חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

מהו שנתקשה משה על מולד הלבנה בעבודה

תוכן

תש"ן מאמר כג
רש"י מביא דרשת חז"ל, שאמרו על מ"ש החודש הזה [שמות יב' ב']. וז"ל, נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו, כזה ראה וקדש, עכ"ל.
ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה ענין זה, שנתקשה משה במולד הלבנה. וכן מה מרמז לנו, במה שהראה הקב"ה למשה באצבע. וכמו כן יש להבין, משרז"ל (סוכה כ"ט) ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם לחמה. מה מרמז לנו בעבודה ההבדל בין שמונין ללבנה, למונין לחמה.
ידוע, שמטרת הבריאה הוא, רצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, נעשה צמצום והסתר. הן על התורה ומצות, שבתו"מ מלובש את הטוב ועונג. והן שעשה צמצום והסתר על עצמו, כמו שכתוב "אכן אתה אל מסתתר". זאת אומרת, שהקב"ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב. והגם שהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין הטוב ומטיב מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. אע"פ שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר עינים להם, ולא יראו וכו'. לכן כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, בא לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקים את האדם מעבודת ה'. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרים את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידו יותר חשיבות בתו"מ, אז יהיה לו כח להתגבר. ובינתים האדם עוזב את המערכה.
ובענין אמונה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהיא בחינה למטה מחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיג את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת בכל לבבך ובכל נפשך, כמרז"ל אפילו כשהוא נוטל את נפשך, וכו'. לכן מטעם ההסתר שנעשה, יש כאן עליות וירידות. כלומר, שלא תמיד מאיר להאדם את הענין של האמונה. ושעיקר הוא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ובענין שכר ועונש, דברנו הרבה פעמים מזה, שענין אמונה בשכר ועונש נהוג בכל הבחינות שהאדם נמצא. אלא שיש הבדל בין אדם לחבירו, בהכלים, כלומר שיש אנשים, ששכר ועונש מלובש אצלם בכלים דקבלה. כלומר, מה שהכלי קבלה של האדם יכולים לקבל, זה נקרא שכר. ומה שהשכר לא יוכל להתלבש בכלים דקבלה, מזה הם לא מדברים כלל, היות שלא מעניין אותם, להשכר שאינו מתלבש ברצון לקבל לעצמו. ויש אנשים, שהשכר ועונש נקרא אצלם שכר ועונש, דוקא בזמן שמתלבשים בכלים דהשפעה. כלומר, אם על ידי העבודה הם יכולים לזכות להשפיע נחת רוח להבורא, זה נקרא אצלם שכר, שעל מטרה זו הם אומרים, שכדאי לעבוד ולהגיע לזה, שיהיה לו טעם והנאה מזה, שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע להבורא. ואם הם רואים, שאין בידם הרגשה כזו, זה נחשב אצלם לעונש. כלומר, שה' מרחק אותם, ולא רוצה לקבל אותם בתור משמשי המלך, מטעם שה' מסתכל עליהם, לאנשים שאינם מהוגנים. לכן אין הוא יכול לתת להם רשות להכנס בהיכל המלך, והם נמצאים מחוץ להיכל המלך. והם מבינים מדוע מגיע להם עונש, מטעם שהם עדיין שקועים באהבה עצמית.
ולכן כל עבודתם הוא, שה' יעזור להם, שיוכלו לצאת מאהבה עצמית. נמצא, שבאופן כללי כולם מוכרחים לעבוד על שכר ועונש כנ"ל, שבזה אין הבדל בין אחד להשני. אלא ההבחן הוא מאיזה שכר ועונש מדברים. לכן בזמן שמבטיחים להאדם שכר ועונש המלובשים בכלים דאהבה עצמית, אין כל כך התנגדות להדבר מצד הגוף. כי בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, יש לו כבר חמרי דלק, שיהיה בידו כח להתגבר על המחשבות זרות שבא לו, שלא נותן לו להאמין בשכר ועונש. משא"כ אלו שהשכר ועונש הוא דוקא מה שמתלבש בכלים דהשפעה, הגוף מתנגד לזה בכל כוחו. כי הגוף אומר אם באמת אני אסכים למה שאתה אומר, שאתה מאמין בשכר ועונש. ואיזה שכר אתה מבטיח לי, אם אני לא אתנגד לעסוק בתו"מ. השכר יהיה, שאתה תבטל אותי לגמרי, שלא יהיה לי, היינו להרצון לקבל, שום זכות. אלא אתה רוצה שיהיה לך שכר כמו דוד המלך, שדרשו חז"ל על מה שאמר ולבי חלל בקרבי, שפירושו חלל, שהרגו את יצה"ר בתענית. אם כן אם אני יאמין לדברך, שאתה תקבל שכר תמורת שמירת תו"מ, שאתה תהרוג אותי. נמצא, השכר הזה שאתה מקוה, זה ממש מיתה אצלי, ואיך אני יכול לעזור לך, שתהרוג אותי. לכן מי שרוצה שהשכר ועונש יהיו בעניני כלים דהשפעה, אם יזכה זהו השכר שלו, בודאי הגוף מתנגד. לכן בעבודה זו מתחיל ענין עליות וירידות. עד כדי כך שהאדם בא הרבה פעמים לידי החלטה, שהדרך הזה של לזכות לכלים דהשפעה, שזה יהיה שכרו, אין עבודה זו מתאים בשבילו, והוא רוצה לברוח מהמערכה הזו.
