תוכן

תש"ן מאמר ד
הנה על פסוק אלה תולדת נח, נח איש צדיק אמרו חז"ל, למדך שעיקר תולדתיהם של צדיקים מעשים טובים. ויש להבין זה, הלא חז"ל אמרו, (נדרים סד) מי שאין לו בנים חשוב כמת דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", אם כן יוצא שצדיקים שיש להם מעשים טובים, מכל מקום הם נחשבים כמתים היתכן לומר כך על צדיקים.
הנה אב ובן בבחינת עבודה נקראים סיבה ומסובב, היינו מה שהוא בכח נקרא אב ומה שמתגלה אח"כ בפועל נקרא בן, מה שהוא בכח הוא כמו טיפה במוח האב ומה שיוצא אח"כ בפועל נקרא לידה ובן היוצא מכח אל הפועל, לכן כשיש לאדם איזה מחשבה שהוא רוצה לעשות איזה מעשה, הוא מוכרח בקודם לחשוב מה שהוא רוצה לעשות שיהיה לו הנאה מהמעשה, כי מדרך העולם הוא שהאדם אוהב את המנוחה, כידוע שהטעם הוא מטעם שהשורש שלנו הוא במצב המנוחה המוחלטת, לכן גם הנבראים רוצים במנוחה ולא עושים שום תנועה, רק בתנאי שיביאו להם יותר הנאה מכפי שיש להם מהמצב של המנוחה. לכן צדיקים היינו אנשים שרוצים להיות במדרגת צדיק, הגם שעדיין לא הגיע לדרגת צדיקים כבר מכונים בשם צדיקים, על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל על מ"ש "יהיב חכמתא לחכימין", הקושיא הוא, יהיב חכמתא לטיפשין היה צריך לומר ולמה כתוב לחכמין, אלא מי שמבקש חכמה כבר נקרא חכם, משא"כ טיפש לא רוצה חכמה כמ"ש "לא יחפץ הכסיל בתבונה", נמצא מי שרוצה להיות צדיק הוא מסדר לעצמו במחשבתו מה עליו לעשות, היינו למה הוא צריך להשתוקק איכא למעשים טובים, כלומר שהוא חושב במחשבתו איך הוא יכול להגיע למצב שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, כלומר כשיהיה בידו מעשים טובים אז הוא ידע בעצמו שהוא צדיק, וזהו כשרז"ל (ברכות סא) ואמר רבא ידע איניש בנפשיה אי צדיק הוא או רשע הוא. לכן האדם מסדר לעצמו במחשבתו הנקרא רק בכח מה עליו לעשות בכדי שיגיע למצב שכל מעשה שהוא עושה שיהיה מעשה טוב.
אולם צריכים לדעת מהו מעשה טוב שעי"ז הוא ידע שהוא צדיק, יש לפרש שענין מעשים טובים מתפרש הן בתורה והן בתפלה והן בעשיית מעשה המצות, שענין מעשה טוב יש לפרש שהאדם ירגיש עצמו בטוב בעת עשיית המעשים, לדוגמא בעת שהאדם רוצה לעמוד ולהתפלל לפני ה', אז האדם רוצה שירגיש כמו שהוא עומד בפני המלך, שאז האדם כל לבו ומחשבתו הוא נתון בהמלך, כלומר מחמת גדלות וחשיבות המלך אין אז שום אפשרות שיסיח דעתו מהמלך, ונמצא כאן ב' דברים א' שאין מקום שיכנס מחשבה אחרת מה שאינו נוגע להמלך, ואז הזמן כאילו אין בעולם אלא הוא והמלך, וזהו מחמת אימת גדלות המלך, ב' הוא מרגיש אז שהוא נמצא במצב של הרגשה טובה, היות שיש לו זכיה לדבר עם המלך.
