תוכן

תשמ"ח מאמר כג
בפסחים (דף נ') א"ר יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.
הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י', ה') אומר וז"ל, ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגיהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה.
ובפסחים (דף נ') כ"ש התוספת וז"ל, תימא בפ"ב דברכות אמר, כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא, ואור"י, דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנתר וכו', ובברכות מתרץ התוספות וז"ל, וי"ל דהכא מיירי, שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין ב' בחינות בעבודת ה', א', לשמה, ב', שלא לשמה. ויש לדעת מהו בדיוק לשמה, ומהו בדיוק שלא לשמה. ובשלא לשמה אנו רואים, שיש להבחין ה' בחינות, א', כדברי הרמב"ם, שהוא עוסק בתו"מ, מטעם שהבורא צוה לנו, ורוצה לקיים מצות ה', וזהו הסיבה שעוסק בתו"מ, ורק שיש כאן להבחין מהו הסיבה שמחייב אותו לקיים מצות ה', אומר הרמב"ם, שצריכים להגיד לו מטעם שכר ועונש, כלומר, שאם יקיים מצות ה', ה' יתן לו שכר, שיהיה לו אריכת ימים, ועושר וכו', ועוה"ב, ואם לא יקיים, הוא יקבל עונש, בגלל שהוא לא רוצה לקיים מצות ה'.
אולם בשכר ועונש יש להבחין ב' בחינת, כמ"ש הרמב"ם, ב', שיש שכר ועונש מתענוגי התורה ומצות, שענין זה ג"כ לא יכולים לגלות למתלמדים שמתחילים בעבודה, וכמו"כ לקטנים ולנשים.
ובחינה הב' בשלא לשמה, כמ"ש התוספות, שהוא לומד תורה בכדי שיכבדוהו, וזה גרוע מבחי"א, שאומר הרמב"ם, היות שכאן אין הוא דורש שה' ישלם לו שכרו, ומסיבה זו הוא עובד, אלא הוא רוצה שאנשים יכבדוהו לו, בין בכסף ובין בכבוד, וזהו הסיבה שמחייב אותו לעסוק בתו"מ, ויכולים לומר, שזה נראה כאילו הוא מקיים תו"מ משום שאנשים מחייבים אותו, אחרת האנשים לא יתנו לו שכר, ולא משום שה' צוה לקיים את התו"מ, אולם גם זה נכנס בבחינת שלא לשמה, המביא לשמה.
בחינה ג', הוא כמ"ש התוספות, הלומד בע"מ לקנתר חביריו, זהו גרוע מבחינות הקודמות של שלא לשמה, ועל זה אמרו "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".
ונבאר את בחינת לשמה מהו, ואת ה' בחינות בשלא לשמה, ונתחיל ממטה למעלה.
השלא לשמה מבחינת ע"מ לקנתר, שהיא הגרוע ביותר שבהם, עד שחז"ל אמרו עליו, שמי שהולך בדרך הזה "נוח לו שלא נברא", ויש להבין הטעם, מדוע עמ"נ לקנתר יותר גרוע ממי שלומד ע"מ שיכבדוהו, הלא הוא לומד בשביל הנבראים ולא עבור ה', כדוגמת ע"מ לקנתר, שהוא עבור הנבראים.
ויש לפרש את ההבדל ביניהם, היות ידוע, שניתן לנו מצוה ואהבת לרעך כמוך, וא"ר עקיבא ע"ז, שזהו כלל גדול בתורה, וכמובא במתן תורה, שזהו המעבר, לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת שהוא אהבת חברים, לאהבת ה', זאת אומרת, שאי אפשר לאדם, שיוכל לעבוד לשמה, מטרם שיוצא מאהבה עצמית, לכן יש לנו להבחין בענין אהבת הזולת ב' בחינת, א', שיש לו אהבת הזולת, ב', שאין לו אהבת הזולת, ויש בחי"ג, שהוא שנאת הזולת, כלומר, שעושה מעשים לצער את הזולת, וזה נקרא "המתכבד בקלון של חבירו", פירוש, הוא נהנה מזה שחבירו מתבזה וסובל יסורים, מזה הוא שואב את הנאתו, אדם הזה נקרא, שהוא עוסק בשנאת הבריות.
