תוכן

תש"ן מאמר יא
חז"ל בשבת דף כ"ב, אמרו ​ ​שנר חנוכה משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל, ומזוזה מימין. ופרש"י מזוזה, קי"ל דבימין, דכתיב ביתך, דרך ביאתך, וכי עקר אינש כרעה דימינא עקר ברישא, עכ"ל, [שהאדם מתחיל ללכת הוא מתחיל ברגל ימין].
​בשער הכונות דף שכ"ו אומר שם וז"ל, אבל ענין ​חנוכה ופורים, הוא באופן אחר, כי תרוייהו אינון בהוד, ואע"פ שבתפלת שחרית בחול, ביארנו, דיעקב הוא בנצח, ומלכות היא בהוד, וכפי זה, החול הוא קדוש יותר, מחנוכה ופורים, אשר תרוייהו אינון בהוד, אבל הענין הוא וכו', לפי שאז מקבלת הארותיה, ע"י עצמה, שלא ע"י בעלה וכו', כי הנה בחול יעקב יונק הארתו, וחלק הארה שלה, מן הנצח ומן ההוד, ואח"כ נותן לה הארתה, ונמשך מן ההוד על ידו, אבל עתה בחנוכה ופורים, היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד עצמה, שלא ע"י בעלה וכו', עכ"ל.
ויש להבין בענין עבודה, מהו הענין שהמזוזה היא בימין, ונר חנוכה בשמאל, מה בא זה ללמדנו, וכמו כן יש להבין לפי מה שכתוב בשער הכונות שחנוכה ​ופורים, הם שניהם בחינה אחת, כמ"ש ששניהם היינו הן חנוכה והן פורים, שניהם הם בחינה אחת, הנמשכים מבחינת הוד, מדוע בפורים יש ענין שמחה ומשתה, שהאדם מחויב לאכול סעודת פורים, משא"כ בחנוכה, ארז"ל "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם", משא"כ בפורים הוא כן משתה ושמחה, אם שניהם יונקים משורש אחד.
ידוע בענין עבודה לומדים שאדם אחד, כולל כל העולם כלו, זאת אומרת שענין ישראל וע' אומות, נמצאים באדם אחד, כלומר שהאדם נכלל מכל המדות רעות, הנמצאים בע' אומות, כידוע שענין אומות העולם נמשכים מן הלעומת דשבע מדות דקדושה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, וכל מדה כלולה מעשר, זהו הענין של הע' אומות, היינו בזמן שהע' אומות, שולטים באדם על בחינת ישראל, זה נקרא שעם ישראל הם בגלות תחת שליטת העמים, כלומר שהרצונות והתשוקות שולטים, על בחינת ישראל שבו, ואין לבחינת ישראל שום אפשרות, לעבוד לתועלת ה', כי אם רק לתועלת עצמו, ולפי השכל והדעת, אין שום מציאות להבין איך יהיה פעם אפשרות, להשתחרר מן שליטת אומות העולם שבקרבו, היות עד כמה שהאדם השקיע עבודה, בכדי לצאת משליטתם וזהו ללא הצלחה, אלא להיפך שכל פעם הוא רואה יותר, שזהו בלתי אפשרי לצאת מהגלות שלהם, לכן אנו צריכים תמיד לזכור, את ענין יציאת מצרים, כמ"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, היינו להאמין, מ"ש "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים" זאת אומרת כמו שה' הוציא אז את עם ישראל, משליטת מצרים, וזכו לבחינת להיות לכם לאלקים כמו כן, גם אותנו יכול להוציא משליטת ע' אומות, ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".
ואין להאדם לומר שהוא יותר גרוע, מאלו אנשים שהיו במצרים, שרק אלו היו בידו של הקב"ה, כח להוציא מתחת שליטתם, משא"כ האדם בזמן שהוא רואה את שפלותו, הוא בא אז לידי יאוש, ואומר שבטח הוא יותר גרוע, מאלו שהיו במצרים, על זה צריכים להאמין, לדברי האר"י הק', שאומר שעם ישראל לפני יציאת מצרים היו כבר במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם, נמצא מזה שאפילו האדם רואה, שהוא בתכלית השפלות לא לברוח מהמערכה ולהאמין, שה' יוציא אותו מהגלות מה שהוא נמצא בין אומות העולם.
