תוכן

תש"ן מאמר יט
הזה"ק (יתרו ע"ו, ובהסולם אות רצ"ג) כתוב שם וזה לשונו, תנא רבי יהודה אומר, בצד הגבורה ניתנה התורה. אמר רבי יוסי, אם כן, התורה היא בצד שמאל. אמר לו, שחזרה לימין, שכתוב, מימינו אש דת למו. וכתוב, ימינך ה' נאדרי בכח. הרי מצאנו, ששמאל נכלל בימין, שכתוב, מימינו אש, וכו'. וימין בשמאל, שכתוב, ימינך ה' נאדרי בכח. הרי שגבורה, שהיא שמאל, נכלל בימין, עכ"ל. נמצא, שהתורה הוא קו אמצעי. היינו, שהיא נכללת מב' קוים, שהן ימין ושמאל.
ובדף ס"ב, (ובהסולם אות רל"ה) כ"ש וז"ל, בחודש השלישי, שבחודש הזה שולט אוריאל וכו'. כי ניסן, אייר, סיון, הם כנגד חג"ת, שבחסד שולט מיכאל, ובגבורה גבריאל, ובתפארת אוריאל וכו'. והוא סוד איש תם, שנקרא, יעקב, שהוא סוד תפארת וכו'. תם, הוא מלשון שלימות, וכו'. ובאות רמ"ב כ"ש וז"ל, וניתנה בחודש השלישי, לעם השלישי, שנכלל במדרגות שלוש, דהיינו שלשה אבות, תורה משולשת, שהיא תורה, נביאים, כתובים, והכל אחד, עכ"ל. הרי שהתורה היא בחינת קו אמצעי.
ובדף ע"ו, (ובהסולם אות רצ"ו) כ"ש וז"ל, וכל העם רואים את הקולות. שואל, הכתוב אומר, רואים. שומעים, היה צריך לומר. ומשיב, כך למדנו, אלו הקולות היו נחקקים בחושך, ענן, וערפל, ונראים בהם כמו שנראה גוף וכו', עכ"ל.
וי"ל, מה מרמז לנו בעבודה, שהתורה נכללת מימין ושמאל. ומה מרמז לנו, שניתנה תורה בשלישי, שהוא יעקב, איש תם, הנקרא שלימות. וגם מה הפירוש, שהקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, שהוא הגוף, הנחקקים שם הקולות.
ידוע, שסדר העבודה הוא, מקודם צריכים לעבוד לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואח"כ צריכים ללמוד תורה. כי אם אין לו מלכות שמים, יש לשאול, התורה של מי הוא לומד. כי קודם כל האדם צריך להאמין בנותן התורה, ואח"כ הוא יכול לקיים את התורה. הנה מלכות שמים נקרא בחינת עשיה. היינו, שהוא מקבל על עצמו ללכת למעלה מהדעת. היינו, הגם שהדעת של האדם יכול לבוא אליו עם הרבה שאלות, אז הוא עונה להם הלא אתם שואלים אותי שאלות מבחינת הדעת, אני הולך למעלה מהדעת. היינו ממקום שאין הדעת יכול להגיע שם ולהשיג ולהבין. שזה נקרא בחינת אמונה. אם כן, אין מקום לכל מה שאתם שואלים אותי. וזה נקרא בחינת ימין. היינו, שהוא מאמין, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. הגם כשהוא מסתכל על העולם, יש לו הרבה שאלות, מכל מקום הוא הולך למעלה מהדעת, ואומר עינים להם ולא יראו וכו'. אלא הוא מודה ומשבח את המלך, בזה שנותן לכולם רק טוב. וזה נקרא ימין חסד. כלומר, שהנהגת העולם הוא בבחינת חסד. כלומר, שהקב"ה מנהיג את העולם רק עם חסדים. ועל זה הוא אומר "בכל יום אברכך".
