תוכן

תש"ן מאמר יג
בזה"ק ויגש דף ז' (ובהסולם אות כ"ג) כ"ש, וז"ל: ר"י פתח ואמר כי הנה המלכים נועדו, זהו יהודה ויוסף כי שניהם היו מלכים וכו', ובאות כ"ז אומר ר"י כי כשנגלה הרצון והיחוד וכו', אז שני העולמות זו"ן מתקשרים יחד ונועדים יחד זה ז"א לפתוח האוצר ולהשפיע, וזה המלכות ללקוט ולאסוף לתוכה את השפע, ואז כי הנה המלכים נועדו וכו', ובאות כ"ח אומר, עברו יחדיו משום שכל העונות שבעולם אינם נעברים להתכפר עד שזו"ן מתחברים יחד, כמו שכתוב ועובר על פשע, ועל דרך זו עברו יחדיו עברו העונות נתכפרו. ובאות ל אומר, המה ראו כן תמהו וכו' כשהמלכים נועדו שניהם ברצון אחד, אז המה ראו אותו הרצון של שני העולמות זו"ן, כן תמהו נבהלו נחפזו כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מן העולם ואינם יכולים לשלוט, ואז נעבר קיומם ונעברה שליטתם עכ"ל.
ויש להבין מדוע תלוי כפרות עונות בחיבור שני עולמות הנקראים ז"א ומלכות, שאומר כי המלכים נועדו עברו יחדיו. ועוד יש להבין מדוע הם לא מתחברים תמיד, אלא שיש זמן שהדינים שולטים, כמ"ש המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו ע"י כפרות עונות, שכפרות עונות בא ע"י חיבור ז"א ומלכות, א"כ הם לא תמיד מחוברים, ומדוע הוא כך, מי הוא המעכב שלא יהיו תמיד מחוברים, ושלא יהיה שליטה להדינים.
ידוע שכל העונות באים ע"י הרצון לקבל לעצמו, היינו היות שכל הנבראים באים מבחינת המלכות הנקראת רצון לקבל, שזהו עיקר הבריאה הנקראת ברא יש מאין, שענין החסרון הזה שהנבראים משתוקקים לקבל הנאה ותענוג בכדי למלא חסרונם, באים מהרצון שבמלכות, וכפי שלומדים היות שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, והנאה והתענוג נמדדת בשיעור החסרון וההשתוקקות להדבר, כך בשיעור זה יכולים להנות בעת השגת הדבר, ומסיבה זו נברא בחינת מלכות שהיא כוללת כל שיעור חסרון להאור והשפע שהבורא רצה לתת להנבראים, ועל המלכות הזו שהיא הרצון לקבל הכללי, כלומר שצריכים לומר כפי שיעור טוב ועונג שהיה בדעתו לתת להנבראים בשיעור זה ברא את החסרון להאור הזה, וזה מכונה בדברי האר"י הק' בשם אין סוף, ובכדי שלא יהיה ענין נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, נעשה ענין תיקון הנקרא צמצום והסתר, שהטוב והעונג אינו מאיר אלא לפי שיעור שיכולים לכוון בע"מ להשפיע, כי בזה יתוקן ענין הבושה כנ"ל, וכך היה הסדר בקדושה שאף פעם לא יקבלו יותר מכפי שיעור שיכולים לכוון בע"מ להשפיע.
אולם אחרי התיקון הזה נמשך עוד דברים, היינו שנעשו דבר חדש שהוא ענין שבירת הכלים, מסיבת שהיה ענין התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו, והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם שנצוצין קדישין נפלו לתוך הקליפות, נמצא שע"י שבירת הכלים וחטא של עץ הדעת, גרמו בזה שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל מקבל חיותו מאבי"ע דקליפה, כמ"ש בהקדמה לספר הזהר (אות י י"א) וז"ל, ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית' את כל העולמות כולם והבדילם לב' מערכות וכו', שהן ד' עולמות דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה, והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה, ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא ומכל העולמות דקדושה עכ"ל.
ובהאמור יוצא שהאדם כל זמן שלא יצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, זה מביא לו שיעשה חטאים, היינו להיות נפרד מהקדושה, כלומר שע"י העונות האדם מתרחק יותר מהקדושה ונמשך לתוך הקליפות, לכן נמשך מזה שכל אחד מהנבראים גורם ע"י חטאו פירוד בשורש נשמתו, מלכות דאצילות היא הכלל שכל הנשמות, לכן מלכות נקראת כנסת ישראל, שהוא המלכות דקדושה, שיהא נפרד מהקדושה שזה נבחן שהאדם גורם ע"י חטאו ירידת קדושה בקליפה, נמצא שזה נבחן שגורם בשורש נשמתו פירוד בין קוב"ה ושכינתה, זאת אומרת המלכות אינה בהשתוות הצורה עם ז"א, שז"א נקרא המשפיע בחינת קוב"ה, ומלכות היא המקבלת שהיא ההיפך מן המשפיע, כלומר שכל החטאים באים רק מזה שהאדם רוצה למלאות את הרצון לקבל לעצמו, נמצא שגורם פירוד למעלה בשורש נשמתו שהוא במלכות.
