תוכן

תש"ן מאמר ח
הזה"ק (תולדות ל"ג ובהסולם אות ע"ה) אומר שם וז"ל: כתוב כאן איש יודע ציד איש שדה, וכתוב שם [אצל נמרוד] הוא היה גיבור ציד לפני ה', מה שם פירושו שהיה צד דעתן של בריות ומטעה אותם למרוד בה', אף כאן כן איש שדה פירושו כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם, ועשו אמר שהוא נמצא בשדה כדי להתפלל כמו יצחק, כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה וציד ורימה את יצחק.
ויש להבין מהו הב' דברים שאומרים על עשו, כלומר מהו ההבדל בין איש יודע ציד לאיש שדה בעבודה, ועוד יש להבין מה שאומר שם הזה"ק איש שדה משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב אלא במקום חרוב במדבר בשדה, ועל כן נקרא איש שדה הלא גם נח נקרא איש אדמה, כמ"ש "ויחל נח איש האדמה" וכו', וכמו כן ביצחק עצמו כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכן כתוב שיצחק אמר על יעקב כמ"ש "ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'", א"כ ואיפוא משמע אצל עשו שאיש שדה הכוונה לגזול בני אדם ולהרוג אותם, ויש לפרש זה על דרך העבודה.
ידוע מ"ש "אשר ברא אלקים לעשות" שה' ברא את העולם על הכוונה שרצונו להטיב לנבראיו, ולמטרה זו ברא דבר חדש הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, וכמו שלמדנו שבכדי להנות מהטוב ועונג מה שהוא רוצה לתת ההנאה, הוא לפי מדת החסרון וההשתוקקות להדבר, כי ההשתוקקות הוא הקובעת שיעור מדת הנאה שיכולים להנות מהדבר, א"כ תחילה יצא מבחינת יש מאין הרצון לקבל הזה, וזה נקרא "אשר ברא אלקים לעשות" הוא בחינת תיקון הבריאה, היות שעי"ז שיש הבדל בין המשפיע להמקבל אם כן יש כאן ענין של נהמא דכסופא, היינו בחינת בושה לכן ניתן לעשות כוונה בע"מ להשפיע, כלומר שלא לקבל אע"פ שיש השתוקקות גדולה לקבל את הטוב ועונג, מ"מ בכדי שלא יהיה בחינת בושה ניתן עבודה להנבראים, ועבודה זו נקרא בשם עבודה, מטעם שזהו נגד הטבע שהבורא ברא את הבריאה, כי ענין מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, פירוש שכל מה ששייך לומר שהאדם מקבל היינו שיש לו חשק לקבל, באה מצד הבורא שברא את הטבע הזו, משא"כ לא לקבל מה שבורא רוצה לתת טוב ועונג את זה אנו מיחסים להנבראים, לכן התיקון הזה שלא לקבל את הטוב ועונג רק בתנאי שיש לנו הכוונה בע"מ להשפיע, זה נקרא לעשות, שהנבראים צריכים לעשות זה הגם שזהו נגד הטבע.
הנה הרצון לקבל הזה נקרא בשם מלכות, כידוע שהכלי לקבלת האורות נקרא בשם מלכות, וכמו שלומדים שעל המלכות הזו היה הצמצום וההסתר, שהמלכות מבחינת רצון לקבל לעצמה נשארה בלי אור, אלא רק בזמן שיכולים לתת עליה הרצון בע"מ להשפיע בשיעור הזה מסתלק הצמצום וההסתר ויכולה לקבל שפע, אחרת נקראת מלכות חלל הפנוי מאור, ומזה נמשך שנעשה אח"כ שני מערכות בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, היינו כמו שיש אבי"ע דקדושה כמו כן יש לעומת זה אבי"ע דטומאה.
הנה המלכות יש לה כמה שמות היינו: ארץ, אדמה, ים, עפר, והוא לפי מה שהיא מקבלת, והנה במלכות הזו הנקראת ארץ נמשך האדם, כמ"ש "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וכו'", וזהו בחינת מלכות כמ"ש "הכל היה מן העפר וכו'", ואמרו בזה"ק (צו דף ס"ב והסולם אות קע"ג) הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה, עכ"ל, שפירושו שכל מה שמדברים, מדברים רק מן האורות המלובשים בהכלים, כנודע שאין אור בלי כלי, וכל הכלים נמשכים ממלכות שהוא הרצון לקבל.