אולם יש באדם יצר הרע, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא מלשון ציור. היינו, שמראה לאדם ציורים רעים על הנהגת ה', איך שה' מתנהג עם העולם. וגם נותן ציור של שפלות על העבודה בכלל, שזה מכונה שכינתא בעפרא. ואיך האדם יכול להתגבר וללכת בדרך הימין, הנקרא שלימות, שיוכל לומר רק טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. על זה ארז"ל אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין. נמצא, שהתורה מה שהוא עוסק בה עתה, הוא בכדי שזה יהיה תבלין, היינו, שע"י התורה הוא יהיה בידו הכח להתגבר על הרע וללכת בדרך החסד, הנקרא ימין ומבחינת זו אפשר לומר, שהתורה ניתנה בימין, שפירושו, על שם הפעולה. היינו, שמכשרת את האדם, שיהיה בידו אפשרות ללכת בדרך הימין. וזה נקרא בחינה א' שבתורה, שימין נקרא שלימות, שלא מרגיש שום חסרון.
ובחינה ב' שבתורה הוא בחינת שמאל, הנקרא בחינת חכמה, שהוא בחינת חכמת התורה. היינו, לאחר שכבר יש לו בחינת ימין, שהוא חסד, היינו אמונה למעלה מהדעת, והוא מאמין בה', שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אז הוא זוכה לבחינת נותן התורה, שנקרא חכמת התורה, כמו שכתוב אורייתא מחכמה נפקת. כלומר, לאחר שהוא מאמין, שיש נותן התורה, אז הוא הזמן לזכות לתורה. והתורה, ידוע שהיא יוצאת מחכמה. ובחינה זו יכולים לקרוא בשם שמאל. היינו, שהיא באה לאחר שהאדם זכה לבחינת ימין, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה חסדים מכוסים.
אולם כשמדברים בזמן שיש כבר גילוי חכמה, המכונה בחינת שמאל כנ"ל, יש עוד ענין, המכונה קו אמצעי, שהוא, שבחינת החכמה צריכה להיות מלובש בלבוש של חסדים. ומטרם זה יש מרחק גדול בין חסדים, המכונים ימין, לחכמה, הנבחן לבחינת שמאל. וזהו על דרך שאמרו רז"ל הלומד תורה לשמה, שפירושו, זה שלומד תורה, כוונתו הוא בזה, שיזכה ע"י התורה לבוא לשמה. היינו שהתורה, שהוא עוסק בה, כוונתו הוא, שע"י זה יבוא לדרגת חסד. היינו, שיהיה בידו כח לעשות הכל בע"מ להשפיע, שזה נקרא חסד. כשרז"ל איזה חסיד, האומר שלי שלך ושלך שלך, שאינו רוצה שום דבר לתועלת עצמו. ואח"כ, כשכבר זכה ע"י התורה לבחינת חסד, כנ"ל, אז מגלין רזי תורה וכו' (אבות ו, א) וזה כבר נקרא שמאל. ואז השמאל הזה צריכים להכלל בימין, שנקרא, שאור החכמה, שהוא שמאל, מלובש בחסדים, שהוא ימין. זה נקרא בחינת תורה, שהוא קו אמצעי, בין ימין לשמאל. לכן נבחן, שהתורה נכללת מחסד וגבורה.
נמצא, שמצב הא' הוא, בזמן שהוא רוצה לבוא לדרגת לשמה, היינו בע"מ להשפיע. שזה נקרא, שהאדם נמצא בגלות תחת שליטת היצר הרע. אז הוא צריך לתורה, שזה נקרא הלומד תורה, בכדי להגיע לשמה. וזהו, שמאמין במה שרז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. וזה נקרא תורה בבחינת ימין. היינו, בחינת חסד, בע"מ להשפיע. ובזמן שכבר השיג את דרגת לשמה, בא מצב ב'. היינו, שזוכה לבחינת מגלין לו רזי תורה. היינו כנ"ל, לאחר שכבר זכה לבחינת נותן, היינו שיש מציאות נותן בעולם, אח"כ בא מצב, שהנותן משפיע להאדם את התורה. ובזה עוד לא נגמר, כי הוא צריך למצב הג', הנקרא, שבחינת החכמה צריכה להכלל בימין, הנקרא חסדים. כי התורה היא מחכמה נפקת. פירוש, שהתורה יוצאת מחכמה, והיא צריכה להיות מלובש באור החסדים, שחסדים נקראים בחינת מעשה, ותורה נקרא בחינת חכמה. ואסור להיות חכמתו מרובים ממעשיו, כשרז"ל (אבות ג, י"ב) "וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". לכן יוצא, שהתורה, הנקרא חכמה, הוא מאירה בבחינת קו אמצעי. וזה נקרא, שהתורה נכללת מחסד וגבורה, שהיא כוללת שניהם.