ובהאמור אנו רואים שכל הבסיס נבנה רק על האמונה, שרק ע"י אמונה, יכולים לצאת מהגלות, ולא להתחשב עם הדעת שלנו, הגם שעיקר האדם, נמדד לפי דעת שיש לו, אבל זה שהאדם יש לו דעת, ולראות את מצבו האמיתי, זה נותן לו מקום ללכת למעלה מהדעת, כלומר שלמעלה מהדעת, אין האדם מסוגל ללכת, בלי עזרת ה', משא"כ אם הוא רואה שמצד השכל, הוא יכול ללכת קדימה, אין נצרך לעזרתו יתברך, ועיקר מה שרוצים מהאדם שהוא יבוא לשלימותו, היינו שיזכה לבחינת נרנח"י דנשמה, וזה בא דוקא עי"ז, שהאדם נצרך להבורא כשרז"ל, הבא לטהר מסייעין אותו, ואומר הזה"ק, במה מסייעין, בנשמתא קדישא, כד אתיליד יהיבנן ליה נפש מסטרא דבעירי דכיו, זכה יתיר יהיבין ליה וכו', לכן דבר גדול הוא, בזה שהאדם הוא נצרך להבורא שיעזור לו, כי ישועתו יתברך הוא, בזה שנותנים לו כוחות, יותר גדולים מלמעלה. וע"י זה שמקבל כל פעם כח חדש, היינו בחינת נשמה חדשה עד שבסופה של דבר, הוא יקבל כל בחינת נרנח"י השיכים לשורש נשמתו, נמצא שנס נקרא מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר, כלומר שבידי אדם, אין הדבר באפשרות להשיג אלא שצריך להיות נס מן השמים שרק באופן כזה נקרא נס.
לכן כשהאדם בא במצב שהוא, שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם, שיש בו, ובחינת ישראל שבו הוא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שיהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם זה נקרא נס, וזה נקרא כמו שהיה בארץ מצרים, אשר ה' הוציא אותם מארץ מצרים, שפירושו שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים, והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין שה', יוציא אותו, כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה', וכשהאדם מגיע לבחינה זו נבחן שהאדם הזה כבר הגיע לבחינת לשמה, זאת אומרת שכבר זכה לבחינת אמונה בה', וכבר יש לו הכח לעבוד לתועלת ה', וזה נקרא לשמה.
וזה נקרא בחינת ימין, שהאדם עוסק בדרך להשפיע לה', היינו שכל מה שהוא עושה, יהיה לתועלת ה', כלומר שהוא רוצה לעשות חסד לה' היינו להשפיע נחת רוח לה', אולם צריכים לדעת, שזה שהאדם רוצה לעשות הכל לתועלת הבורא, זה נקרא רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה, כי מטרת הבריאה הוא, שהאדם יקבל טוב ועונג, בכלים דקבלה, אלא שצריכים לתת על הכלים דקבלה בחינת תיקון המכונה בע"מ להשפיע, והשפע של מטרת הבריאה, נקרא בשם חכמה, שהוא אור החיים, בסוד והחכמה תחיה בעליה, ואור החכמה נקרא שמאל, מטעם שכל דבר הצריך תיקון נקרא בסוד יד כהה, שתשש כוחה כנקבה, שזה מכונה שמאל, ומהו התיקון, שצריכים לתת על אור החכמה, הוא בחינת ימין, המכונה חסדים, כלומר לאחר שכבר זכה, לבחינת מטרת הבריאה, שהוא הטוב והעונג המכונה בשם חכמה כנ"ל, צריכים עוד הפעם להמשיך אור דחסדים, היינו השפע שבא בכלים דהשפעה, מטעם שאמרנו, כי ניתן לנו את העבודה בתורה ומצות בבחינת נעשה ונשמע, היינו שעל ידי זה שאנו נעשה ונקיים תו"מ בבחינת המעשה נזכה לבוא גם לבחינת נשמע, כלומר שהאדם צריך לקיים תו"מ, אפילו בדרך כפיה, ואין צורך לחכות מתי שיהיה לו רצון וחשק, לקיים תו"מ, אז הוא יקיים, אלא שהאדם צריך להתגבר ולקיים בבחינת עשיה לבד, אלא שהעשיה יביא לו אח"כ בחינת שמיעה, היינו שישמע אח"כ את החשיבות שיש בתו"מ, זאת אומרת שיזכה להטוב ועונג, שישנו בתו"מ, וז"ע שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" לכן בבחינת הימין הנקרא שעוסק בחסד, היינו בכלים דהשפעה, זהו שמירה שהאדם יהיה בידו, לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו.
