תוכן

תשמ"ט מאמר לב
הזה"ק (בלק דף י"ח, ובהסולם אות מג) כ"ש וז"ל, החכם עיניו בראשו, שואל וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם, אולי הן בגופו, או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם, אלא וכו', שלמדנו לא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש, מהו הטעם, הוא משום שהשכינה שורה על ראשו, וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו, דהיינו באותה השורה, ועומדת על ראשו שהיא השכינה, וכשעיניו שם בראשו שהיא השכינה ידע שאותו האור הדולק על ראשו צריך לשמן, משום שגופו של אדם הוא הפתילה והאור דולק למעלה בפתילה, ושלמה המלך צווח ואמר, שמן על ראשך לא יחסר, כי האור שבראשו צריך לשמן, והוא המעשים טובים, ועל זה אומר, החכם עיניו בראשו, ולא במקום אחר, עכ"ל.
ויש להבין מדוע אם הבורא רוצה לתת אור ה' להאדם האדם צריך למעשים טובים כדוגמת השמן, כלומר, כמה שמן שיש בהפתילה בשיעור הזה מאיר הנר, כלומר, שאנו רואים בגשמיות שאין הפתילה יכולה להאיר אלא לפי שמן שיש בה, אבל מה זה נוגע לרוחניות, מדוע כשחסר מעשים טובים אין הקב"ה יכול לתת להאדם שהאור לא יתפסק ממנו, הלא זה שהבורא נותן אור להאדם הוא מסיבת מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו, א"כ בשביל מה צריך הבורא שהתחתון יתן לו מעשים טובים.
ובכדי להבין מה ששאלנו, אם ברצונו ית' לתת טוב ועונג לנבראים בשביל מה צריך שהנבראין יתנו לו שמן, התשובה הוא, כידוע שבכדי שיהיה שלימות פעולותיו היה ענין העלם והסתר, שלא יהיה ניכר את השגחתו ית' בהשגחה גלויה, אלא רק לאחר שהנבראים יתקנו את הכלים שלהם מרצון לקבל לעצמו, אלא שיהיה בבחינת השתוות הצורה, הנקרא רצון להשפיע, שעי"ז יתוקן ענין הבושה שבא מצד הופכיות הצורה מהמשפיע, לפי"ז יוצא, הגם שמצד המשפיע אין הפסק שפע אלא כמ"ש "אני הויה לא שניתי", אולם מצד התיקון שנעשה אצל מקבל הראשון המכונה מלכות דא"ס, נמשך התיקון הזה שכל זמן שאין התחתון מסוגל לקבל הכל בע"מ להשפיע נפסק האור מלהאיר להתחתון, לכן בכדי שהאור יאיר על ראשו של אדם, צריכים לעשות מעשים טובים, היינו מעשים של השפעה, שזה יביא להאדם לעשות הכל בע"מ להשפיע, אז יהיה מקום להאור שישרה בקביעות.
ובהאמור יש לפרש מ"ש החכם עיניו בראשו, שענין חכם אמר אאמו"ר זצ"ל שמי שרוצה להיות חכם כבר נקרא חכם, ולפי"ז יהיה הפירוש שמי שרוצה להיות חכם צריך להסתכל בראשו, היינו שצריך להאמין ששכינה על ראשו, שמסיבה זו ארז"ל, אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, שזה ביארנו שראשו של אדם נקרא השכל של אדם, והשכל אסור להיות מגילה, שפירושו שצריך לכסות את השכל והדעת, כאילו אין לו דעת, וללכת למעלה מהדעת, שדוקא למעלה מהדעת הוא מסוגל לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, שבאופן כזה האדם יכול לזכות שירגיש שהשכינה הוא מעל ראשו, היינו למעלה מהדעת שעי"ז הוא יבוא לידי הרגשה, וזה כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, בזמן שהאדם בא לידי הרגשה שהוא עכשיו בבחינת עליה, שאל יאמר עכשיו אינו צריך להאמין שהשגחתו ית' הוא בטוב ומטיב, מטעם כי עכשיו אני מרגיש שהוא כך, נמצא שהוא שוב נכנס בתוך הדעת, אז הוא תיכף נופל ממדרגתו, היות שהוא פגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ואומר