם יכול לעשות שהבורא רוצה שהאדם צריך לדאוג ולמלאות את צרכי הגוף.
ובהאמור אנו כבר יודעים מהו הפירוש עול מלכות שמים ועול תורה, היינו לעבוד עם הגוף בכפיה אפילו שהגוף לא מסכים לעבודה והכל צריך להיות כדוגמת השור לעול וכחמור למשאוי כנ"ל, אבל זהו עבודה גדולה, שיהיה כח באדם להתגבר על הגוף, ולעבוד עם הגוף בכפיה כדוגמת השור, ומאיזה מקור האדם יכול לקבל את הכח הזה, על זה אמרו רז"ל "אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" היינו שרק ע"י התורה שהאדם עוסק בה אפילו שלא לשמה, והוא מכוון שהוא רוצה לעסוק בתורה שעי"ז הוא יקבל מאור התורה שיתן לו כח ללכת עם הגוף בדרך הכפיה בזמן שהגוף לא מסכים להעבודה.
ובעיקר מתראה התנגדות הגוף בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו, וכאן הגוף מתנגד בכל כחו, היות שהגוף טוען למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים, ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה, והאדם רואה שאין במציאות שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה' ולומר שעתה הגעתי למצב שאני רואה שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות שיהיה לי פעם כח שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.
והאדם אומר שהוא מאמין שזה היה יציאת מצרים שה' הוציא את עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך וכו' ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכו' אני ה' אני הוא ולא אחר" א"כ גם הוא רואה עכשיו שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת הרצון לקבל ולתת לו טבע שני, היינו כמו שטבע הראשון נתן הבורא כמו כן טבע השני אין מי שיהיה בידו לתת רק הבורא בעצמו אי לזאת האדם מתפלל אז בלב שלם היינו מעומק הלב ואז הזמן לקבל התפלה.
אולם יש לשאול מדוע האדם צריך לעבוד בכפיה נגד הרצון לקבל, התשובה היא שזהו מטעם שנעשה תיקון שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג, לכן צריכים כאן ב' דברים מצד אחד האדם משתוקק לקבל הנאה ותענוג אחרת אם אין תשוקה לתענוגים אין האדם יכול להנות, ב', שיקבל הנאה ותענוג על הכוונה בע"מ להשפיע, נמצא לשניהם אנו צריכים היינו מקודם מתחילים לעבוד עם הרצון לקבל, הנקרא שלא לשמה, ואח"כ מלמדים את האדם לעבוד בע"מ להשפיע, כלומר זה שהאדם מקיים תו"מ הוא רוצה עי"ז להגיע לבחינת משפיע היינו שיזכה ע"י טבע שני שה' יתן להם את הכח הזו, כמ"ש המאור שבה מחזירו למוטב, ואח"כ הוא זוכה לבחינת מקבל בע"מ להשפיע.
וזה כמ"ש (אבות פרק שישי) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו', ומגלין לו רזי תורה וכו'. עכ"ל. נמצא שאח"כ האדם בא לידי מצב שמקבל את הטוב ועונג ואז כבר אין מקום לכפיה, כי זמן של כפיה היה רק בכדי להגיע להשיג את הכלים דהשפעה, שע"י יהיה קבלת התענוג בלי שום אי נעימות, כי ענין הבושה יתוקן עי"ז שהוא כבר יכול לעשות הכל לש"ש.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו מה שכתוב אצל פרה אדומה "אשר לא עלה עליה עול" ושאלנו מהו הרמז שהפרה אדומה צריכה להיות בלי עול, ובהנ"ל יש לפרש שענין פרה אדומה שמטהרת את הטמאים, ומה ישיגו ע"י הטהרה, כידוע כי כל ענין טומאה מרמז על הרצון לקבל, וצריכים לעבוד עם הרצון לקבל הנקרא גוף, בכפיה היינו "כשור לעול וכחמור למשאוי" ועבודה זו של כפיה הוא רק מטרם שהאדם זכה לבחינת טהרה, משא"כ לאחר שהאדם זכה לבחינת טהרה שזה מרמז לנו את ענין פרה אדומה, הוא זוכה לבחינת עבודה "אשר לא עלה עליה עול" שאז כבר אין עבודתו בכפיה אלא אז הוא עובד ה' מחמת אהבה.
לכן יש להבחין ב' זמנים אחד מטרם שהאדם זכה לטהרת הכלים שיהיו בע"מ להשפיע, שאז העבודה שלו הוא בבחינת כפיה שזה נקרא בחינת חק, כלומר אם הגוף בא ושואל מה העבודה הזאת לכם, אומרים לו אתה שואל שאלות לפי השכל של הרצון לקבל, על זה אין לי שום תירוץ והצדק אתך, ואין אני רוצה לתרץ בתוך השכל היינו שגם הרצון לקבל יבין זה, נמצא שאני עובד עבור הרצון לקבל, כי אחרת לא היה הרצון לקבל מסכים לעבודה, לכן האדם אומר אז שהצדק איתך במה שאתה שואל מה יהיה לי היינו להרצון לקבל מעבודה זו, אז אני אומר לך שאני לא רוצה לעבוד בשבילך, מדוע זהו מטעם שאני מאמין באמונת חכמים שצריכים לעבוד לתועלת ה' למעלה מהדעת אע"פ שהגוף לא מבין, ואני מקבל עבודה זו בבחינת כשור לעול וכחמור למשאוי, היינו כנ"ל על דרך הכפיה.