וכמו כן בשעה שהולך לקיים איזה מצוה, הוא חושב במחשבתו שהמצוה שהוא יעשה יהיה מצוה טובה, היינו כנ"ל שירגיש בעת עשיית המצוה שהוא הולך עכשיו לעשות נחת רוח להמלך, לכן האדם צריך להרגיש בעת עשיית המצוה, שיש לו הזכיה להנות להמלך, כלומר שהמלך נהנה עכשיו ממנו מזה שמקיים מצות המלך, וזה נקרא מעשה טובה, וכשהוא מרגיש כך ואין לו בעת עשיית המצוות שום מחשבה אחרת היות שהוא עוסק במצות המלך, לכן כל מחשבתו הוא שחושב אם באמת המלך יהנה מהמעשה שהוא עושה עכשיו, וזה נקרא אצלו מעשים טובים, וכמו כן בעת שלומד תורה הוא עושה הכנה ללימוד התורה, היינו שחושב מקודם איזה תורה הוא הולך ללמוד, כלומר האם דעתו הוא להנות מהחכמה שיש בהתורה, או שיהיה לו כח לעורר בעצמו שזה הוא תורה של הקב"ה, שכל התורה הוא בבחינת שמותיו של הקב"ה, ועוד אין לו זכיה להבין ולראות את הקשר שיש להתורה עם הקב"ה, אלא לכל הפחות הוא רוצה להאמין כמשרז"ל אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, וזה נקרא אצלו מעשים טובים.
נמצא שמי שרוצה להיות צדיק בעת שהוא עושה הכנה, ועושה במחשבתו חשבון נפש שרוצה לעשות מעשים שיהיו טובים, הוא נקרא צדיק, היינו שרוצה להוליד, היינו שע"י ההכנה שיש לו במחשבתו זה נקרא אב המוליד בנים שהם מעשים טובים, וז"ש נח איש צדיק שזה נקרא אלה תולדות נח היינו המעשים טובים שהם התולדות של צדיקים, וז"ש נח איש צדיק יהיה הפירוש שהוא זכה למעשים טובים, היינו שבזמן העשיה היה מרגיש שבאמת המעשים שלו הם טובים, שהיה מרגיש נייחא דרוחא בעת עשיית המעשים שלו, והרגיש את הטוב שיש בהם מטעם היות שהמעשים הם בסדר, לכן זכה להטוב ועונג המלובש במעשי המצוות.
ובהאמור נבין משרז"ל "מי שאין לו בנים חשוב כמת", ששאלנו שמכאן מנח משמע שרק מי שיש לו מעשים טובים הוא חשוב צדיק, והלא כתוב מי שאין לו בנים חשוב כמת, משמע שאפילו צדיקים אם אין להם בנים נחשבים כמתים, ובהנ"ל שבנים נקרא מעשים טובים יהיה הפירוש "מי שאין לו בנים חשוב כמת" היינו שאין לו מעשים טובים חשוב כמת, מטעם שרשעים בחייהם נקראים מתים משום שנפרדים מחיי החיים.
אמנם מהו הצורך להאדם שיעשה מעשים טובים, כלומר מהו הגורם שיהיה לו הרצון שירצה להיות צדיק, ומדוע מוטל על האדם לעזוב את כל הצורכים מה שהוא מורגל לעבוד לטובת הגוף, היינו הלא הוא רגיל להנות מאכילה ושתיה וממלבושי כבוד וכדומה, והגם שהוא שומע מפי ספרים וסופרים שיש ענין של נשמה, שהאדם צריך לרכוש את ענין הנשמה לאחר שכבר זכה לבחינת גוף, האדם מתחיל לשאול מה זה נשמה שהוא צריך לתת יגיעה בכדי להשיג את הנשמה, אז הגוף שואל מה אני ארויח מזה שיהיה לי בחינת נשמה, ועוד יותר מזה הוא שואל היינו מהו נשמה שאני לזכות ולהשיג אותה.