ובזה יש להבחין בין מי שלומד בע"מ שיכבדוהו, או שלומד ע"מ לקנתר, היות שהמטרה הוא להגיע לבחינת לשמה, וניתן לנו עצה שע"י נוכל להגיע לשמה, שהיא ע"י אהבת הזולת, נמצא, מי שלומד ע"מ שיכבדוהו, הגם שהוא לא עוסק באהבת הזולת, אבל על כל פנים הוא לא עושה מעשים לשנאת הבריות, אלה אנשים, המכבדים אותו, הם נהנים ממנו, ולכן הם מכבדים אותו, אי לזאת, יש לו עוד סיכויים להגיע לשמה, מטעם עצם עשיה, מה שהוא עוסק בתו"מ, מטעם כי התו"מ בעצמם מביאים לו רוח טהרה, שיהיה לו היכולת לעלות בסדר המדרגה, להגיע לאהבת הזולת ולאהבת ה', לכן ע"ז אמרו מתוך שלא לשמה יבאו לשמה, משא"כ, מי שלומד על מנת לקנתר, שזהו מעשה המביא לו לשנאת הזולת, אלא שהוא רוצה להתכבד בקלון של חבירו, בודאי אף פעם לא יכול להגיע לאהבת ה', היות שהוא עושה פעולות המעכבות לצאת מאהבה עצמית, אם כן איך יצא מאהבה עצמית לאהבת ה'.
אולם עוד בחינה אחת יש להבחין בשלא לשמה, והוא בדרך הכפיה, כמ"ש במאמר י"ט (תשמ"ז), לדוגמה, אדם עובד אצל אדם דתי, ויש לו ממנו פרנסה בריוח, והבע"ב אומר לו, שאני רוצה ממך, שאתה תהיה שומר תורה ומצות, אחרת אני לא רוצה שאתה תעבוד אצלי, והוא בא הביתה ומספר לאשתו, שהבע"ב רוצה לפטר אותו מעבודה, ואשתו אומרת, מה פתאום לשמור תו"מ, בשביל שיש לך בע"ב דתי, הלא אנחנו לא מאמינים בזה, א"כ בשביל כסף אנחנו נמכור את המצפון שלנו, אבל כשהוא אמר לאשתו, היות שהייתי בכמה מקומות עבודה, ואין להשיג עתה מקום עבודה, לכן יוצא, אם אנחנו לא נקבל את התנאי של בעה"ב, אנחנו גוועים ברעב, לכן, אומר הבעל, שלא כדאי לעבוד בשביל המצפון שלנו במסירת נפש, אבל אנחנו יודעים את האמת, שאין אנו מאמינים בתו"מ, אלא נקיים תו"מ לא מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ, אלא מטעם שבעל בית חרושת צוה אותנו, לכן אנו מקיים תו"מ, ובבעל הבית אין אנו צריכים להאמין בו, הלא אנחנו רואים אותו, וגם בשכר ועונש אין אנו צריכים להאמין, א"כ מה יש שאנחנו נקיים תו"מ, הלא בהמעשה אין אנו עוד פוגמים בהמצפון שלנו, שפתאום אנו נהיה מאמינים, כי אנחנו נשארים, אפילו כשאנו עושים את המעשים, בלתי מאמינים בה'.
ולכאורה איזה חשיבות יש בתו"מ כאלו, בזמן שהוא אומר בפירוש, שהוא נשאר בדעתו כמו כל החילוניים, ואיזה ערך יש למעשים כאלו לפי דעתנו.
אולם מצד הלכה, אנו מחויבים לכוף אותו, אף על פי שהוא אומר, שאינו רוצה, משמע שבזה גם כן מקיים מצות ה', אלא שנקרא שלא לשמה, וזהו כמ"ש הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') וז"ל, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים וכו', ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, עכ"ל, משמע מכאן, שגם באופן זה נקרא בחינת שלא לשמה, שמתוך אותו השלא לשמה באים גם כן לשמה, יותר מכפי שלומד על מנת לקנתר, ששם אמרו חז"ל "נוח לו שלא נברא", וכאן יש לפרש, שמזה שהוא מקיים תו"מ שלא לשמה, הוא לא עושה פעולה, שהוא נגד אהבת הזולת, אלא מכאן יש הנאה להזולת, כלומר, הדתיים, שרואים שהוא נעשה עכשיו שומר תו"מ, לא מסתכלים על הסיבה, אלא על המעשה, לכן הם נהנין מזה, משא"כ הלומד ע"מ לקנתר, שעושה פעולה הפוכה ממה שהאדם צריך לעשות, כנ"ל.