והנה בענין הלומד תורה לשמה יש להבחין ב' בחינות, א' שהוא רואה, שאין לו שום שייכות לענין לעשות מעשים לתועלת ה'. אלא הוא רואה, שנמצא תחת שליטת היצה"ר, הטוען כולה שלי. כלומר, שהוא לא מרשה לו לעשות שום דבר בע"מ להשפיע. אלא במקום שהוא רואה, שיהיה מזה תועלת עצמו, הוא יכול לעבוד. משא"כ, אם אין הוא רואה תועלת עבור הרצון לקבל שלו, אין לו כח עבודה. כלומר, שהמודד שלו הוא תלוי כפי מה שהרצון לקבל שלו ירויח. וכשהאדם משתדל לצאת משליטתו, כנ"ל (במאמר י"ח), שכפי ערך שהאדם משתדל לצאת מהשעבוד והגלות, בשיעור זה הוא רואה, איך שהוא מונח בחושך ענן וערפל. ומשרז"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, הוא רואה אז להיפך, היינו, שהרע שבו התגבר יתר על המדה. כלומר, שאף פעם לא חלם, שאם יתחיל לעבוד ולתת יגיעה, ויעשה מעשים טובים על הכוונה בכדי להגיע לבחינת לשמה. הרי הוא רואה עכשיו ההיפך, היינו, שבשפלות כזו לא היה חושב, שיוכל ליפול. ובאמת כנ"ל, שזה בא לו מבחינת "כי אני הכבדתי את לבו". והגם שהסיבה, מה שהוא נמצא עכשיו בשפלות, הוא באה מלמעלה, אבל בהרגשת התחתון, שמרגיש, שנמצא בחושך, ואין שום דבר מאיר לו, הוא טועם טעם של גלות, הגם שזה באה מלמעלה, כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה הפירוש מה שזה"ק אומר "אלו הקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, ונראים בהם" וכו'. יש לפרש, שהקולות האלו, היינו הקול תורה, שהוא בא בכדי לתת הכח, שיוכל לעשות מעשים בע"מ להשפיע. וזה נקרא בחינה ב' של לשמה, היינו החושך וענן וערפל, שהוא הצורך והכלי להשיג את הקול תורה. ב' בחינות באות מלמעלה, הנקרא לשמה, א. הכלי, דהיינו החושך, שהוא הצורך, שלא יכול לסבול את החושך. ב. האור, היינו הכח, שהוא הקול, היינו הקול תורה, שנותן לו הכח, שיכול לכוון בע"מ להשפיע, שהאור הזה מחזירו למוטב. וזה בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. היינו, שהקול תורה מתבל את היצה"ר, היינו שיהיה היכולת בידו לכוון לשמה. וזה שכתוב "שהקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, ונראים בהם הקולות, כמו שנראה בגוף". היינו לומר, שאם היו להם מקודם הכלים, שנקראים חושך, שזה נקרא מקום חסרון, אז יש מקום, שהקול תורה יכול לכנס בתוך החושך ולהאיר. משא"כ כשאין מקום חושך, כלומר שעוד לא מרגיש את החסרון, מה שהוא לא יכול לעשות שום דבר בע"מ להשפיע, לא שייך לומר שבא אור ומאיר, כי אין לאור מקום להכנס. וזה שייך לבחינת ימין, היינו חסד, כלומר שכבר השיג כלים דהשפעה, שחסד נקרא בחינת השפעה, שעושה חסד עם אחרים. ומבחינה זו כבר יש לו השלמת הכלים.