ובעבודה זו, שיהיה השכר ועונש, שרוצה לזכות לכלים דהשפעה, מוכרח להיות בחינת הסתרת פנים על ההשגחה כנ"ל, אחרת לא תהיה שום מציאות, שיהיה אפשרות לאדם שיעשה משהו לתועלת ה'. לכן כשאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, במצב של זמן ההסתרה, אז המלכות נקראת בחינת לבנה, המקבלת אורה מהחמה. אבל למלכות בעצמה אין מגולה שום אור על בחינתה, כמו שכתוב בזה"ק מלכות לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מאי דיהיב לה בעלה. כלומר, מצד התחתון, היינו מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, אינו טועם שום טעם של חשיבות מעצמו. מעצמו פירושו, שהוא לא רוצה שום טעם. אלא אם העליון נותן, התחתון מקבל. זה נקרא, שאין לה מעצמה, אלא מה שבעלה נותן לה, זה יש לה. אבל היא מצד עצמה אינו רוצה שום דבר. אלא האדם מסכים להיות עובד ה' בלי שום תנאים. היינו, בין שהוא מרגיש טעם של חשיבות, ובין שהוא לא מרגיש שום טעם בעבודה. כי הוא אומר אם אני רוצה לעשות נחת רוח לה', אם כן, מה לי להסתכל, אם יש לי נחת רוח מהעבודה שלי. רק עלי להאמין, שה' כן נהנה מהעבודה שלי. והגם שאני רואה, שהעבודה, מה שאני עושה, אינו בכל הלב, ואין לי ההרגש, שאני מקיים מצות המלך, כי הכל עתה נסתר ממני, ולפי דעתי, אומר האדם, אין שום ערך את מה שאני עושה, ואיך אני יכול לומר, שה' נהנה ממעשה כזו, ולכל הפחות אם האמונה כזאת היה מאיר לי, שה' נהנה מזה, אז בטח גם אני הייתי מרגיש איזה הנאה.
והתשובה על זה הוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא רוצה שה' יהנה מהמעשה, מה שהוא עושה, כבר יש מזה הנאה למעלה. ולא חשוב מהו הצורה של המעשה, אלא מספיק מה שאדם רוצה. אפילו שהאדם רואה, שהמעשה הזו הוא בתכלית השפלות, שאי אפשר להיות יותר שפלות מזה, שזה נקרא, שהאדם הולך על דרך הישר. כלומר, שאין האדם אומר, שהמעשה שלו הוא בשלימות, אלא הוא לא משקר ולא מרמה עצמו. אלא שהוא אומר, שהמעשה שהוא עושה, לא יכול להיות יותר חסרונות. וזהו אמת. אבל האדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, להאמין במה שכתוב "רם ה' ושפל יראה" וכו'. לכן הוא מאמין, שכן ה' נהנה מהמעשה הזו.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו מהו הרמז, "שמשה נתקשה במולד הלבנה, באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש". יש לפרש כנ"ל, שענין מולד הלבנה הרמז, בזמן שהאדם מתחיל לקבל עליו עול מלכות שמים. שתחילה יהיה הפירוש, תחילת לידה אצל האדם. ואז השאלה הוא, באיזה שיעור קבלת מלכות שמים, היינו האמונה שהאדם מקבל על עצמו. ועל שיעור אמונה זו הוא עושה מעשים. ומולד הלבנה נקרא, שעוד לא מורגש את האמונה בה' בכל אבריו. אלא שכבר הוא רוצה לקבל על עצמו את מלכות, אבל הגוף לא מסכים לזה, והוא עובד עם גופו בבחינת הכפיה. כלומר מצד אחד הוא רוצה להאמין בה' ולאהוב אותו, ומצד השני הגוף מתנגד לזה, והוא מרגיש את שפלותו. אדם הזה, יכולים לומר עליו, שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים. משא"כ אלו אנשים, שאין להם שום שייכות לאמונת ה', הם לא נמצאים במצב של הסתרת פנים. כלומר, הם לא מאמינים שה' מוסתר מהם, היינו שה' עשה על עצמו כיסוי, שלא ירגישו אותו, מטעם תיקון הבריאה. לכן מהם לא מדברים בכלל. אלא תחילת הדיבור בעבודה, הוא מעת שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ועל סמך אמונה זו הוא מקיים תו"מ. ואצלם מתחילים לדבר מענין המולד של הלבנה. היינו כנ"ל "באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש". כלומר, באיזה שיעור של אמונה, אפשר לומר, שכבר יש לו קדושה, ויהיה לו היכולת לומר, שה' נהנה ממעשיו, מטעם שמעשיו הם של קדושה. אפילו שהמעשים שלו מה שהוא