תוכן

תשמ"ט מאמר יט
הזה"ק (ויקהל דף ס"א, ובהסולם אות ק"פ), כ"ש וז"ל, מהו שבת, דהיינו למה נקראת בשם שבת וכו', אלא סוד הדבר, כיון שעלתה נקודה זו, ואורה מאיר, אז הוא מתעטרת באבות, שהם חג"ת דז"א וכו', להיות אחד, ונקרא הכל שבת, דהיינו המלכות עם האבות ביחד וכו', נקראים שבת, שבת היא אותיות ש-בת וכו', כי ג' ווין שב ש', רומזים על ג' אבות חג"ת, והיא שנקראת בת מתעטרת בהם.
עוד שם באות קפ"א וז"ל, וסוד הדבר, כי נקודה בכל מקום שהיא, היא עיקר העין, כלומר שיש בה חכמה, המכונה עינים, היא נקראת בת, כמש"א, שמרנו כאישון בת עין, כי משום שהיא העיקר של כל העין, היא נקראת בת, פירוש, ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת, וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות, ובה לבד מתגלה החכמה הנקראת, עין, ע"כ היא העיקר של כל גווני העין, שם באות קע"ז אומר, וז"ל, כל אלו ששת ימים, חג"ת נה"י, מתאחדים בסוד נקודה אחת קדושה, שהוא המלכות, וכל הימים מתאחדים בה.
ויש לפרש זה ע"ד העבודה, הנה אאמו"ר זצ"ל שאל לפי הנ"ל, ששת ימי המעשה מרמזים על בחינת ז"א, שהם חג"ת נה"י דז"א, ושבת מרמזת על מלכות, א"כ היה צריך להיות ששת ימים דחול יותר חשוב משבת, כי ז"א הוא מדרגה יותר גדולה ממלכות, ואמר, נכון ששת ימים דחול מראים על ז"א, אולם כל העולם הוא תחת הנהגת המלכות, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שפירושו, שהיא כוללת כל הנשמת ישראל, וכל מה שאינה נמצאת במלכות, אין בא לידי גלוי בעולם הזה, אבל כל זמן שאין יחוד בין ז"א עם מלכות, כלומר השפע של ז"א עוד לא נמשכו למלכות, נקרא, חול, משא"כ שבת הוא בחינת יחוד, כלומר שז"א מתאחד עם המלכות, שפירושו, שכל הששה ספירות של ז"א מאירים במלכות, לכן נקרא, שבת קודש, שהקדושה של ז"א נמשכת למלכות, שחול פירושו, שהם נפרדו זה מזה, כי המלכות, שהיא הכלי המקבלת השפע עבור התחתונים, המלכות המקבלת, הוא בשינוי צורה מהמשפיע, שהוא ז"א, וצריכים התחתונים להיות מוכשרים לקבל את השפע מה שמלכות רוצה להשפיע להם, היינו בהשתוות הצורה, שהיא שיהיה בע"מ להשפיע. לכן ניתן לנו ששת ימי המעשה, בכדי לתקן את עצמנו ע"י העבודה בתו"מ, ולפי שיעור שעוסקין בהשפעה, בשיעור זה כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו למעלה במלכות, שתהיה בע"מ להשפיע, נמצא, שע"י ששת ימי המעשה מתתקנת המלכות ע"י התחתונים, ואז מלכות כבר בהשתוות הצורה עם ז"א, ואז נמשך השפע של ז"א במלכות, לכן שבת שהיא בחינת מלכות, יותר חשובה מבששת ימים דחול, אע"פ ששת ימים רומזים על ז"א, שהוא מדרגה יותר חשובה ממלכות, אולם כל המדרגות נמדדים לפי מה שהן משפיעים לתחתונים, והיות שבששת ימי המעשה הם באמצע המעשים של תיקון המלכות, שתהיה בע"מ להשפיע, אין עדיין ז"א יכול להשפיע, אלא רק בשבת, שנגמר המעשים של עבודת דהשפעה של מלכות, אז נקרא שבת יותר חשוב, משום שאז מאיר מדרגת ז"א לתחתונים ע"י תיקון המלכות, לכן נקרא שבת, רזא דאחד, שזהו ענין יחוד ז"א ומלכות מטעם השתוות הצורה, לכן נקרא, שבת שלום, היינו ששבת נקרא, שכבר יש שלום בין ז"א, הנקרא, משפיע, למלכות, הנקראת, מקבל, כי בשבת כבר מלכות מתוקנת בע"מ להשפיע, ואין שום פירוד ביניהם, לכן נקרא זה, שבת שלום ומבורך, שאז נמשכת הברכות למלכות ולהתחתונים, ומטעם זה שבת יותר חשוב מששת ימי המעשה.