ואח"כ מתחיל את הבחינה ג', שהוא זוכה לבחינת רזי תורה, שזה נקרא בחינת שמאל. היות האור הזה בא בכלים דקבלה, בטח שצריך להיות בע"מ להשפיע. ומכל מקום, אפילו שכבר זכה לבחינת מקבל בע"מ להשפיע, מכל מקום נקרא זה בחינת שמאל, מטעם שחסר כאן תיקון להלבשת החכמה בתוך החסדים, כנ"ל. אחרת זה יהיה חכמתו מרובים ממעשיו. ומכאן מתחיל ענין של קו אמצעי, היינו שהחכמה מלובש בחסדים. היינו, שהשמאל הנקרא כלים דקבלה, המקבלים חכמה, יהיו מלובשים בחסדים. וזה שכתוב שהתורה באה מימין, שהוא חסד, ובאה לשמאל, שהיא גבורה, שזה נקרא גילוי החכמה. אולם צריכים להכליל ימין בשמאל, ושמאל בימין. וזה נקרא, שהתורה היא בחינת אמצעי, כלומר שנכללה מחכמה וממעשים, כנ"ל, שאסור להיות חכמתו מרובים ממעשיו.
ואאמו"ר זצ"ל אמר פשט על וכל העם רואים את הקולות. ידוע, שקול נקרא חסד, שהיא בא מבחינת שמיעה, שנקרא בינה. וראיה נקרא, חכמה, כמו שכתוב, עיני העדה זהו חכמי העדה. וענין חכמה שמאיר בכלים דקבלה, צריך שמירה שלא יקבלו אותם בע"מ לקבל. לכן צריכים להמשיך לו לבוש של חסדים, הנקרא, קול ושמיעה. לכן זה שכתוב, "וכל העם רואים את הקולות". פירוש, רואים, היינו שקבלו את אור החכמה כשהוא מלובש, בקול, שהוא חסד. וזה שכתוב, שראו את החכמה כשהוא מלובש בקולות, היינו בחסדים, וזה נקרא, קו אמצעי, היינו כנ"ל, שנכללו מחכמה וחסדים.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר, שהתורה ניתנה בשלישי, שהיא תפארת, שהוא סוד איש תם יעקב, שהוא סוד תפארת, שתם הוא שלימות. ושאלנו מהו השלימות, שיעקב נקרא איש תם. והתשובה הוא, היות שתורה הוא בחינת קו אמצעי, כנ"ל, ויעקב הוא בחינת קו אמצעי, הנכלל מימין ומשמאל, לכן יש שלימות. היינו, שיש התכללות מחכמה וחסדים ביחד, היינו שבעבודה יהיה הפירוש, שהאדם צריך להיות נכלל הן ממעשים, הנקרא חסדים, והן מחכמה. כי אסור להיות חכמתו מרובים ממעשיו.
אולם האדם צריך להאמין, שאין עוד מלבדו, שהכל עושה הבורא. כלומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר לפני כל עשיה, שרק הבחירה ניתנה להאדם, כי אם אין אני לי מי לי. כלומר, שהכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל הוא השגחה פרטית, שאין האדם עושה שום דבר. (כמ"ש במאמר יתרו תש"ד), ויש לפרש זה, כמ"ש האר"י הקדוש (תע"ס חלק י"ג, דף א-שס"ז, אות קנ"ב) "שיש ענין שערות, המכסה על האור, שלא יהנו מהאור כל עוד שאינם ראויים, שיכולים לפגום". והענין, שאנו צריכים להאמין, שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים. וכל עוד שהאדם אינו ראוי, אסור להרגיש, שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים. לכן הבורא מסתיר עצמו בלבוש, שהלבוש הזה נקרא שלא לשמה. כלומר, שהבורא מסתיר עצמו לפעמים בלבוש של חברים. היינו, בדרך דוגמא, שיש מציאות, שאין אדם רוצה לקום ללמוד לפנות בוקר. אז הבורא מסתיר עצמו בלבוש של חברים, והוא קם מהמיטה, אף על פי שהוא עייף, היות שבא לו מחשבה במוחו, שאומר, שלא יפה בפני החברים, שכולם באים לבית הכנסת, והוא לא. אז כולם יסתכלו עליו, על שפלותו. לכן הוא קם והולך לבית הכנסת ולומד. נמצא, שמטעם מצות ה' אין לו כח לקום מהמיטה. לכן אין הבורא מחייב אותו, שילך לבית הכנסת, כי מסיבה זו הוא היה שוכב במיטה. אבל החברים כן מחייבים אותו. וכעין דוגמא זו נוהג בכל שאר דברים, כשהאדם עושה שלא לשמה. הגם שיש הרבה מדרגות בשלא לשמה. ונדבר מדוגמא זו. ויש כאן להסתכל, האדם הולך ללמוד ולעשות מצות, מטעם לא שהבורא מחייב אותו. כלומר, כי מטעם מצות ה', אין בכוחו להתגבר על הגוף, ולחייב אותו לעשות מעשים טובים. אלא מטעם אנשים, כן יש לו כח לעשות מעשים טובים. נמצא, איזה חשיבות יכול להיות בהשלא לשמה הזה.