ועל זה באה התשובה, שאומרים לאדם אין נשמה בלי גוף, לכן נתנו להאדם גוף שהוא דוגמת מכונה שעם המכונה הוא יכול לנסוע ולהגיע לכל המקומות שהוא רוצה, ובגלל זה צריכים לשמור על המכונה שיתנו לה כל הצטרכות שהיא צריכה, לדוגמא שמן ומים וחמרי דלק שרק אחר שנותנים להמכונה כל הצטרכותה אז היא תעשה את המוטל עליה להביא את האדם להמקומות שהאדם צריך ללכת, ובודאי שאין האדם לוקח מכונה ונותן לה כל מה שדרוש לה ואח"כ יעזוב אותה ולא יסע עמה, כמו כן האדם צריך לתת מחשבה על הגוף, שהגוף דומה למכונה שמתפקידה להוליך את האדם לאן שהוא צריך, ובזמן שהאדם יבין שהגוף הוא מכשיר שעל ידו הוא יזכה להשיג בחינת נשמה, ובגלל זה האדם נברא עם הגוף, וזהו כמו שמובא בספר פרי חכם (ח"ב דף סה) וז"ל: ובזה תבין וכו', הנשמה טרם ביאתה בגוף היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן ונקודה זו נקראת שורש הנשמה ועולמה, ואם לא באה לעולם הזה בגוף לא היה לה אלא עולם שלה, כלומר שעור חלקה בשורש. אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי השי"ת, שה"ס תרי"ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה וכו', אלא היא מחויבת להגדיל קומתה "תר"ך" פעמים כמו שהיתה מלפנים בשורש, עכ"ל.
ובהאמור יוצא שאם נאמין באמונת חכמים, אז יש מקום לחשוב בשביל מה נולדנו בעוה"ז עם גוף הכולל בתוכו הרבה תאוות שפלות, ואיך יכולים לומר שהגוף הזה עם כל שפלותו נולד לעני גבוה מאד, היינו מה שהנשמה לא היה ביכלתה להשיג מטרם שירדה בגוף השפל, יהיה בידו להשיג פי "תר"ך" פעמים ממה שהיה לו מטרם ביאת התלבשות הנשמה בגוף, לענין זה צריכים לעבוד בענין אמונה להאמין באמונת חכמים שכך הוא, אולם לאו דוקא על זה צריכים אמונת חכמים, אלא על כל צעד ושעל מוכרחים להאמין שכך הדרך ללכת בעוה"ז עם הגוף שלנו כפי שהם סדרו לנו, אחרת אנו נתקלים ברך שאנו הולכים בדרך ה'.
אלא בענין אמונה ג"כ אנו צריכים למדריכים אמיתים, היינו שהם מסדרים לנו איך ובאיזה אופן ללכת בדרך ה', כי יש הרבה פעמים שהאדם נותן כל כוחו בדבר שאינו עיקר בעבודה, ובגלל זה לא נשאר לו זמן ומרץ לתת את היגיעה במקום הנכון, היינו במקום שהוא עני עקר הנחוץ לו בכדי שיוכל להשתלם במעלות הקודש, והיות מפי ספרים לבד אי אפשר ללמוד מסיבת שאין אדם דומה לחבירו לכל אחד יש נטיות אחרות, וכמ"ש האר"י הק' שאין אדם דומה לחבירו ואין יום דומה לחברתה ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה, לכן כל אדם צריך סדר מדיוק בשבילו, ואין סדר עבודה של אחד מתאים להשני, לכן כל אחד ואחד צריך ללכת בסדר המתאים לו דוקא.
וזהו כמו שמובא בהקדמה לספר פנים מסבירות (אות ג) וז"ל, כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין בהמדבר וכו', ולמען זה הטביע השי"ת בכללות המון עם ג' הנטיות שנקראים קנאה ותאוה וכבוד, שמחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה להוציא מקרבו פני אדם שלם וכו' עכ"ל.