ובהאמור יוצא היות שלפי הכל נעשה ונשמע, היא, שהמעשה משפיע על הכוונה כנ"ל, על כרחך, נמצא שבזמן שהאדם מקבל מלמעלה בחינת חכמה, אז המעשה צריכה לעשות שהכוונה יהיה כמו המעשה נמצא שהמעשה של קבלה, משפיע על הכוונה שתהיה גם כן בעל מנת לקבל, אם כן אפילו בעת מעשה שהמשיך את אור החכמה, על הכוונה דלהשפיע, ומ"מ מתוך הכלל, נעשה ונשמע, הוא מוכרח לקבל השפעה מהמעשה, ולכן צריכים שמירה, היינו להמשיך בחינת לבוש שילבישו את אור החכמה, ששם נוהג נעשה, נעשה הוא המעשה דלהשפיע, ונזכה גם שהכוונה גם יהי' בעמ"נ להשפיע, ונשמע שיהא הכוונה ג"כ בבחינת השפעה כמו המעשה, וזה ישמור על הכלי קבלה, שהוא מקבל את אור החכמה, שיוכל להחזיק את הכוונה דלהשפיע, בעת קבלת הטוב והעונג, ושיהיה אצלו בבחינת מקבל בע"מ להשפיע.
ובהאמור יש לפרש את ענין המזוזה, שצריך להיות בימין היות שענין המזוזה, היא בחינת שמירה ששומר על האדם, לכן יש רמז, שהמזוזה בימין כלומר שענין שמירה, שייך לימין, שהוא בחינת חסד, שהכלים דחסד הם בחינת ימין שאינם צריכים תיקון כנ"ל, משא"כ בחינת חכמה, נקראת שמאל, משום שחכמה באה בכלים דקבלה, ועל כלים דקבלה, צריכים שמירה כנ"ל. וזה שמפרש רש"י "דכתיב ביתך, דרך ביאתך" שהאדם מתחיל ללכת מתחיל בימין, עכ"ל. שיש לפרש תחילת ביאת האדם לעבוד עבודת הקודש, מתחילים בימין, הוא הכוונה בכלים דהשפעה, שיהיו בע"מ להשפיע, ואח"כ מתחילים ללכת בשמאל, היינו לתקן כלים דקבלה שיהיו בע"מ להשפיע, וז"ש שכמו שהאדם מתחיל ללכת בגשמיות הוא מתחיל ברגל ימין תחילה, זה מראה לנו על רוחניות היינו שתחילת ביאת האדם בעבודת ה' הוא צריך להתחיל בימין, היינו בבחינת השלימות, כלומר כל מה שהוא עושה בעבודה, הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו קצת מחשבה ורצון, לעבוד בעבודת הקודש, שהוא על כל פנים יש לו קצת אחיזה, בבחינת תורה ומצוות, בבחינת המעשה, ואין לו עדיין אז לחשוב על בחינת הכוונה, כי גם בכוונה יש להבין בב' אופנים, א' הכוונה הוא מי הוא המחייב לעסוק בתורה ומצות, הסביבה, שבה הוא נמצא, היות שכל החברים עוסקים בתו"מ, וכולם מתפללים ומקיימים את שיעורי התורה, שיש בבית הכנסת, וכדומה, או זה שהוא מקיים תו"מ הוא עושה רק משום שהבורא, צוה לנו לקיים את התורה ומצות, והוא מאמין באמונת חכמים, את כל מה שהם אמרו, ועל סמך זה הוא מקיים תו"מ.
ב', הכוונה על התמורה, מה לקבל עבור קיום ת"מ, יש שהם מצפים לקבל שכר תמורת עבודתם, כמ"ש בזה"ק, שיש ג' אופנים, היינו ג' סיבות, שבשבילם עוסקים בתו"מ, א' בכדי לקבל שכר בעוה"ז. ב', כדי לקבל שכר בעוה"ב. ג' שלא לקבל פרס, אלא מטעם גדלות ה', שהוא מטעם שאיהו רב ושליט וכו'.
לכן תחילת ביאת האדם לעבוד בתו"מ, הוא בכדי לקבל שכר, וגם בזה אמרנו, שיש להבחין ב' בחינת היינו לפעמים אדם עוד לא חזק, בבחינת אמונה שיעבוד בשביל הקב"ה, שיתן לו שכר, היות מתחת סף הכרה חסר לו אמונה, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, אולם מחמת החברים שהוא לא רוצה להיות מבוזה בעיניהם, אז האדם עובד, לא שה' מחייב אותו, לעשות מעשים טובים, אלא מחמת בושה של החברים, הוא עושה, ובודאי, האדם חושב זה לשפלות גמור, היינו שהחברים מחייבים אותו לעבוד ולא ה'.