שעכשיו אני כבר לא צריך ללכת בלמעלה מהדעת, וזה נקרא ששוב נופל לתוך אהבה עצמית, ועל בחינת זו היה צמצום והסתר, ממילא נסתלק האור ממנו ונשאר בחושך, וז"ש כשעיניו בראשו, היינו שמסתכל על בחינת מלכות שמים שיש בראשו, שהוא דוקא שאינו בגילוי ראש אלא שמכוסה, והוא הולך למעלה מהדעת, וזה נקרא מעשים טובים, ומהו המעשה טוב, זה שהוא מכסה את ראשו בזה שהוא הולך למעלה מהדעת, נמצא שגופו של אדם הוא הפתילה שצריך להאור שבראשו, והאור מאיר כל זמן שיש לו שמן, ובו בעת שאין לו שמן האור מסתלק מהפתילה, כנ"ל, ששמן נקרא מעשים טובים, כלומר כל זמן שהוא מוסיף שמן הנר דולק, היינו שכל זמן שהוא מכסה את ראשו, היינו הרגשה שלו שפירושו שאין הוא מקבל את העליה הזו מה שיש לו עכשיו הרגשה של האור בתוך הדעת, היינו בתור סמיכה, זאת אומרת שעתה יש לו כבר על מה לבסס את המלכות שמים שלו, נמצא שעכשיו כבר אין לו שמן, היינו מעשים טובים, המכונה למעלה מהדעת, וממילא הפתילה נכבה מחוסר שמן, וזה הוא הפירוש מה ששאלנו מהו ששמן נקרא מעשים טובים, והתשובה הוא כנ"ל, שמעשים טובים הם כדוגמת שמן בפתילה, שבזמן שאזל השמן האור נפסק, כמו"כ בזמן שנפסק המעשים טובים כנ"ל, האור נסתלק ויורד שוב למקום השפלות.
ואאמו"ר זצ"ל אמר שבזמן שהוא בא במצב של עליה, היינו שיש לו הרגשה שכדאי לעבוד הכל בע"מ לעשות נחת רוח ליוצרו, אל יגיד שעתה יש לי כבר בסיס על מה שאני אבנה את המלכות שמים, מטעם שעכשיו אני כבר לא צריך ללכת למעלה מהדעת, אלא שיאמר עכשיו אני רואה שאני צריך ללכת דוקא למעלה מהדעת, וראיה לזה הוא שדוקא עי"ז שאני הולך למעלה מהדעת, הקב"ה מקרב אותי ואוהב אותי, מאיפוא אני יודע שהקב"ה אוהב אותי, ע"ז אמר אאמו"ר זצ"ל כלל, שאם יש להאדם אהבת ה', עליו לדעת שזה הוא משום שה' אוהב אותו, כמ"ש ה' צלך, לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק למעלה מהדעת, שבאופן כזה אני רואה שה' מקרב אותי, נמצא שאין הוא מקבל את העליה בתור בסיס ללכת על זה שיש לו עכשיו הרגשה, לכן הוא רוצה להיות עובד ה', אלא שהוא מקבל את העליה הזו בתור הוכחה שדרך ה' הוא דוקא בדרך של למעלה מהדעת, והוא ישתדל מהיום והלאה רק ללכת למעלה מהדעת.
ובהאמור נבין מ"ש הזה"ק (בלק דף כח ובהסולם אות ע"א) וז"ל, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' וכו', הוא נאמר על עומר התנופה, מה תנופה, אי משום שהניף אותה הכהן למעלה הוא תנופה, מה זה נוגע לנו אם הניף, אם מוריד, וכו', תנופה שאמרנו פירושה, תנו פה, שהם אותיות תנופה, והסוד שלו היא תנו כבוד לה' אלקיכם, כי פה הוא כבוד, דהיינו מלכות שנקראת כבוד שצריכים לתת אותה אל הקב"ה, וע"כ צריכים להרימה למעלה וכו', כי אין שבח למלך העליון, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה שהוא המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד, וזה הוא תנו פה; תנו כבוד, והוא ודאי הרמה, דהיינו להעלות המלכות לז"א, עכ"ל. זאת אומרת שענין תנופה מרמז לנו על ענין עבודה, כלומר הגם שפשטות הכתוב הוא שצריכים להרים את עומר כמ"ש "עומר התנופה", אולם הזה"ק שואל מה זה בא ללמדנו בעבודה, על זה מפרש, שאנו צריכים להרים המלכות לה', שפה נקרא מלכות, ופה נקרא כבוד, כמ"ש תנו כבוד לה' אלקיכם, שאנו צריכים לתת את הפה שהוא המלכות לה', עכ"ל.