הנה דומם צמח חי מדבר יש לפרש זה כנ"ל על ד' מפלגות, שכל אחד אינו מבין את השני, כלומר שכל אחד ואחד מבין איך שהאדם צריך להתנהג בעוה"ז ואין אף אחד יכול להבין את השני, לדוגמא בחינת דומם הוא בחינה א' שמין הזה אינו מבין אלא בחינת התאוה, ואנו רואים לפעמים ב' שכנים שגרים זה על יד זה יש לפעמים שאשתו של בעל דרגה ב' שהוא בחינת צומח ששייך לבחינת כבוד ושליטה, נכנסת לאשתו של בעל דומם, והיא רואה איך שהשכן יושב עם המשפחה שלו על יד השלחן ואוכל עם המשפחה והוא מספר להמשפחה איך עבר אצלו סדר היום בעבודה ואיך שהוא נח עכשיו ונהנה מזה שיושב עם המשפחה ביחד ואוכל וכו', וכשאשתו של בחינת הצומח חוזרת לביתה, היא מחכה לבעלה שיבוא מהחנות ולאכול סעודת הערב עם המשפחה, אבל כשהבעל בא אומר אין לי זמן לאכול עכשיו עמכם היות שאני מוזמן לאיזה אסיפה לטובת הכלל, ואשתו שואלת מדוע השכן שלך בא מהחנות ויושב ואוכל עם המשפחה, ואין רץ לשום מקום אלא הוא יושב בנחת ושמח עם המשפחה, ואתה אין לך שום חשבון עם המשפחה שלך אלא כל הראש שלך נתון לאנשים אחרים, אני לא יודע אפילו שאתה מכיר אותם ואתה נותן את הזמן שמגיע לנו להמשפחה שלנו ואתה מחשיב אחרים יותר מאתנו.
אז הוא השיב לה, להשכן אין לו שום הרגש הזולת, אלא כמו שתרנגולת הולכת עם הילדים שלה ומטיילת עמהם ודואגת רק להילדים שלה, כמו כן השכן שלנו אין לו שכל יותר מתרנגולת, ואת רוצה שאני ג"כ יהיה כמוהו הכי מתאים לך שיהיה לך בעל כמו תרנגולת, והאשה הזאת חוזרת להשכן ושואל אותו מדוע אתה אוכל עם המשפחה שלך אחר העבודה ואתה מתנהג כמו תרנגולת ואין אתה נוהג כמו בעלי, הוא עונה לה אין אני משוגע כמו בעלך לתת הזמן היקר שאני צריך לנוח ולשמוח עם המשפחה שלי אני אתן את הזמן הזה לאנשים, ובטח ששניהם צודקים ואין אף אחד מבין את השני.
וכמו כן ממצב הב' למצב הג', ניקח לדוגמא ב' שכנים אשה אחת נכנסה להשניה ורואה שהבן של השכנה קם בבוקר בשעה 8 והולך לעבודה, ובערב הוא בא ג"כ מתנהג בסדר כמו כל אנשים, ואחר כך הוא הולך לאסיפות לעשות שם משהו לטובת הכלל, ואח"כ הוא חוזר והולך לישון כרגיל כמו כל אנשים, והאשה כשהיא חוזרת לביתה היא שואלת להבן שלה מדוע אני רואה הרבה פעמים שאני מסדרת לך ארוחת ערב, וכשאני קמה בבוקר אני רואה שהחשמל עדיין דולק, וארוחת ערב עדיין עומד לפניך ולא נגעת בזה, ואתה יושב על יד הספרים שלך ומדוע הבן של השכנה שלי נוהג כמו בן אדם, והבן השיב לה אני אוהב חכמה לכן אני מבין שכדאי לוותר על הכל ולקנות חכמה, משא"כ הבן של השכן אין לו שייכות להחכמה אלא הוא כמו בהמה ועוסק לצורכי הכלל, היינו באיזה אופן שיהיה נחת רוח לבהמות כמוהו, זאת אומרת בלי חכמה אני מבין שאני דומה לבהמה, משא"כ הבן של השכנה שהוא שייך לבחינת בהמה, איך הוא יכול להבין שאדם בלי חכמה הוא נקרא בהמה, וכשהאשה הזו מספר להשכנה שהבן שלה אומר על בן שלה שהוא בהמה הבן הזה אומר לאמו אינני משוגע להכניס את ראשי לתוך חכמות, מי ומה יתן לי זה אף בן אדם לא ירצה לדבר עמי שכולם יגידו אין לי שום מושג בעניני עולם הזה, משא"כ כשאני עוסק בצרכי צבור והולך לאסיפות שמתאספים אנשים פקחים לעשות משהו לטובת הכלל, יהיה הרבה אנשים שיתנו לי כבוד