ובזה בארנו ההבדל בין הלומד ע"מ לקנתר, שזהו הגרוע ביותר, לבין שעובד בכפיה, שאחרים כופין אותו שיעבוד, שזהו שלא לשמה, העומד למעלה מזה שלומד ע"מ לקנתר, והגם שקשה לומר כך, הלא הוא מקיים תו"מ מרצונו הטוב ולא מכפיה, אלא רצונו לקנתר, שזהו רק מחשבה ולא מעשה, משא"כ מי שמקיים תו"מ מטעם כפיה, שהקהל לוחצים עליו, מדוע יהיה זה יותר טוב ממי שלומד עמ"נ לקנתר, שהמעשה שלו הוא לא עושה זה מרצונו הטוב, ואולי יש לומר, מ"מ בסגולת המעשה, שהוא עושה, הגם שהוא בכפיה, המעשה בעצמה יש לה סגולה, שיביא לו רצון ומחשבה טובה, ע"ד שארז"ל על הכתוב "יקריב אותו לרצונו לפני ה'", ואמרו יקריב אותו, מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו, עד שיאמר, רוצה אני (ערכין כ"א), ומסיבה זו יכולין לומר, שהוא יותר חשוב ממי שלומד ע"מ לקנתר.
אולם יש לשאול, הלא סוף כל סוף הוא עושה את המעשה בשלימות, אלא שהוא חושב שעי"ז הוא יקבל כבוד, מזה שהוא מראה שהוא יודע, והשני לא, ומדוע זה יהיה כל כך קשה להגיע להמטרה, הנקרא לשמה עם השלא לשמה, שהוא ע"מ לקנתר, עד כדי כך שאמרו "נוח לו שלא נברא", ויכולים לומר, כי מי שלומד ע"מ לקנתר, בטח שהוא שקוע ראשו ורובו בתורה, וממילא הוא חושב על עצמו, שהוא איש שלם בתורה, אם כן אף פעם לא יחשוב על ענין של לשמה, היות שהוא רואה, שהוא שקוע בתורה יותר משאר חבריו, שהם אינם נותנים כל כך כמות בשעות, וכמ"כ באיכות, והוא מסתכל על עצמו, שהוא נותן יגיעה גדולה בתורה יותר מהחברים, בזה שהוא מתעמק לדעת את הפירוש הנכון שיש להבין בהתורה, ואינו לומד בשטחיות כמו אחרים, אלא הוא נותן יגיעת המוח, אם כן, איך הוא יכול לחשוב על עצמו, שיש לו חסרון, אם כן אף פעם הוא לא יכול להגיע להכרת הרע, שידע, שהוא צריך להגיע לשמה, לכן הוא אבוד, לכן אמרו עליו "נוח לו שלא נברא".
והיותר חשוב בשלא לשמה שהוא המביא לשמה, הוא כמ"ש הרמב"ם, כדי לקבל שכר ושלא לקבל עונש, כי השלא לשמה מה שהתוספות אומר, שהוא "כדי שיכבדוהו", הוא עושה מעשים עבור אנשים, שהם יראו ויכבדוהו, נמצא, שנראה, כאילו הוא מקיים את מצות אנשים, שבשבילם הוא עובד, והאנשים ישלמו לו שכר, משא"כ כשהוא עובד על הכוונה של שכר ועונש, הוא עובד עבור ה', אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם לו שכר, תמורת עבודתו בתו"מ, ואין הוא רוצה, שאנשים ישלמו לו שכר, כי הוא לא עובד עבור אנשים, שהם ישלמו לו שכר, אלא הוא עובד ומקיים תו"מ, מטעם שהקב"ה נתן לנו תורה ומצות, לקיים אותם, וע"י נקבל שכר תמורת עבודתינו בתו"מ, א"כ בטח שדרגה זו יותר גבוה מהדרגה שהתוספות אומר, היינו שלא לשמה בע"מ שיכבדוהו, כי שם עובד לשם אנשים, שאנשים שיכבדוהו, משא"כ בשכר ועונש, הוא עובד בשביל הקב"ה, שזה נקרא לשמה, כלומר בשביל ה', רק הוא רוצה שכר תמורת עבודתו, לכן אינו נקרא עוד לשמה ממש.
אולם יש להבחין בשכר ועונש עוד בחינה, הנקראת שלא לשמה, כמ"ש הרמב"ם, אלא שהשכר ועונש הוא בצורה אחרת, כי מדרך העולם הוא, מה שיש להבין בשכר ועונש, הוא מה שהוא מלובש בלבושים גשמיים, כדוגמת אכילה, ושתיה, וכדומה, שהזה"ק אומר, שזה שאנו יכולים להנות מתאות גשמיים, הוא רק נהירו דקיק, ממה שנפלו מעולם השבירה נציצון קדישין לתוך הקליפות, וזהו כל התענוג שיש בהם, וכל העולם כולו רצים אחרי התענוגים האלו, מש"כ עיקר האור מלובש בתורה ומצות, ולשכר ועונש כזה הוא מצפה.