אלא האדם צריך להאמין, כנ"ל, שאין עוד מלבדו. כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. שפירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בני אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, לא מה שהוא צריך להאמין. לכן האדם אומר, שהוא עושה את המעשים שלא לשמה. כמו על דרך דוגמא, החברים מחייבים אותו. וזה יכול להיות לאו דוקא חברים, אלא לכל אחד ואחד יש לבוש חיצון בפני עצמו באופן פרטי, המתאים לאותו אדם.
לכן אחר המעשה, כלומר למשל, לאחר שהאדם בא לבית הכנסת, וזה היה מסיבת שהחברים חייבו אותו לבוא, הוא אומר זה היה מטעם, שהבורא היה הסיבה לזה, שהוא הלך ללמוד. רק הבורא התלבש נגדו בלבוש חברים. לכן עכשיו הוא נותן תודה לה', על זה שה' היה הסיבה.
ובהאמור יוצא, זה שהאדם עשה את הדבר שלא לשמה, היינו לא שה' היה הסיבה, שצוה אותו לעשות את המצוה, אלא הוא עשה מטעם, למשל, שהחברים נתנו צו, שהוא מוכרח לשמוע בקולם. אז האדם צריך להאמין, שהוא עשה את הדבר, משום שה' צוה אותו לקיים את המצוה. ועליו היה מוטל לקיים, מה שה' צוה אותו לעשות. אלא שה' הסתיר עצמו בלבוש של שלא לשמה, היינו חברים וכדומה, שע"י הלבוש הזה האדם חושב, שהוא מוכרח לשמוע בקול של השלא לשמה. אבל האמת הוא, האדם צריך להאמין, שהכל עשה ה'. נמצא, לאחר שעשה את המצוה, הוא צריך לומר, שה' פעל מאחורי הלבוש של שלא לשמה. נמצא אז, שהאדם צריך לתת תודה להבורא, בזה שהבורא נתן לו הרצון לקיים מצותיו ע"י לבוש הזה.
ובהאמור נבין את גודל החשיבות של שלא לשמה. כלומר, זה הוא לא כמו שהאדם חושב, שעושה הכל עבור השלא לשמה, אלא הוא עושה הכל, מטעם שהבורא צוה אותו. אלא שעדיין אין לו הזכיה, שיוכל להרגיש, שהבורא הוא הוא המצוה. לכן האדם חושב, שהשלא לשמה הוא המצוה. לכן אין המעשה כל כך חשוב בעיניו. אולם אם הוא יאמין, שאין עוד מלבדו, כנ"ל (כמ"ש במאמר יתרו תש"ד), נמצא, שבאמת הוא מקיים מצות הבורא. והאדם צריך להחשיב את המעשה, שעשה בשלא לשמה. כי מה שהאדם מצייר לעצמו, שהוא מקיים רק מעשה דשלא לשמה, זה רק מטעם, שעוד אין לו הזכיה, שירגיש שהוא מקיים מצות המלך, והוא משמש את המלך. לכן אם הוא יאמין, שהשלא לשמה הוא באמת, שהבורא בעצמו הוא המחייבו לעסוק בתו"מ, נמצא, שיכול לתת תודה רבה לה', על מה שהבורא התלבש בלבוש של שלא לשמה. ומזה האדם יכול להעריך את החשיבות של תו"מ, אפילו שלא לשמה. וזהו על דרך שארז"ל נפרעין ממנו מדעתו ושלא מדעתו, מדעתו היינו לשמה, ושלא מדעתו, היינו שלא לשמה.
וזה הוא מה שכתוב, שהשערות, היינו השלא לשמה, מכסה על האור, שלא יזונו מן האור, כל זמן שאינם ראויים לזה. היינו, שהשערות הם לבוש, שמתחת הלבוש הזה עומד האור ומאיר. ובינתים האור מכוסה.