ב', האדם אומר אבל לאחר שאני אזכה לבחינת טהרה אז עבודתי יהיה בבחינת אהבה ולא בכפיה, אבל אין כונתי שאני עובד עכשיו בכפיה, מטעם שאח"כ אני אזכה לעבוד בבחינת אהבה, נמצא כאילו שגם זה הוא לצורך הרצון לקבל, שאח"כ הוא יקבל את הטוב ועונג, אלא זה שהוא אומר שאח"כ הוא יזכה לבחינת אהבה, הוא מטעם אחר, כלומר שזהו רק סימן אצלו, בכדי שידע אם באמת הוא עובד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, וזהו מטעם כיון שהבורא רוצה לתת טוב ועונג, אלא שעדיין אין כלים לקבל מטעם שלא עובדים בע"מ להשפיע, לכן זהו סימן אם הוא עובד בע"מ להשפיע, היינו שאם עוד לא קבל טוב ועונג זהו סימן שעדיין הוא נמצא תחת שליטת הרצון לקבל, אבל אין כוונתו לקבל את הטוב ועונג, אלא כוונתו הוא בכדי לדעת אם באמת הוא עובד בע"מ להשפיע.
כמו שאמר המגיד מדובנא ז"ל על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", ואמר אם אתה מתיגע בזה שאתה מקיים תו"מ זהו סימן שאין אתה עובד אצלי היינו לש"ש, כי מי שהוא עובד לש"ש כבר אין לו יגיעה בתו"מ אלא להיפך הוא מרגיש תענוג בעת שהוא יודע שהוא משמש את המלך, נמצא זה שהוא רוצה לעבוד בבחינת אהבה ולא בכפיה זהו לא מטעם שהוא רוצה להנות את הרצון לקבל, אלא מטעם שידע בברור שהוא עובד לש"ש. ובזה יש לפרש מ"ש "אשר לא עלה עליה עול" שמשמע שמטרם שלקח אותה לא היה עליה עול, ויש לפרש בדרך העבודה זה מרמז לנו מדוע צריכה להיות אשר לא עלה עליה עול, לרמז שע"י פרה אדומה שהאדם יטהר על ידה האדם ע"י שיקבל טהרה מפרה אדומה הוא יזכה לעבוד בבחינת אהבה ולא בבחינת הכפיה. היינו שהגוף היה מתנגד לעבוד לש"ש, וע"י זה שנטהר, כבר הגוף גם כן מסכים לעבוד לש"ש, כי אז יקיים ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך היינו בשתי יצריך, זאת אומרת שגם היצה"ר מסכים לעבודת ה' היינו לעבוד בע"מ להשפיע.
ובהאמור יש לפרש מ"ש שמלכות נקראת חקת התורה ולא תורה, וז"א נקרא תורה, היות שענין קבלת מלכות שמים צריכה להיות למעלה מהדעת כמו חק, לכן מלכות נקרא חוקה אבל אח"כ זוכים לבחינת תורה הנקרא ז"א שהם ביחוד, שזה נקרא בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כלומר שעי"ז שמקבלים מלכות שמים בבחינת חק בלי שום שכל, אלא למעלה מהדעת כמו שאמרו "לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל לומר, מה מצוה זאת, ומה טעם יש בה לפיכך כתוב בה חקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה", לכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים, אז האדם זוכה לבחינת תורה, וז"ש "וזאת התורה הוא להראות שהכל ביחוד אחד", שפירושו שבסופו של דבר נעשה הכל מיוחד ואז ניכר שמחשבת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו מתגלה אז, היות שהרצון לקבל התיחד עם הרצון להשפיע, ונעשה את ענין של השתוות הצורה, ואז כבר אין כאן שתי רצונות, אלא רצון אחד שהוא הרצון להשפיע של הבורא להנבראים, והרצון לקבל של הנבראין מתבטל ונכלל ברצון להשפיע של הבורא, שזה נקרא שאין רק רשות אחת בעולם וזה נקרא רשות היחיד, ואז ניכר את הטוב ועונג בעולם.