וכשהאדם עושה תשובה, ומהו התשובה שהאדם מקבל על עצמו הוא, שהאדם אומר מהיום והלאה הוא יעשה הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היינו שכל המעשים יהיו בע"מ להשפיע, שזה נקרא השתוות הצורה, נמצא שע"י התשובה הוא גורם שבשורש נשמתו במלכות יהיה גם רק להשפיע, כדוגמת ז"א שהוא המשפיע הנקרא בחינת קוב"ה, וזה נקרא יחוד קוב"ה ושכינתה, היינו כמו שהקב"ה הוא המשפיע כמו כן מלכות הנקראת בחינת שכינתה היא בע"מ להשפיע, ממילא הקב"ה יכול להשפיע למלכות, ואז השפע נמשך למטה, נמצא שע"י החטא נעשה פגם למעלה שגרם פירוד, ועתה ע"י התשובה נתקן הפירוד ונעשה בחינת יחוד, וזה נקרא שע"י היחוד עברו העונות, היינו הקלקולים מה שהוא גרם ע"י מעשיו נתקנו.
ובזה יש לפרש מ"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך וכו', מהו הפירוש עד ה' אלקיך, אלא ידוע שה' נקרא בחינת ז"א, שהוא מדת הרחמים היינו בחינת משפיע, אלקיך הוא בחינת דין היינו בחינת מלכות שהיא הרצון לקבל שעליה היה צמצום ודין, שאסור להשתמש עם הרצון לקבל בלי תיקון המסך הנקרא בע"מ להשפיע, והיות שעל ידי זה שישראל חטאו גרמו שבחינת מלכות נתרחקה מז"א, שהוא נקרא משפיע כנ"ל, כי כל החטאים באים רק מהרצון לקבל לעצמו, נמצא שעל מלכות שורה בחינת דין, לכן צריכים לעשות תשובה בשיעור שהמלכות יתקרב לבחינת ז"א הנקרא השתוות הצורה ובחינת דביקות, היינו כמו שז"א משפיע כמו כן גם מלכות תקבל תיקון כזה, שע"י זה שעושים תשובה שאומרים מכאן ולהבא כל המעשים יהיו בע"מ להשפיע, שנקרא רחמים כמו ז"א, נמצא שהתשובה גורמת שהמלכות הנקרא מדת הדין לפני התיקון, לאחר התיקון היא נעשית רחמים כמו ז"א, ובזה יש לפרש "שובה ישראל", היינו שהתשובה שהאדם צריך לעשות הוא שיעשה מן מלכות הנקרא אלקיך שהיא מדת הדין, שיהיה בחינת ה' שהוא בחינת רחמים, שע"י היחוד הזה נתקן כל הקלקולים, שהעונות גורמו שיהיה התרחקות בין קוב"ה ושכינתה, נתתקן עתה נמצא שע"י היחוד נתכפרו כל העוונות.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע תלוי כפרות עונות בחיבור שני עולמות הנקראים ז"א ומלכות, אלא כנ"ל, שע"י זה שעושים תשובה בשיעור שהויה יהיה אלקיך, כלומר שגורמים יחוד היינו השתוות הצורה בין מלכות לז"א, אז הקלקול שנעשה ע"י העונות שגורמו פירוד בין מלכות בזה שעשו עונות עם הרצון לקבל, היות שצריכים להאמין לדברי רז"ל שאומרו שכל אחד ואחד ע"י עונות שלו הוא גורם פירוד, בשורש נשמתו במלכות, שהפירוד שנעשה נקרא שהוא מוריד קדושה להקליפות, נמצא בזה שמתקנים וחוזרים בתשובה ואומרים מכאן ולהבא יהיה הכל בע"מ להשפיע ולא לקבל לעצמו, זה גורם עכשיו מה שהוא קלקל בשורש שלו, חזר ונתחבר לקדושה היינו לבחינת משפיע כדוגמת ז"א, נמצא שע"י העונות היה הסתלקות השפע, משום שנעשה פירוד בין המקבל להמשפיע, היינו בין ז"א ומלכות חזר ונתיחד, וז"ש "כי כשנגלה הרצון והיחוד וכו', אז מתקשרים יחד ונועדים יחד זה ז"א לפתוח האוצר ולהשפיע, וזה המלכות ללקוט ולאסוף לתוכה השפע, ואז כי הנה המלכים נועדו וכו', שהפירוש הוא לאחר שנעשה היחוד בין המשפיע והמקבל ע"י התשובה שהמקבל יקבל הכל בע"מ להשפיע, נמצא שע"י השתוות הצורה יכול המשפיע לתת להמקבל כנ"ל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו מדוע הם לא מתחברים תמיד, אלא שיש זמן שהדינים שולטים, הסיבה הוא כי בזמן שיש עונות אז העונות גורמים את הפירוד, וממילא יש דינים כי ענין דינים פירושו הוא היות שנעשה דין על הרצון לקבל לעצמו, שאין השפע יכול להאיר שם מסיבת שינוי צורה, לכן בזמן שיש למטה עונות שזה גורם שינוי צורה למעלה בשורש המלכות, נמצא שהדינים שולטים היינו הסטרא אחרא שהם נמשכים רק מהעונות שהוא הרצון לקבל לעצמו שולט, היינו העונות מאלו שעוסקים ברצון לקבל לעצמו גורמים שיתוספו כח להסטרא אחרא, כלומר כמו כשעוסקים בע"מ להשפיע גורמים בשורש למעלה שיתוסף כח של הרצון להשפיע, שזה גורם יחוד שהוא השתוות הצורה, כמו כן להיפך כשעוסקים בבחינת רצון לקבל לעצמו הקליפות מקבלים כח לשלוט, וז"ש שאז הדינים שולטים שאז אין השפע נמשך למטה מסיבת שכל השפע ילך להסטרא אחרא, כי אין המלכות דקדושה יכולה לקבל מסיבת הפירוד וההתרחקות שיש בינה לבחינת ז"א, וזה נקרא שאין המלכים נועדו יחדיו.