ויש להבין מה הפירוש שצריכים לתת את המלכות לה', וכמו"כ מה הפירוש שיתנו פה, היינו כבוד לה', אלא כשאנו מדברים בענין קיום תו"מ בדרך פרט, הינו בע"מ להגיע עי"ז לדביקות ה' שהוא ענין השתוות הצורה, כלומר לוותר על תועלת עצמו ולעבוד רק מה שהוא לתועלת ה', עבודה זו נקראת שכינתא בעפרא, או שכינתא בגלותא, כלומר בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, היינו בכדי לקבל שכר תמורת עבודתו, אז יש להאדם חמרי דלק לעבודה, מטעם שהאדם מסתכל על השכר, משא"כ כשהאדם רוצה לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס, אז הגוף שואל מה העבודה הזאת לכם, לכן אז עבודה זו הוא אצלו טעם עפר, והגם שהוא מתגבר ומקיים את תו"מ, אבל הוא עובד עם טרחא גדולה, היות שהגוף אינו נהנה מזה, ולהפוך, האדם אומר להגוף אם אתה שואל אותי בשביל מה אני מקיים תו"מ האדם צריך להגיד, היות שאני עד עכשיו הייתי עובד בשבילך ועכשיו באתי לידי הכרה שצריכים לעבוד לתועלת ה', והיות שאני לא יכול להלחם שאתה יותר חזק ממנו, כמ"ש "וגאלו מיד חזק ממנו", לכן אני רוצה לקיים תו"מ ואני מאמין בחז"ל שאמרו המאור שבה מחזירו למוטב, שע"י קיום תו"מ אני אוכל להתגבר עליך, לכן אני מבקש ממך שאל תפריע לי כי אחרת אין אני יכול לבטל אותך, ובטח מה הגוף עונה לו ע"ז הלא ידוע הכלל "הבא להרגך השכם והרגו", מובן מאיליו שהגוף מה שביכלתו לעשות הוא עושה, הוא מביא לו הרבה מחשבות רעות עד כדי כך שאין ביכלתו להתגבר עליו, ואז האדם רואה שאין הוא מצד עצמו אינו יכול להתגבר, ומה אז על האדם מוטל לעשות, אין לו עצה אחרת, אלא להאמין בחז"ל שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו, זאת אומרת שהוא צריך אז להתפלל לה' שיתן לו עזרה מלמעלה, שכן יהיה לו כח לנצח אותו.
ועל מה האדם צריך לבקש אז עזרה שה' יעזור לו, הוא היות שזה שאין בידו לנצח את הרע שבו המכונה רצון לקבל לתועלת עצמו, הוא מטעם שכינתא בעפרא, כלומר היות שיש כלל שיש בהטבע ענין שהקטן מתבטל נגד הגדול כנר בפני אבוקה, לכן זה שאין האדם מסוגל לעבוד לתועלת ה' הוא מפני שאין המלך חשוב בעיניו שזה נקרא שכינתא בעפרא, נמצא שהוא מבקש מה' שיקום השכינה מעפר, כלומר שהשכינה נקראת מלכות שמים, שאין לה ערך וחשיבות, אלא כמו עפר, וזה הוא כמ"ש אומרים (בברכת המזון) "הרחמן הוא יקום לנו את סוכת דוד הנופלת", שסכת דוד פירושו, מלכות שמים שהיא שוכנת בעפר ומבקשים מה' שיקום את המלכות, היינו שאנחנו נוכל לראות את חשיבתה ולא כמו שנראה לעינינו שהיא בעפרא, ולכן אין ביכלתנו לבטל הרע שבנו, משא"כ אם היה מגולה הכבוד שמים היה הגוף מתבטל כנר בפני אבוקה, וזה הוא שאנו אומרים (בתפלת מוסף) "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", שפירשו, שבגלל החטאים הנקראים כלים דקבלה נתרחקנו מעל אדמתנו, שאדמה פירושו מלשון "אדמה לעליון" היינו דומה לעליון שגם התחתון רוצה להיות בבחינת רצון להשפיע כמו העליון, ונתרחק מזה כי הוא רוצה רק להיות מקבל לעצמו, ולכן אנו מבקשים מה', ואומרים אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, זאת אומרת שע"י זה שהקב"ה יגלה לנו את כבודו, היינו שיקום שכינתא מעפרא ושהמלכות תהיה בכבוד, אז יהיה לנו את האפשרות לבטל את הרצון לקבל שלנו, מצד הכלל שהקטן מתבטל לפני הגדול.