זאת אומרת כל מה שמדברים מדברים רק מן המלכות שהוא הרצון לקבל, והוא נמצא בין בהקדושה בין בהקליפה, וכל ההבדל הוא שהקדושה אינו משתמש עם הרצון לקבל, רק בזמן שיכולה לתת עליה רצון שהוא בע"מ להשפיע, אחרת היא מצמצמת עצמה מלהשתמש עם הרצון לקבל, משא"כ הקליפה רוצה להשתמש עם הרצון לקבל בע"מ לקבל, זאת אומרת כשאומרים שהאדם משמש עם כלים דהשפעה, אין הפירוש שכלים דהשפעה עושים משהו היות שכלים דהשפעה אינם נמצאים בהרצון לקבל, כי כל הבריאה נחשב רק לרצון לקבל, כידוע שחוץ מהרצון לקבל מייחסים הכל להבורא כנ"ל, כי הבריאה נקרא יש מאין, וזהו שייך דווקא על בחינת חסרון שהבורא בראה, אלא בזמן שאנו אומרים שהאדם משמש עם הרצון להשפיע, יהיה הפירוש שהרצון לקבל אינו משמש עם בחינתו עצמו, אלא עם הרצון של הבורא שרצונו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום.
ובהאמור נבין את ענין שדה הנאמר אצל עשו הנקרא איש שדה, ואנו רואים שגם יצחק יצא לשדה וגם אצל יעקב כתוב שיצחק אמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה', ויהי הפירוש כנ"ל שדה נקרא מלכות שהוא הרצון לקבל, ושם שייך ענין הבחירה אם לתקן אותו בע"מ להשפיע שזה נקרא קדושה, ועל זה אמר יצחק כשדה אשר ברכו ה', ואם לא מתקנים אותו בע"מ להשפיע אלא עוסקים במקבל על מנת לקבל, זהו נקרא איש שדה שהיא קליפה כנ"ל, שמפרש "איש שדה כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם", וזה היה אצל עשו, משא"כ אצל יצחק כתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, שהוא הלך לתקן את השדה שהוא בחינת מלכות, לתקן שבחינת מלכות שהוא רצון לקבל יהיה בע"מ להשפיע, שזה נקרא "לתקן עולם במלכות שד"י" כידוע ששם שד"י נקרא יסוד, ויסוד נקרא יסוד צדיק שהוא המשפיע, שהכוונה לתקן את המלכות שהיא בחינת קבלה, שיהיה כמידת היסוד היינו בע"מ להשפיע, וזה פירוש "ויצא יצחק לשוח בשדה" וכעין זה כתוב אצל יעקב שיצחק אמר "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'", כלומר שיצחק ראה שיעקב תיקן את המלכות, שכבר רואים את ברכת ה' השורה על השדה שהיא בחינת מלכות.
אולם יש להבין מדוע מפרש הזה"ק על השדה הנאמר אצל עשו לגנאי, כנ"ל, ויש לפרש היות שכתוב "איש יודע ציד" ואח"כ כתוב איש שדה, ומפרש איש ציד מנמרוד, שנמרוד היה גיבור ציד לפני ה' ומפרש הזה"ק שפירושו שהיה צד דעתן של הבריות ומטעה אותם למרוד בה', ויש להבין מה הוא ההבדל בין איש ציד לאיש שדה, ולפי שאנו לומדים שיש הבדל בין מוחא לליבא, כי מוחא מפרש אאמו"ר שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת, וליבא פירושו רצון הלב שהוא עובד רק לתועלת עצמו, היינו לתועלת עצמו שהאדם מוכן לעשות את כל עבודה שבעולם אם הוא יראה את הכדאיות שבדבר, מה שיקבל תמורה עבור יגיעתו, נמצא לפי זה מה שאומר איש ציד ואיש שדה הם ב' דברים הנקרא בעבודה מוחא וליבא.