ויש תמיד לתת תשומת לב, בזמן שמדברים למי שהוא שיכנס לקיים תו"מ, לחשוב מקודם, לאיזה סיבה מתאים האיש הזה, כי כל אחד ואחד יש לו דבר אחר מה שמעניין אותו, שבשביל סיבה זו הוא מבין, שכדאי לקיים תו"מ, כי ע"י הוא יקבל דבר, שכדאי לתת יגיעה ועבודה רבה, וכל מה שדורשים ממנו, הוא יהיו מוכן לתת, בכדי להשיג את מה שהוא מבין, שכדאי הוא לו, ומשום זה צריכים תמיד לומר לאדם את מה שיהא אצלו חשוב, בשיעור שכדאי לתת את כל מה שדורשים ממנו, אחרת, אם לא נותנים סיבה, שיבין את הכדאיות, בטח לא ישמע מה שמדברים אליו, והיות האדם מסתפק במה שיש לו, וקשה לו לשנות את הרגלו, אם לא ירויח מזה דבר, שבשביל חשיבות הדבר יש לו חמרי דלק לשנות את הרגלו, ולהתחיל לעבוד בצורה אחרת ממה שהיה רגיל.
ולכן יש לפנינו ה' בחינות בשלא לשמה, הנקראים, א', הוא על דרך הכפיה כנ"ל. ב', הוא הלומד ע"מ לקנתר. ג', הלומד ע"מ שיכבדוהו, כנ"ל בדברי התוספות. ד', בשביל שכר ועונש, כדברי הרמב"ם. ה', הוא ענין שכר ועונש, לא בדברים הגשמיים, שהוא דבר המובן לכולם, אלא הוא רוצה שכר ועונש של תענוגים הרוחניים, כמ"ש בהקדמת לספר הזהר (אות ל'), וז"ל, והמדרגה הסופית שבחלוקה זו [היינו בשלא לשמה], היא, שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, וע"ד שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון, וכו'.
אמנם בחינה ה' בשלא לשמה, לא יכולים לומר לאדם, שהוא יתחיל בשלא לשמה הזה, כי לא כל אדם מוכשר להבין שיש דבר כזה, היינו להאמין, שיש תענוג להנות מהאור, המלובש בתו"מ, יותר הנאה מכפי שיכולים להנות מהתענוג, המלובש בתענוגים גשמיים, זאת אומרת, אם היה תיכף מגולה אור התענוג, המלובש בתורה ומצות, היה נקרא זה השגחה גלויה, ואז לא היה יכול להיות שום אפשרות לאדם, שיהיה לו היכולת לעבוד לשמה, כי התענוג שהיה מרגיש בתורה ומצוות, היה מכריח אותו לעשות הכל, ולא מטעם שה' צוה לקיים, וזהו כמ"ש בהקדמה לתע"ס (אות מ"ג) וז"ל, ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה התענוג נפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו וכו', וכן מי פתי היה עוזב איזה מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות וכו', עכ"ל.
נמצא, שאז לא היה מציאות של בחירה, מסיבת שעל תענוגים גדולים, המלובשים בתורה ומצוות, הם אורות גדולים, לכן התענוג הזה הוא בהסתרה, ולהיפך, ובגשמיות כן מגולה תענוג בכל עשיה, שזה מביא לנו להשתוקק, לכל מקום שרואים שיש איזה תענוג, ובין שאסור ובין שמותר, אין הגוף מבחין, ויש בגלל זה ענין של בחירה וענין שכר ועונש.
ובהאמור יוצא, שבזמן שמדברים עם מי שהוא, שיקבל עליו עול תו"מ, צריכים לשקול בדעת מיושבת, איזה בחינת שלא לשמה להגיד לו, כנ"ל, כי כל אחד ואחד יש לו לתת שלא לשמה המתאים לאופי שלו, שהוא יבין, שעל השלא לשמה הזו כדאי הוא לקבל על עצמו תו"מ, לכל, כלומר במקרה שהאדם יכול לכוף את השני, בענין כפיה לא חשוב, אם השני מבין או לא מבין, ממילא נקרא זה כפיה, שהאדם יכול לעשות אפילו דבר, שהוא מבין מאה אחוז שהצדק עמו, אבל אין ברירה, וזה נקרא כפיה, משא"כ בשאר בחינות דשלא לשמה, אז כל יחיד ויחיד יש לו אופי אחר, שצריכים להגיד דבר המתקבל על הלב.