עושה, הוא על דרך כפיה, מטעם הנ"ל, שכל הגוף מתנגד למה שהוא רוצה. ואם כן, איך אפשר לומר שה' נהנה ממעשים כאלו, "שלבו בל עמו". למשל אם אדם נותן איזה מתנה לחבירו. וחבירו יודע, הגם שהוא נותן לו מתנה, אבל זהו לא בכל הלב, מטעם שעוד לא אוהב אותו. בטח האדם לא היה מקבל ממנו את המתנה. ובבחינת המציאות אנו רואים, אם מי שמזמין את חבירו לסעודה, והאורח יודע, שהזמנה זו אינו בכל הלב, אלא בדרך כפיה, בטח, אם האורח יודע זה, בטח לא היה מקבל את הזמנתו. ואיך האדם יכול לומר על מצב של הסתרה, שהאדם עושה את המעשים שלו על דרך הכפיה, שהקב"ה מקבל את עבודתו ונהנה מזה.
אלא כנ"ל, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו כנ"ל, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזה צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שיהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה מזה, שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות. והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת עבודה, היינו מעשה חשובה, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת כנ"ל. וזהו שיש לפרש, במה שנתקשה משה במולד הלבנה איך יכול להיות, שהעבודה כזו בזמן המולד, שהוא מצב של הסתרה, יכולים לומר, שזה קדושה, וה' נהנה מהמעשים כאלו. וז"ש שנתקשה משה במולד הלבנה. "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש". ושאלנו מה הרמז שהראה לו באצבע. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שרז"ל (סוף תענית) וז"ל, אמר ר' אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו', עכ"ל. ואמר, מראה באצבע הרמז הוא על אור החכמה, הנקרא ראיה, שפירושו שכולם יזכו לבחינת גילוי חכמה. ולפי זה יכולים כאן לפרש שהקב"ה הראה למשה באצבע, ואמר, כזה ראה וקדש, היינו כמו שכתוב "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", שיהיה הפירוש, שמולד של הלבנה הנראה ברקיע. שרקיע פירוש בחינת מסך המבדיל, כשרז"ל על ויעש אלקים את הרקיע, ויהיה מבדיל בין מים למים, שמים תחתונים בוכין, שאמרו אנן בעינן למהוי קמה מלכא. שהלבנה הנמצא ברקיע בזמן המולד, הוא נמצא בהסתרת פנים. ואמר הקב"ה השיעור הזה, שאתה רואה בזמן המולד, כזה ראה וקדש. הגם שזהו תכלית השפלות, שהיא כולה למעלה מהדעת, מטעם שכל המעשים שלו הם עדיין על דרך הכפיה, כנ"ל במשל, מכל מקום אם מיחסים את עבודה זו לשמי, אני נהנה מזה, כאילו היה בחינת מראה באצבע. כנ"ל בדברי חז"ל שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו. היינו, שאני נהנה מזה, כאילו הם כבר זכו לבחינת חכמה. ולכן אם האדם מתגבר בזה, ומאמין באמונת חכמים, הוא יכול להתעלות למעלה. היות שהוא אומר לה' אני רוצה להכניע את עצמי ללא תנאי, שאין אתה מוכרח לתת לי טעם בעבודה. זאת אומרת, שאדם אומר להבורא אם אתה תראה, שאני אהנה, אז אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, שגם אתה תהנה, אחרת אין אני יכול לעבוד בע"מ להשפיע. נמצא, שהוא מכתיב להבורא, איך שהבורא יתנהג עמו. כלומר לפי שכלו של האדם. ועל זה צריכים לומר, שה' אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו'. אלא שהאדם אומר לא חשוב לי כמה אני מבין להעריך את חשיבות של קיום של תו"מ, שאני יקבל מזה השראה גדולה, עד שכל הגוף יכנע לה', ויעשה הכל באהבה ובשמחה. אלא בזה שאני רואה, שאני יכול לעבוד עבודת הקודש רק בכפיה, נמצא, שאין לי עוד הדעת, להבין ולהעריך את מי אני משמש. כלומר, שאני ארגיש, שאני משמש מלך גדול. אם כן, איך אני יכול לומר, שאני עובד בקדושה. הלא יש לי מחשבות זרות נגד עבודת ה'. עד כדי כך, שאני מוכרח לעשות הכל על דרך הכפיה. אלא שהוא מאמין באמונת חכמים.