ובהאמור נבין אם הכתוב אומר על עשו שהיה "איש ציד", ופירושו של ציד לומדים מנמרוד שהיה צד דעתן של בריות ומטעה אותם למרוד בה', שהוא פגם בבחינת מוחא היינו בבחינת אמונה, כבר מזה יודעים לפרש איש שדה פירושו, כמו שפגם במוחא כן פגם בליבא, לכן מפרשים מהו איש שדה שזהו בחינת אהבה עצמית, דהיינו שהשדה שלו היה בחינת לגזול בני אדם ולהרוג אותם, והוא היה צריך לעשות בחירה בהשדה לטוב שישרה שם ברכה, והוא עשה להיפך שהמשיך לשם בחינת מיתה והריגה להשדה הזו.
ובדרך העבודה יש לפרש, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל וצריך לתקן אותו בע"מ להשפיע, ובכדי שיהיה לו האפשרות לתקן, היינו שיהיה בחירה, כלומר שהאדם יקיים תו"מ בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו נעשה צמצום והסתר, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת נעשה ההסתרה מטעם הנ"ל, אז מתחיל העבודה בבחינת הבחירה כלומר שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, שפירושו עול כדרך כשור לעול, היינו אף על פי שאין הגוף מסכים לעשות דבר אם אין הוא רואה את מה שנעשה מעבודתו, כי זה הטבע אשר ברא אלקים לעשות שהאדם מוכרח לראות מה שהוא עושה, כלומר מה נעשה מעבודתו שהוא צריך לראות מי נהנה מעבודתו שהוא עושה, לכן כשהאדם עוסק בתורה ומצות הוא רוצה לראות מי קבל את עבודתו, והיות שנעשה לצורך תיקון הסתר והעלם אין האדם רואה ומרגיש מי שמקבל את עבודתו, רק צריך להאמין למעלה מהדעת שהקב"ה מקבל את עבודתו, והגוף לא רוצה להאמין, לכן ניתן לנו עבודה זו בבחינת כשור לעול, כלומר כמו שהשור עובד בכפיה והוא מוכרח לקיים מה שהבעל בית רוצה, כמו כן אין להאדם לשאול את הגוף אם הוא רוצה לקבל על עצמו את עול תו"מ, אלא הוא צריך ללכת עמו על דרך הכפיה ולהאמין באמונת חכמים שכך הוא הדרך האמת.
וכמו כן יש בחינת וכחמור למשא, שפירושו הוא בחינת ליבא היינו שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן כשאומרים להגוף שיעבוד בלי שום תמורה עבודה הזו הוא עליו למשא, כלומר שהגוף רוצה להוריד מעליו המשא הזו מה שהאדם רוצה שהוא יסבול, היינו הגוף מבין שהוא יכול לשאת משא אפילו על ספק שיתנו לו שכר עבור עבודה הזאת, אבל כשאומרים לו תעבוד ותסחוב משאות בלי שום תשלום עבודה זו הוא רוצה כל רגע להיפטר מזה, אז אומרו כחמור למשא היינו שהאדם צריך ללכת בכוון זה אע"פ שהגוף לא מסכים, נמצא שהיגיעה הוא בשני אופנים א' בבחינת כשור לעול, ב' כחמור למשא.
ואם האדם הולך בדרך של עשו, אז האדם נקרא איש יודע ציד איש שדה, דהיינו כנ"ל, היינו שחסר לו אמונה שנקרא איש יודע ציד כמו נמרוד, שהגוף רוצה למרוד באמונת ה' שהוא פוגם בבחינת מוחא, וגם הוא בבחינת איש שדה היינו שהוא גוזל בני אדם שפירושו שהוא גוזל את בחינת האדם שבו, והוא נשאר בבחינת בהמה שאין יודע רק את עצמו ולא את הזולת, וז"ש "איש שדה: כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם", זאת אומרת אם הוא גוזל את בחינת אדם שלו ונכנס לבחינת בהמה שהוא רצון לקבל לעצמו, אז הוא בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, מטעם היותם נפרדים מחיי החיים, וזה נקרא בחינת ליבא, והאמת הוא אמר אאמו"ר זצ"ל כי עיקר שורה על האדם בחינת ליבא, כלומר שהוא השורש שאינו רוצה להאמין מטעם היות שיש יותר הנאה לאדם, מה שהוא רואה ומרגיש, לכן אין הוא רוצה להשפיל את עצמו וללכת בעינים עצומות, ולהאמין את כל מה שאמרו חז"ל, ועיקר היסוד הוא אמונת חכמים, כמ"ש (שבת לא) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה, בא לפני הלל, גיירני, יומא קמא אמר ליה א ב ג ד למחר אפיך ליה [כגון תשר"ק], אמר ליה והא אתמול לא אמרת לי הכי אמר ליה לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי, ופרש"י לאו עלי קא סמכת: מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי דעל פה נמי סמוך על דברי עכ"ל, רואים אנו מכאן שאמר לו הלל שבלי אמונת חכמים אין שום דבר.