וג' בחינות אחרות של שלא לשמה, א', עמ"נ לקנתר. ב', עמ"נ שיכבדוהו. ג', כדי לקבל שכר ועונש הגשמיים. זה יכולים להבין, אבל לכל אחד יש אופי אחרת, לכן צריכים לתת תשומת לב מיוחד, לדעת איזה בחינת שלא לשמה להגיד לו, כלומר, איזה שלא לשמה האדם יכול להבין, שכדאי לעבוד בגללו, משא"כ שלא לשמה של בחינה ה', שהוא משתוקק לאהבת ה', מטעם שהוא מרגיש הנאה בתורה ומצות, זה לא יכולים להבין, מטעם שזה תלוי בהרגשה, וכל זמן שאין האדם מתחיל להרגיש טעם, אין מה לדבר עמו, לכן נקרא זה בשם בחינת הסופית בשלא לשמה, כלומר שאח"כ נכנסים לדרגת לשמה.
אולם יש להבין, אם האדם מגיע לדרגה, שהוא משתוקק לתו"מ בשיעור כנ"ל "בזכרי בו איננו מניח לישון", ומדוע נקרא זה עוד שלא לשמה, אלא היות שההנאה מתו"מ, זה מחייב אותו לקיים את התו"מ, ולשמה נקרא, שגדלות ה', מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", זה גורם לו שיקיים תו"מ, נמצא, שאין ההנאה מחייב אותו, שזה יהיה הסיבה שלו, אלא הבורא הוא הסיבה, שגורם לו לקיים תו"מ.
ובחינת לשמה מבואר בהקדמה לספר הזהר (אות ל"ב) וז"ל, העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ולא לקבל פרס וכו', ונעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י.
אולם לפי הכלל, שהאדם הוא עולם קטן, שהוא נכלל מע' אומות, כמו"כ הוא כלול מכלל ישראל, כלומר, זה שאמרנו שיש ה' בחינות בשלא לשמה, שיש אנשים, ששייכים לבחינה מיוחדת של שלא לשמה, כמו כן צריכים לומר, שבאדם אחד ישנם כל אלו ה' בחינות דשלא לשמה, אלא שהם בזה אחר זה, שהאדם, לפעמים הוא פועל אצלו שלא לשמה על מנת לקנתר, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה על מנת שיכבדוהו, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה בכפיה, כמ"ש הרמב"ם שמכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כלומר, שהאדם בא להתפלל לביה"כ, או שבא ללמוד תורה, בכדי שהחברים לא יסתכלו עליו בבזיון, כי כל אחד יבזוהו אותו בלבו, אף על פי שאף אחד לא יגיד לו, מדוע הוא לא בא לשיעורי תורה שישנם בביהכ"נ, אבל האדם יודע, שבטח כל אחד יסתכל עליו, כאילו הוא נחות דרגא, נמצא, שהבזיון שהוא ירגיש, זה נותן לו לבוא לביהכ"נ, נמצא, הגורם דשלא לשמה, שמחייב אותו, הוא דוגמת הכפיה, שאומר הרמב"ם כנ"ל, ועם השלא לשמה הזה יותר קל לשמש בתור שלא לשמה המועיל, היות השלא לשמה שקשור עם יסורים, היינו בזיון, זה נותן יותר כח, שיוכל להתגבר על ההפרעות שיש לו, לכן בזמנים, שהאדם נמצא בבחינת הירידה הכי תחתונה, הוא גם יכול לפעול אצלו את השלא לשמה מבחינת הבושה, ומשום זה בושה נקרא כפיה, כלומר, הבושה שהוא יסורים, כופין את האדם לעשות מעשים, אע"פ שהגוף לא מסכים, ולפעמים אדם מתחזק עצמו עם השלא לשמה של שכר ועונש, כמ"ש הרמב"ם, ולפעמים יש לו שכר ועונש מזה שמרגיש טעם בעבודה, ואם לא שומר תו"מ, חסר לו הטעם, שזהו סוף דשלא לשמה, כנ"ל.
[שכר ועונש של טעם בעבודה, כשהוא עוסק בתו"מ הוא מרגיש הנאה, ואם לא מקיים תו"מ יש לו יסורים, כדוגמת שאדם מרגיש טעם בסעודה, שזה סיבה שהולך לסעודה מסיבת שרוצה את הנאה שבהסעודה, נמצא תענוג של הסעודה הוא הגורם ללכת להסעודה].