היות שאני לא דואג לצרכי עצמי אלא לטובת הכלל, משא"כ הבן של השכנה הוא דואג רק לצורכי עצמי לכן הוא שוכב על הספרים, נמצא שכל אחד אומר שהדרך שהוא הולך זהו דרך של אמת ואין אחד מבין את חבירו, ומכש"כ לבחינת מדבר אין אלה שהם מבחינת חי לא יכולים להבין את בחינת מדבר, היינו אלו שעוסקים בעבודת ה' הם נראים בעיני החכמים שעוסקים כל ימי חייהם בספרים, ואומרים עיקר הוא השכל שרק הדעת הוא הקובע ואלו שעוסקים בעבודת ה' אומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, הם צוחקים מהם ואומרים בלי דעת אנחנו דומים לבהמות, ואיך הם אומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, נמצא שאין אחד מבין את השני וזה נקרא דור הפלגה שאין אחד מבין שפת רעהו.
ולפי"ז איך האדם יכול לצאת מהנטיות שהוא רגיל בהם מצד הלידה, הלא מצד השכל אי אפשר להבין איך יש מציאות שהאדם יחשוב אחרת מכפי הנטיות שלו כנ"ל, ושם בהקדמה (אות ג) אומר שבגלל זה ניתן לנו תיקונים שע"י האדם מוכרח לעבוד ולתת יגיעה, אחרת היו כל הנבראים במצב המנוחה, מטעם ששורש הנבראים שהוא הבורא הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והתקונים האלו נקרא "הקנאה והתאוה והכבוד הם מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כח), ואומר שם שע"י הקנאה והכבוד יש אפשרות לשנות את נטיות התאוה לבוא לדרגת צומח שהוא מתחיל לעבוד לטובת הזולת, מטעם שלא לשמה וכמו כן ע"י הקנאה הוא יכול לעבור לדרגת חכמה כשרז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, וכמו כן יכולים לעבור מבחינת חי לבחינת מדבר ג"כ ע"י שלא לשמה, אולם מה מועיל את השלא לשמה אם אין לו הנטיות אמיתיות להמדרגה שהוא עובר, ועל זה ארז"ל אצל בחינת תורה שהמאור שבתורה מחזירו למוטב, נמצא שע"י שלא לשמה באים לשמה, לכן אמרו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה באים לשמה.
אולם יש לדעת שאלו ד' מפלגות שהם דומם צומח חי ומדבר נוהגים באדם אחד, שהאדם בעצמו עובר ממצב למצב, כמ"ש שם וז"ל "אמנם הנשארים בלי שום סגולה הוא מפני שאין להם רצון חזק, וע"כ כל ג' הנטיות הנזכרים משמשים להם יחד בערבוביא לפעמים מתאוים ולפעמים מתקנאים ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים ודומים לקטנים שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה מהשגה של כלום, ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין הנשארים אחרי הקמח עכ"ל.
ובהאמור נבין איך שיש להאדם ג' מצבים בזמן העבודה, א' נקרא מצב הקבוע ב' מצב העליה ג' מצב הירידה, כלומר שבזמן שהאדם רוצה לצאת ממצב הקביעות שלו, כידוע שיש סדר הקביעות שהאדם מקיים תו"מ מבחינת הכלל, זאת אומרת שנזהרים לקיים תו"מ מבחינת המעשה, כלומר שעל הכונה דלש"ש אין הם נותנים תשומת לב וזה נקרא שלא שלמה, אז הוא יכול להיות במצב הזה בדרך כלל בקביעות מטעם שהוא רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום בתו"מ, וזהו מטעם שהוא מסתכל רק על המעשה אם היא בסדר או לא, פחות יותר הוא נזהר לקיים, לכן כל יום ויום הוא רוכש תו"מ, ויש כלל בדבר שהאדם מצליח הוא נהנה ויכול להמשיך, לכן המצב הזה נקרא מצב הקביעות.