הנה חז"ל אמרו (עבודה זרה ג.), וז"ל, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת, עכ"ל, משמע מכאן, שענין סעודת שבת מכונה בחינת שכר על העבודה, ואם האדם לא נתן עבודה, מהיכן יקבל שכר, ובלי עבודה האדם יכול לקבל צדקה, או מתנה, אבל לא שכר, שענין שכר שייך דוקא תמורת עבודה, לכן אמר להן הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת.
אולם באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת מאי יאכל בשבת, הלא הקב"ה יכול לתת להם בתור מתנה או צדקה, והתשובה הוא, כי בלי עבודה (אין) לא יכולים להנות מהסעודה, מטעם הידוע, כי בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, לכן נעשה התיקון, הנקרא, צמצום והסתר על אור עליון, והטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת לנבראים, אינו מגולה, אלא ע"י עבודה בסגולה דתו"מ, משיגים את הכלים דהשפעה, בשיעור זה מסתלק ההסתר, ויש מקום לקבל את הטוב ועונג, משא"כ מטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה, אין מקום להנות ממטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג, לכן אין שייך לומר, שהבורא יתן לו בדרך מתנה או צדקה, כי בטח יהיה שם בחינת בושה, והבושה הזו מקלקל את הטעם של העונג. וכמו שאנו רואים בגשמיות, שהאדם מתבייש לאכול לחם חסד, אלא דוקא ע"י יגיעה, וכאן היגיעה היא, להיפוך את הכלי קבלה שעמהם האדם נברא, ולהמציא לו כלים דהשפעה, שהם נגד הטבע, וכל מה שהוא נגד הטבע, הוא קשה לעשות, וצריכים לתת יגיעה גדולה בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, ועל זה אמרו, הבא לטהר מסייעין אותו, כלומר בלי עזרתו ית' אין לאדם שום סכויים שיוכל להשיג אותם.
ובהאמור נבין, כי ששת ימי המעשה הוא ענין עשיית הכלים דהשפעה, שזה שייך לבחינת ז"א, שדרגת ז"א הוא להשפיע להמלכות, ובכדי שהמלכות, שהיא המקבלת השפע מז"א, לתת לתחתונים, לכן צריכים לתקן את המלכות בבחינת משפיע, כדוגמת ז"א, שזה נקרא, יחוד, כנ"ל, בחינת השתוות הצורה, ולכן נקראים ששת ימי המעשה, יומין דחול, משום שהעבודה הזו לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ולהכניס אותו לתוך קדושה, היינו שהוא ישמש את הקדושה, כלומר שהעבודה הוא לעשות מחול קודש, והגם שהאדם עושה כל יום תיקון של מידה אחת, כי יום ראשון הוא נגד מדת החסד, ויום שני כנגד מדת הגבורה, וכו', מ"מ אינו ניכר תיכף כל יום את תיקונו, אלא בזמן שנתתקנו כל ששת ימים, אז ניכר השבת, היינו שכל זמן שלא גומרין את סדר העבודה של שבוע ימים, עוד לא ניכר בחינת שבת אצל האדם, וזה גורם, שאין האדם יכול לראות ולהרגיש אם הוא התקדם בעבודה, או עומד באותו מצב מזמן שהתחיל בעבודה, ולפעמים אדם רואה את ההיפך, כלומר שהלך אחורה, זאת אומרת, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה לו יותר תשוקה לתורה ועבודה, ועכשיו הוא רואה, שחמרי דלק לעבודה נחלשו אצלו, וזהוא מסיבת, שכל שבוע נבחן למדרגה אחת, שבאמצע המדרגה לא יכולים לראות את המצב של אמת, כי זה דומה לגלגל המסתובב, שמה שהיה מקודם למטה עולה למעלה, ומה שהיה למעלה יורד למטה, ומכל זה המכונה מתקדמת ורק בגמר עבודה, היינו שמגיע שבת, שפירושו, שגמר את ששת ימי המעשה, השייכת לשבת זו, אז נבחן שבחינת ז"א, שהם כלים דהשפעה, נכנסו במלכות, וזה נקרא, שבת, לכן אע"פ ששת ימי המעשה שייכים לז"א, מ"מ עוד לא מאירים במלכות, כי עיקר העבודה שלנו הוא במלכות, כמ"ש, "לתקן עולם במלכות שדי".