אולם כאן מתעוררת השאלה, בשביל מה אנו צריכים לבקש מה' שהוא יקום את המלכות מעפר, מדוע הוא בעצמו לא מראה את חשיבותה של המלכות, אלא הוא עשה שבעינינו נראה לנו שהיא מונחת בעפר, והתשובה הוא כנ"ל, שאם היה מגולה את כבוד המלכות אז לא היה לנו מקום לעשות בחירה, אלא הכל היה נכנס בכלים דקבלה, ולא היה שום מנס לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, משא"כ שיש הסתרה על מלכות שמים וצריכים לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, אז נשרש בהאדם שיש איסור בקבלת שפע בכלים דקבלה, לכן האדם מתחיל לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, אלא מטעם כבוד המלך, לכן הוא מבקש מה' שלא יסתיר עצמו מהתחתונים אלא "גלה כבוד מלכותך עלינו", בכדי שיהיה לנו הכח לבטל עצמנו, ושנוכל לעבוד רק מטעם כבוד המלך.
ובהאמור נבין את ענין תנופה, שאומר שפירושו תנו פה שיש לפרש מהו שהנבראים צריכים לתת פה לה' שהיא המלכות, שהכוונה הוא שהתחתונים צריכים לקבל על עצמם מלכות שמים שזה נקרא שצריכים להרים את המלכות שהיא מונחת בעפר ולהרים אותה ולומר שהיא מלכות שמים לא שהיא בחינת שפלות ומונחת בעפר, אלא מקומה היא בשמים וזה נקרא "מלכות שמים", שזה נקרא שמרימים אותה מעפר ושמים אותה חזרה למקומה שהוא מקומה החשוב היינו בשמים שאז מלכות נקראת פה, וז"ש "תנו כבוד לה' אלקיכם כי פה הוא כבוד וכו', כי אין שבח למלך העליון אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה שהוא המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד", שהפירוש הוא כנ"ל, שכל עבודתינו הוא שאנו צריכים לכוון בכל מעשים שאנו עושים "לאקמא שכינתא מעפרא", היינו להרים המלכות, כלומר, מה שאנו מקבלים עלינו מלכות שמים שתהיה מכובדת ושאנו נבין מעלתה ושכדאי לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.
אולם עבודה זו הוא עבודה קשה מסיבת שהיא נגד הטבע, לכן עבודה זו גורם לנו הרבה עליות וירידות, עד שלפעמים האדם בא לידי יאוש והוא אומר שהעבודה זו אינה בשבילו והוא רוצה לברוח מהמערכה, היות שהוא לא רואה שום התקדמות בעבודה, ולא עוד שהוא רואה שהוא הלך אחורה ולא קדימה, היינו שהוא רואה שעתה הוא יותר משוקע באהבה עצמית, משא"כ מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע לא היה כל כך מגושם, נמצא שעתה הוא רואה שיש לו יותר רע, אז באמת נשאלת השאלה מהו האמת, כלומר האם כל היגיעה שנתן בעבודה איך להגיע לאהבת ה', היה היגיעה בחנם ללא שום תועלת, אלא לפי הכלל מה שרז"ל לעולם יראה אדם עצמו חציה חייב וחציה זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות, א"כ נשאלת השאלה לאחר שהכריע עצמו לכף זכות, איך הוא יכול לראות עכשיו חציה חייב וחציה זכאי, הלא הוא עכשיו רבו זכאי, אלא שיש לתרץ לפי מה שרז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ומדוע נותנים לו יצר הרע יותר גדול, והתשובה הוא, היות שכל פעם אדם מכריע איזה רע, והרע נכנס להקדושה, נותנים לו מנה של רע יותר גדולה בכדי לתקנו, נמצא שעתה לאחר שהכריע את הרע הקודם נותנים לו רע מחדש בשיעור יותר גדולה, היינו לפי גודל הטוב כך נותנים לו שיעור מהרע, נמצא כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, נמצא שתמיד הטוב והרע הם במשקל אחד.
נמצא לפי"ז שענין הכרת הרע לא ניכר אלא לפי ערך שאדם השיג טוב בשיעור הזה מתגלה אצלו הרע, נמצא לפי"ז, שמי שיש לו רק קצת טוב ממילא אין לו אלא קצת רע, כי אחרת לא יהיה מאוזן ולא יהיה בידו לעשות בחירה, כי הרע יהיה יותר מהטוב, לכן אין מגלין לאדם את הרע שבקרבו, אלא לפי הטוב שיש לו, נמצא שאז תמיד האדם במצב של חציה טוב וחציה רע.
נמצא שע"י ירידות ועליות מתתקן הרע לאט לאט, ועל האדם תמיד לזכור ולהאמין משרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, אלא שהאדם צריך לתת אתערותא דלתתא, ואז הוא זוכה לפה דקדושה כנ"ל, תנו פה תנו כבוד לה' אלקיכם.