מש"כ כשהמלכים נועדו יחדיו, כלומר בזמן שיש השתוות הצורה הנקרא חיבור אז "עברו יחדיו", כנ"ל שהעונות עברו ונתכפרו, וז"ש "המה ראו כן תמהו" נבהלו נחפזו, כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מן העולם ואינם יכולים לשלוט.
נמצא שכל מה שהאדם עושה כך הוא גורם בשורש נשמתו, אם לטוב או ח"ו לרע, ובזה יש לפרש מ"ש אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים (בתפילת נעילה), וכמו כן אמרו חז"ל "כל הפושט יד נותנים לו".
הנה מדרך העולם הוא שכל אחד ואחד קומץ ידו, ואין לו רצון וחשק לתת להשני, אם לא שהאדם רואה שהוא יקבל איזה תמורה, אז האדם פושט את ידו, היינו שפותח את ידו בכדי לקבל את התמורה, ומסיבה זו גם האדם פותח את ידו ונותן להשני, אבל לפשוט את היד סתם בלי תמורה האדם קומץ את ידו, ואין לו שום אפשרות שישפיע משהו להשני.
לכן כשאנו מדברים בדרך העבודה, היינו מה שהאדם רוצה לקבל מלמעלה, היינו שהקב"ה ישפיע לו לתוך הכלים של אדם הנקראים ידים, אז הסדר במעשה דלמטה באיזה אופן שהאדם עושה כך מתעורר למעלה בשורש נשמתו, לכן אם האדם פושט יד היינו שפותח את ידו ואינו מקמץ, אלא שרוצה להשפיע למעלה נמצא שבשורש נשמתו נעשה המלכות בבחינת משפיע, המכונה השתוות הצורה, אז נותנים לו כי יש עכשיו בחינת השתוות הצורה, הנקרא בשם "הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" היינו שהשפע נשפע למלכות, וממנה לאלו שגורמו את היחוד של המלכים שהם ז"א ומלכות, לכן אמרו "כל הפושט יד נותנים לו", מטעם שהוא היה הגורם למעלה בשורשו שיהיה בחינת יחוד, לכן מוטל על האדם אם הוא רוצה משהו שיתנו לו מלמעלה, הוא צריך לעורר בעצמותו בחינת כלים דהשפעה.
אולם יש לפעמים שהאדם רוצה לפשוט את היד ולהיות משפיע, אבל הוא לא יכול הגוף שלו אינו מסכים לזה, ומה הוא יכול לעשות בטח שאין לזה שום עצה אלא תפלה, אבל הוא רואה שכבר הרבה פעמים הוא התפלל שה' ימלא לו את חסרונו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים בע"מ להשפיע לה', אינו עונה לו כאילו ח"ו אינו משגיח עליו, א"כ איך הוא יכול עוד הפעם להתפלל כי הוא רואה שאין שום תשומת לב ח"ו למה שהוא עושה, והמחשבות האלו מרחיקים אותו מתפלה, א"כ מה עליו לעשות אז, בזמן שבא למצב של המחשבות האלו דוקרין את מוחו.
התשובה הוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין במ"ש "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע", ואמר שהפירוש הוא שהאדם צריך להאמין זה שהוא בא עתה להתפלל, זהו מטעם שאני נתתי לו להבין שהוא נמצא בחסרון וכדאי לבוא להתפלל שה' ימלא חסרונו, כלומר שאל יחשוב האדם שהוא התחיל תחילה אלא הקב"ה התחיל בזה שנתן לו רצון להתפלל, א"כ אינו יכול לומר שה' לא מסתכל עליו בזה שהוא לא רואה עניית התפלה, בעת שהוא מתפל על חסרונו אלא הקב"ה התחיל, וזה נקרא אני ראשון ואני אחרון, היינו אני התחלתי את המגע עמך, והאדם צריך מזה להתעורר, אולם אין האדם גומר את העבודה, אלא כמ"ש ה' יגמור בעדי, ובזה יש לפרש אתה נותן יד לפושעים, שפירוש שה' נותן את היד היינו את הכח לפושעים שיתפללו על חסרונם, ולא האדם הוא, וכן על האדם מוטל לבטוח בה' שיעזור לו על תפילתו ולא להתיאש.