אולם העבודה צריכה להיות בב' קוים בימין ושמאל, שימין נקרא שלימות, ושמאל נקרא חסר שלימות וצריכים לעשות שם תיקון, ובזמן שהאדם עוסק בענין חקת התורה, שהוא רוצה לקבל עול מלכות שמים והגוף מתנגד לכך, והוא עושה עמו מלחמה, המצב הזה נקרא קו שמאל משום שהאדם מרגיש אז את חסרונו איך שהוא מרוחק מאהבת ה' כנ"ל שהגוף בא אז עם שאלות מי ומה, ובזמן זה אין לו ממה לקבל חיות, כי מחסרון אין האדם יכול לחיות ועבודה זו נקראת סור מרע, היינו שהאדם צריך להתרחק מהרע שנמצא בהאדם הנקרא רצון לקבל בין במוחא ובין בליבא, הגם שהעבודה הזו היא עבודה הכרחית היות שזהו היסוד הראשון שהאדם צריך לקבל על עצמו את העול מלכות שמים, אבל יחד עם זה אומר הכתוב יש עוד מה לעשות, היינו עבודת הימין הנקרא שלימות.
ועבודת הימין נקראת בהכתוב "ועשה טוב", שיש לפרש שהאדם צריך לעסוק בענין טוב שטוב נקרא שלימות, כלומר שהאדם צריך לעשות חשבון כמה טוב יש לו, שזה נקרא ועשה היינו שתעבוד ולעשות חשבון כמה טוב שיש לו, זאת אומרת האדם צריך להחשיב כל דבר שבקדושה להון רב, ולהאמין שכל מה שיש לו איזה אחיזה בקדושה הגם שזהו אחיזה קטנה האדם צריך להאמין שה' נתן לו רצון וחשק באפס מה שיהיה לו אחיזה בקדושה, כלומר אפילו שלא לשמה מ"מ זהו ענין חשוב מאד, ויתן לה' תודה על הקצת טוב שיש בו, ומבחינה זו האדם יכול לקבל חיות ושיהיה לו מצב רוח טוב ומזה האדם יכול לקיים מ"ש "עבדו את ה' בשמחה", נמצא שיש להאדם לקיים את הימין והשמאל, וז"ש "סור מרע, ועשה טוב".
אולם נתעורר באדם שאלה, דוגמא האדם היה טרוד כל היום ולא היה לו זמן לזכור שיש מציאות עבודת ה' בעולם, ואח"כ הוא נזכר שכל היום עבר אצלו על דברים שאין לו שום שייכות לעבודה, אם כן מה עליו עכשיו לעשות אם להצטער על מה שלא עסק כל הזמן בעבודה, או לעשות חשבון לעצמו ולומר מי הזכיר לי עכשיו שיש ענין מציאות רוחניות בעולם וצריכים לעשות משהו עבור הקדושה, בטח ה' נתן לי עכשיו המחשבה הזו א"כ מוטל עלי לתת תודה לה' ולהיות מאושר בזה שה' קורא אותי אליו ויהיה שמח בזה ולהודות ולהלל לה', או להצטער על מה שהיה כל היום מרוחק בכלל מהעבודה, והיות שזה אמת היינו שהיה מרוחק מה' כל היום, וגם זה אמת שעכשיו הבורא נתן לו את ההתעוררות שידע באיזה מצב שבו הוא נמצא, אם כן השאלה הוא מה לעשות.
ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל במקום שהאדם מחשב שם הוא נמצא, לכן יוצא שאם האדם חושב על הזמן שהיה מרוחק מה' ומצטער ע"ז, הרי הוא דבוק במצב של התרחקות מה' וחשב על דברים של מה בכך שהיה עסוק בהם כל היום, נמצא שהדבקות של מחשבתו הוא בדברים שאין בהם ממש, לכן כדאי יותר לחשוב על הטוב שיש לו עכשיו היינו מה שהוא עכשיו יכול לחשוב מה לעשות עבור הקדושה לא חשוב מה שהוא עושה רק חשוב עכשיו שיש לו רצון לעבוד בתו"מ כבר יש לו חיבור עם התורה ומצות, לפי הכלל הנ"ל, במקום שהאדם מחשב שם הוא, ועתה יש לפרש את הכתוב בצורה אחרת שעכשיו הוא צריך להיות סור מרע, היינו לא לחשוב על המצב הרע שלו שהיה בפירוד, אלא עשה טוב, שכל המעשים מה שהוא רוצה עכשיו לעשות יהיה על בחינת טוב שיש לו עכשיו לעשות.
ולפי הנ"ל יש לשאול איך האדם הולך לעבוד בבחינת השמאל הלא אז הוא המצב של שמאל חושבים רק על חסרונות א"כ האדם דבוק אז בחסרונות, והתשובה היא שאין האדם צריך לעבוד בקו שמאל אלא אם הוא נמצא מקודם בקו ימין, שרק בזמן שהוא נמצא במצב של שלימות ומרגיש טעם בעבודה שזה נקרא מצב עליה אז יש להקציב זמן גם על בחינת שמאל היינו איך המצב שלו בבחינת מוחא וליבא אם הם בסדר, ואז הוא יזכה אח"כ שה' נותן הנשמה הנקרא נשמת חיים.