נמצא, כי עבודת הכלים, היינו להוציא את הרצון לקבל לעצמו, ולהכניס במקומו את הרצון להשפיע, זה נקרא, עבודת חול, שהוא תיקון הכלים, ועבודה זו אסורה בשבת, כי שבת נקרא, זמן הסעודה, שכבר יכול האור להאיר בתוך הכלים, וזהו מ"ש, "מי שלא טרח בערב שבת, [היינו שלא הוכן את הכלים דהשפעה], מהיכן יאכל בשבת". הלא אין לו כלים, שהסעודה שהוא הטוב ועונג, יוכל להתלבש בה, ובזה יובן מה ששאלנו, ומדוע לא יכול לתת להם את הסעודה בתור מתנה וצדקה, כי במתנה וצדקה אין שם כלים דהשפעה, שהטוב ועונג יוכל לכנס, מסיבת הצמצום, כנ"ל.
אולם אנו מוצאים, ששבת נקרא, מתנה, כשרז"ל (ביצה טז.), וז"ל, לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם, עכ"ל, ולפי"ז יהיה קשה, מדוע אמר, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת, וע"ד העבודה יש עוד לשאול, הלא יכול לתת להם סעודת שבת במתנה, כי שבת נקרא מתנה, כנ"ל, משמע שיכולים ליתן שבת אפילו בלי עבודה.
אולם יש לשאול במה שארז"ל, שהקב"ה אמר למשה, לך והודיעם, ויש לשאול, בשביל איזה צורך הוא צריך לתת להם הודעה מוקדמת על המתנה, כי בשלמא, אם רוצים משהו עבור המתנה, מבינים שצריך להודיעם, בכדי שהם יתנו את התנאים, מה שהוא דורש עבור נתינת המתנה, א"כ משמע, שגם כאן במה שאמר, לך והודיעם, בטח הוא דורש משהו עבור המתנה, אולם יש להבין, איך שייך לבקש משהו עבור מתנה, הלא אם המקבל מתנה נותן משהו, כבר לא נקרא זה, מתנה, אלא יש לפרש, זה שאמר, לך והודיעם, שנתן להם ידיעה היות שהוא רוצה לתת להם מתנה, ויש פחד שלא יגנבו מהם, לכן הנותן מתנה דורש מהם שיעשו להם מקום שמור עבור המתנה, שאף אחד לא יוכל להוציא מהם את המתנה החשובה הזו, אחרת, הנותן מתנה לא יכול אפילו להודיע להם את החשיבות שבהמתנה, כי בטח שישמעו מי שלא צריך לשמוע, שזהו דבר חשוב, ויכול להוציא את המתנה מידם, לכן בכדי שאני אתן להם המתנה, היה לו צורך להודיעם מקודם, שרוצה לתת להם מתנה, כמ"ש, "לך והודיעם", ואני אודיע להם את החשיבות של המתנה, בכדי שיהיה להם האפשרות להנות מהמתנה, אז הוא מודיע להם, שיעשו הכנה גדולה עבור המתנה, שיהא שמור בפני חיצונים, שיכינו מקום עבור המתנה, נמצא, התנאי שהוא רוצה בכדי לתת להם המתנה, הוא שיכינו מקום שמור עבור המתנה, שזה לא נקרא, שנותן מתנה תמורת ההכנה.
ומהו השמירה בפני החיצונים, הוא, אם הם יכינו כלים דהשפעה, שבכלים האלו הם יקבלו את השבת, הנקרא, מתנה, זה נקרא, שמירה בפני החיצונים, שכל אחיזתם הוא בכלים דקבלה, משא"כ בכלים דהשפעה, מזה הם בורחים, ועבודה זו דהכנת הכלים נקרא, יומין דחול, שבכל יום צריכים להכניס הכלים המרומזים לספירות דז"א, הנקראים, חג"ת נה"י. וכשנגמרה העבודה דלהשפיע, אז בא אור השבת, הנקרא, סעודה, ומתלבשת בהכלים שרכשו בששת ימי המעשה, נמצא לפי"ז, שכל גלוי של העבודה ניכרת בשבת, שזה נקרא, רזא דאחד, שהמלכות הנקרא, כלי קבלה, נתהפכה להשפעה בעבודה דששת ימי המעשה, כלומר שהעבודה דכלים דהשפעה שרכשו ביומין דחול, נכנסים לתוך השבת, זאת אומרת, זה ששבת נקרא, מלכות המאירה בגדלות, הוא מכח העבודה דהכנה שלפני קבלת המתנה, אז אור השבת שנקרא, מתנה, יכול להתלבש באלו הכלים של השפעה, ואין אז שליטה להחיצונים, מטעם כי כלים דקבלה שבהם החיצונים נאחזים, אינם, לכן נקרא שבת, "וכל דינים מתעברין מנה".