משא"כ מצב הב' שהוא זמן העליה, פירוש האדם שמע מפי סופרים וספרים שיש ענין של טעמי תורה ומצות, שהאדם צריך להגיע לידי השגה זו ע"י קיום תו"מ, שיש לעבוד על ענין דביקות בה' שהאדם צריך לבוא לידי השגת אלקות, שזהו העיקר שרוצים מתו"מ, והספרים אומרים שסוף כל סוף כל אדם יזכה לדרגה זו, האדם הזה מתחיל לעלות במעלת הקודש, ומתחיל להרגיש שהוא נמצא עכשיו בעולם אחר, כאילו במצב שהיה לגבי מצב שהוא נמצא עכשיו הוא הבדל בין יום ללילה, אולם לא רגיל בדרך הזה הוא בא לידי ירידה, ובזמן שנתרבו אצלו העליות וירידות הוא בא לפעמים לידי יאוש, ואומר הדרך הזה הוא לא בשבילי, ולחזור ולהכנס למצב הקבוע שהיה לו כבר לא יכול, והאמת הוא שהאדם צריך ללמוד מכל ג' מצבים, וזהו כמשרז"ל "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם", שפירוש רבותי נקרא מצב העליה, ותלמודי מצב הירידה, חבירי מצב הקביעות, כלומר שהאדם צריך להשתמש ממצב הירידה, היינו בזמן העליה הוא צריך לעשות חשבון איזה מחשבות ורצונות היה לו אז, כלומר שעיקר הלימוד הוא בזמן עליה, היינו זמן הגדלות שנקרא רב-ותי, שרק בזמן עליה יש להאדם שכל לחשוב, ואז כשהוא מתחיל ללמוד ממצב הירידה זה נקרא שלומד מתלמודי, שהוא בחינה למטה מהרגילות שהיה לו מצד הקביעות שלו, והמצב הזה כשהאדם לומד ממנו אז הוא לומד הרבה, היות שעתה הוא יכול לתת שבח והודאה לה' שהוציאו מבחינת המצב שהיה מונח בזבל ואשפה, כמו שאר בעלי החי שכל המזון שלהם הוא הפסולת שזורקים בני אדם לזבל, ובאו בעלי חי היינו החתולים וכדומה ומפרנסים עצמן מזה הפסולת, ועתה בזמן עליה הוא יכול לתת שבח והודאה להבורא על זה, ואאמו"ר זצ"ל אמר לפי השבח והודאה שנותנים לה' בשעור זה הוא עולה בדרגה, ולא חשוב מה שיש לו אלא חשוב לפי מה שהוא מתפעל מההתקרבות ה', ובשיעור התודה רבה שהאדם נותן בשיעור הזה האדם עולה במעלה, וכמו כן יש לו ללמוד ממצב חבירי, היינו ג"כ בזמן עליה יקח לעצמו מחשבה לעיין באיזה הבנה היה בנוי אז את העבודה שלו.
נמצא בזמן העליה, אם האדם לומד ממצבו הנוכחי, שהוא זמן העליה זה נקרא שעוד לא למד הרבה, אבל בזמן שלומד מבחינת חבירי הוא לומד יותר מבחינת העליה, והרבה למדתי מתלמודי הוא מזמן הירידה, וזה נקרא מתלמודי יותר מכולם כנ"ל, אבל לא לשכוח שכל הלימוד הוא דוקא בזמן העליה, נמצא אם בזמן העליה הוא לא לומד מהמצבים הנ"ל, נקרא שלא למד הרבה, לכן בזמן הירידה אין להאדם להחליט שום דבר אלא רק להתפלל לה' שיוציאו אותו מהשפלות, ולהאמין שה' הוא שומע תפלה.