אבל ענין אמונה הוא טענה שכלי, כלומר שהאדם אומר אם הוא לא היה צריך להאמין למעלה מהדעת אלא הכל היה בתוך הדעת אז הוא היה מתקדם בלי שום מעצורים, אבל הוא זצ"ל אמר שבאמת הרצון לקבל שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת עצמו כמו בהמה, זהו הסיבה שלא יכול להאמין, זאת אומרת מה שהאדם טוען שקשה לו ללכת למעלה מהדעת, זה נובע מאהבה עצמית שהוא בחינת בהמה שבאדם, וזהו כל המפריע, לכן צריכים ב' כוחות לבחינת מוחא ולבחינת ליבא, וז"ש "כשור לעול וכחמור למשא".
לכן אם מתקנים את השדה היינו את המלכות הנקרא רצון לקבל לעצמו, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, זה נקרא שדה אשר ברכו ה' הנאמר אצל יעקב, וכמו"כ אצל יצחק כתוב ויצא יצחק לשוח בשדה שהוא ענין תיקון המלכות, כנ"ל, משא"כ בחינת עשו שהוא נקרא איש שדה, שבמעשה נראה שהוא הולך לתקן את השדה, אבל בבחינת הכוונה הנקרא בע"מ להשפיע שזהו כל התיקון של המלכות, יש מקום שהאדם יכול לרמאות עצמו היות שזה הוא דבר המסור ללב ולא ניכר מבחוץ שיש באפשרות לעשות בקורת אם הוא מרמה עצמו או לא, לכן מפרש הזה"ק וז"ל "ועשו אמר שהוא נמצא בשדה כדי להתפלל כמו יצחק, כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה וציד ורימה את יצחק" שפירושו כנ"ל, שהוא נכנס בשדה כדי להתפלל כלומר שנכנס בשדה כדי לתקן אותו כמו יצחק, אבל וציד שפירושו שציד פירושו כמו נמרוד, היינו שמטעה את דעתן של בריות כדי למרוד בה', ובזה הטעה א"ע עשו, ומזה נמשך גם בחינת גזילה כמ"ש כדי לגזול בני אדם, וזה על דרך שחז"ל על אדה"ר שאמרו שגנב היה בזה שאכל מעצה"ד, שפירושו שהוציא מרשות היחיד היינו מרשותו של הקב"ה כלומר שהכל צריך להיות עבור הקב"ה, וע"י אכילת עץ הדעת הוא נפל לרשות עצמו, כלומר שהיה רוצה לקבל הכל עבור תועלת עצמו, כמו כן עשו שנכנס בשדה היינו לתקן את המלכות בחיצוניות, לא היה ניכר שאינו עובד בע"מ להשפיע, אלא בחיצוניות אמר עשו, כמ"ש הוא נכנס כדי להתפלל כמו יצחק היינו לתקן את השדה שהיא המלכות, אבל רימה את עצמו היינו על הכוונה מה שצריך להיות עבור רשות היחיד, היינו לש"ש הוא היה בבחינת "כדי לגזול בני אדם", שפירוש כמו שאדם הראשון גזל כנ"ל שהיה גנב כמו כן עשו עשה הכל לתועלת עצמו, שזה נקרא שגזל את בני אדם.
לכן האדם שנכנס לעבוד עבודת הקודש, היינו שיעשה מהכל קדושה הוא צריך להיות נזהר מחיצוניות, שאל ירמה עצמו בעת עשיית המעשים, שהוא עבודה של שלא לשמה, והוא צריך לומר להגוף שלו אני עוסק עתה בתו"מ שלא לשמה, ואני רוצה עי"ז להגיע לכוון לשמה, והוא מאמין בדברי רז"ל שאמרו לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה ומתוך שלא לשמה אני רוצה לבא לשמה, והוא מאמין באמונת חכמים שאמרו המאור שבה מחזירו למוטב ויזכה לזה.