לכן מתנה נקרא, שבת, משום שהקב"ה לא נתן את שבת תמורת יגיעה, אלא נתן השבת בתור מתנה, ומה שאנו צריכים לעבוד בששת ימי המעשה, הוא לעשות מקום עבורה, היינו מקום שמור, שאין החיצונים יכולים להתאחז בה, מטעם שבשבת כבר נתקן הכלים דהשפעה, והם בורחים ממקום שהם רואים שכלים דהשפעה שולטים, לכן נקרא שבת, קדש, שהחיצונים בורחים מקדושת השבת, שמאיר אז הכל בכלים דהשפעה, מכח ההכנה שהיה בששת ימי המעשה.
ובהאמור יש לפרש מ"ש, ישמח משה במתנת חלקו, ויש להבין מ"ש, "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז), א"כ מהו, ​ישמח משה במתנת חלקו, הלא, "שונא מתנות יחיה". והתשובה הוא, "כי עבד נאמן קראת לו", ומהו, עבד נאמן, זוהי כמשרז"ל, "אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס וכו'", שפירושו, שכל עבודתו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום, נמצא, זה שהוא כן מקבל, הוא מסיבת שהבורא רוצה לתת לו, נמצא, שמה שהוא מקבל נקרא, מקבל בע"מ להשפיע, נמצא, שהמתנה מה שהוא מקבל, אינו מטעם שהוא רוצה לקבל לעצמו, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע, והיות שרצון ה' הוא להטיב, לכן הוא מקבל את הטוב והעונג בכדי למלאות את רצונו ית', היות שהוא רוצה להנות להבורא, ומה חסר להבורא, בטח שמטרת הבריאה תצא לפועל בשלימות, לכן הוא מקבל את מתנת המלך, בכדי להנות להמלך, וז"ש, כי עבד נאמן קראת לו.
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, ששואל, מהו שבת, ומשיב, ש-בת, כי ג' ווין שב ש' רומזים על ג' אבות, חג"ת, ומלכות נקראת, בת, מתעטרת בהם, כי בה עיקר החכמה, כמ"ש, שמרנו כאישון בת עין, שהיא עיקר העין, ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת, וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות, וכו'.
כי ג' ווין, כל ו' מרמז על ששת ימי המעשה, שהוא זמן עבודה, שעל האדם מוטל להמציא לו את הכלים דהשפעה, אכן בכל יום ויום האדם צריך ללכת בג' קוים, שזהו הרמז של ג' ווין שבש', כלומר שע"י זה שהולכים בימין ושמאל כל יום, באים לקו האמצעי שהוא כלול משניהם, היינו, שמתחילים ללכת בימין הנקרא, מצב השלימות, ואח"כ עוברים לבחינת מנין, שהוא שמתחיל לספור את הרוחים שהשיג ע"י היגיעה, ואח"כ חוזר לימין, וע"י הסיבוב הזה של ימין ושמאל באים לקו אמצעי, הנולד מב' הקוים, ואח"כ ע"י העבודה של הג' ווין, באים לבחינת שבת, ששבת נקראת, נקודת המלכות, שהיא גוון שחור, והיא נקראת, נקודה שחורה, מטעם שעל המלכות הנקראת, כלי המקבל, עליה היה צמצום, לכן על בחינת עצמה אין האור מאיר, אולם ע"י תיקון של הג' ווין, שהם העבודה דששת ימי המעשה בג' קוים שלהם, אז היא יכולה לקבל את האור ששייך לבחינתה, שהיא אור החכמה, ונקראת, בת עין, שעין נקרא, חכמה, ובנקודה שחורה מתגלה אור החכמה, וזהו שבת, שע"י היומין דחול מתגלה השבת.