והתשובה לזה הוא כנ"ל, שאמר הקב"ה כזה ראה וקדש. כלומר, הגם שהוא עדיין לא רואה את שיעור של חשיבות של הלבנה כנ"ל, שלבנה מרמזת על מלכות שמים. והלבנה, הראה הקב"ה באצבע ברקיע, שהוא בחינת הסתרה כלפי תחתונים, כנ"ל, בפירוש ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע וכו'. היינו, שאין התחתונים יכולים להסתכל למעלה, מטעם שיש הרקיע, שהוא מסתיר ומבדיל מהתחתונים. וזה היה תשובתו של הקב"ה למשה, שנתקשה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. היינו, שיכול לומר שזה קדושה. וקדושה זו עולה לפני למעלה. ואני מקבל את זה בתור קדושה. והראה לו באצבע. היינו כנ"ל כזה ראה וקדש. כלומר, כמו שהלבנה ברקיע, ונמצאת בתכלית ההסתר. והאדם מקדש את זה ואומר כמה אחיזה שיש לי ברוחניות, אני מקבל זה באהבה, אפילו שעבודתי הוא בדרך הכפיה, גם זה חשוב, שיש לי קצת אמונה בה', שאני על כל פנים יכול לכוף עצמי, ולעשות על דרך הכפיה משהו, בכדי להנות להקב"ה. וזה המיעוט שיש לי, האדם צריך לומר שיהא בעיניו חשוב, כאילו מורה באצבע, כנ"ל.
וזה שכתוב ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה. ושאלנו מה בא זה ללמדנו בעבודה. ויש לפרש כנ"ל, היות שהאדם הוא עולם קטן, שנכלל מבחינת ישראל ומבחינת אומות העולם. בחינת אומות העולם שבאדם מונין, היינו דבר חשוב נקרא דבר שבמנין. אצל האומות העולם שבאדם, הוא דוקא, שמאיר לו את ענין עבודה ה' כחמה, היינו כשמש, כמו ששמש מכונה יום, כמשרז"ל אם ברור לך הדבר כאור, היינו כאור המאיר (פסחים ב' ע"ב). היינו שענין עבודה מאיר בכל גופו. אז הוא יכול להיות עובד, ולעסוק בתו"מ. משא"כ אם אינו מאיר לו בכל גופו, אין הוא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. בחינה זו נקרא אומות העולם, שעובדים רק לחמה, כלומר דוקא בעת שמאיר להם, ולעשות התגברות ולעבוד על דרך הכפיה, אין הם מסוגלים כלל. משא"כ בחינת ישראל שבאדם, מונין ללבנה. כלומר, שהם מקדשין את עבודתם בעת מולד של הלבנה, שעוד לא רואים את מה שהיא צריכה לקבל אור מהשמש. אלא כנ"ל כזה ראה וקדש. שלא לחכות עד שיאיר לו איזה הארה והתעוררות מלמעלה, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא על כמה אחיזה שיש לו ברוחניות, הוא נותן תודה לה', זה נקרא בחינת ישראל, שדוקא ע"י זה יזכה האדם לעלות במעלות הקודש כנ"ל, בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט. היינו, שדוקא שע"י זה שהאדם מקבל על עצמו לעבוד עבודת הקודש בלי שום תנאים, אז האדם זוכה להגיע למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.
וכעין זה אנו רואים שמובא בזהר (בראשית, חלק ג' ובהסולם אות י"ד) וז"ל, בהיכל זה נמצאים כל אלו שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה, בכדי להתתקן בתשובה שלימה. והיו מודים ומשבחים בכל יום לרבונם, ולא היו מבטלין תפלתם לעולם. פירוש, כי מטבע האדם, הדואג לפניו יתברך, שרואה את עצמו מלא חסרונות, שבזה כוחו יפה להתפלל תמיד על מילוי חסרונותיו. אמנם אינו יכול להודות ולשבח לפניו יתברך, כי אין לו לדעתו על מה להודות ולשבח. וכן לאידך גיסא, אם מתעצם להודות ולשבח את בוראו על מידת טובו המרבה אליו בכל יום ותמיד, הרי בהכרח שמרגיש הספקה במצבו, ושוב אינו יכול להתפלל ולהתמרמר כל כך לפניו יתברך על חסרונותיו וכו'. ואומר הזה"ק, שמעלתם של אלו הצדיקים היה, כי היו נשלמים מב' הצדדים וכו'. ולפיכך זכו להכנס להיכל ההוד שבגן עדן, עכ"ל.
נמצא לפי זה, שהאדם צריך ללכת בב' הקוים, אף על פי שהם בסתירה זה לזה, שדוקא על ידי זה זוכים להכנס בהיכל המלך.