אולם גם זה אסור לזלזל, כלומר שגם על מעשים כאלו, האדם צריך לתת תודה לה', בזה שהבורא נתן כח להחברים שיחייבו אותו לעשות מעשים כפי רצונם, שזה נקרא שהקב"ה משגיח עליו בבחינת הסתר כלומר שהקב"ה מסתיר עצמו, בלבוש של חברים, שמחייב אותו לעשות מעשים טובים, וזה יש לפרש משרז"ל (אבות ג, כ) ונפרעין מן האדם מדעתו, ושלא מדעתו, מדעתו יהיה הפירוש האדם מדעתו, הוא רוצה לקיים תו"מ, היינו שהאדם אומר זה שהוא עושה מעשים טובים, זהו לדעת ה', היינו ה' מחייב אותו, ונפרעין ממנו שלא מדעת יהיה הפירוש, שהאדם עושה מעשים טובים, וזהו שלא מדעת האדם הוא זה שמקיים תו"מ של הקב"ה, כי הוא חושב שהוא מקיים תו"מ של החברים, היינו שהחברים מחייבים אותו, וזה נקרא שלא מדעת האדם, הוא מקיים את רצון ה', הגם שהוא חושב שהוא מקיים את הרצון של החברים, ואם הוא מאמין בזה, היינו ששלא מדעתו, הוא עושה רצון ה', כלומר אילו היה יודע לא היה מקיים, כי הוא חושב שהוא מקיים רק רצון של החברים, זה נקרא הסתרת פנים, היינו שהקב"ה מסתיר עצמו בלבושים של החברים, ובאופן כזה הוא עושה רצון ה', ואם הוא נותן תודה לה' על זה, שהקב"ה נתן לו עזרה דרך ההסתרה, כלומר שיש לו עתה בחירה, לומר שהוא עובד מטעם החברים, ואין לו שום מגע עם ה', או שהוא מאמין, שה' הסתיר את עצמו, דרך לבוש של החברים, ועי"ז הוא עוסק בתו"מ, ואם הוא בוחר, ואומר שרק ה' עזר לו, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, עי"ז שה' התלבש בלבוש של החברים, ונותן תודה על זה לה', דבר זה גורם לו, עליה גדולה לזכות, לגילוי פנים של ה', היינו ה' נותן לו, מחשבה ורצון לעשות רצון ה', מחמת שיש לו עכשיו איזה הארה מלמעלה, בזה שהוא הכריע למעלה מהדעת, לכן ה' עזר לו שעל ידי אחוריים, הוא זוכה אח"כ, לבחינת פנים של הקב"ה, היינו שזוכה לבחינת נפרעין ממנו מדעתו.
ובהאמור יוצא שענין מזוזה, שהיא בחינת שמירה, היא בחינת ימין, הנקרא חסדים, שהוא בזמן שהולכים בבחינת משפיע בע"מ להשפיע, שזהו בחינת תיקון הבריאה, כנ"ל, משא"כ חנוכה ופורים אומר האר"י הק', ששניהם הם בחינת הוד, שהוד הוא בחינת שמאל, שזה מרמז לנו על מטרת הבריאה, שצריכים תיקונים, היינו שיוכלו לקבל על דרך התיקון, את הטוב והעונג, המרומז בהשפע הנקראת חכמה, לכן חנוכה הוא בשמאל, להראות על אור החכמה.
אולם בחנוכה, היה רק בחינת חנו - כה, שזהו כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, ששם היה רק חניה, ולא גמר מלחמה, כלומר שהיה מאיר אור החכמה הנקרא שמאל, אבל היה חסר שמה, את הלבוש שהיא השמירה על החכמה, הבא בכלים דקבלה, שבכלים דקבלה יש אחיזה לס"א, והיה שם האור דחסדים, הנקרא ימין, לכן היה רק הנס, על רוחניות, כלומר מבחינת האור דמטרת הבריאה, היו מאיר, אבל לא יכולים להשתמש בהם מחוסר הלבוש דחסדים, כיון שאסור להשתמש בהם, זה נקרא בחינת רוחניות, שעוד לא נתגשם הדבר, שיוכלו להשתמש עמו, לכן כתוב שאסור להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, מטעם שחסר הלבוש כנ"ל, משא"כ הפורים, כן היו להם הלבוש, הנקרא חסדים, כמ"ש בתע"ס סוף חלק ט"ו, לכן שם כבר התגשם הדבר, היינו שהיו יכולים להשתמש עם האור החכמה ע"מ להשפיע, לכן בפורים הוא משתה ושמחה.