תוכן

ידוע שהשמחה אינו עצם אלא תולדה ותוצאה מאיזה דבר. היינו, אם יש לו איזה הנאה, אז ההנאה מולידה התפעלות, שנקראת שמחה. ולפי זה מובן, כי מי שאין לו הנאה בחיים שלו, אין לו מקום ויכולת שתהיה לו שמחה, כי חסר לו הגורם והסיבה שיוליד לו התולדה הזו, הנקראת שמחה.
אנו רואים שילדים קטנים הם תמיד בשמחה. והטעם הוא, כי לפי קטנות שּׂכלם הם יכולים ליהנות מכל דבר, שאין לו ערך וחשבון, ומכל דבר קטן הם מוצאים טעם והנאה. וזה מספק להם סיבה, שיוכלו לשמוח.
מה שאין כן האדם, כשמתבגר נעשה מוגבל מלקבל הנאה כי הוא לא מתפעל מכל דבר. וממילא אין לו הנאה מכל דבר.
וזה פירוש, יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כי מי שהוא בעל שּׂכל הוא מפונק, ולא מכל דבר מאכל בשבילו כמזון, יתן לו הנאה.
וזהו בכוונה מיוחדת, בכדי שהאדם יראה, שמכל תאוות העולם הזה אין לו בשבילו תענוג, שיוכל להשפיע לו הנאה, שיוכל לשמוח עם זה, כי התענוגים האלו מתאימים רק לבעל שּׂכל קטן.
לכן ניתן לו מקום, שיוכל לצאת מכל תאוות עולם הזה, ושיתחיל לקבל תענוג רק מדברים, שהם יותר חשובים מגשמיות, כדי שהמאכל שיהיה לו לקבל הנאה ותענוג, יהיה מדברים רוחניים, שרק מזה הוא יהנה. ורק הנאות כגון אלה מביאים לו שמחה.
לכן כשמסתכל על מי שאין לו השגה יותר גדולה, רק לקבל תענוג מאכילה ושתיה וכבוד וכדומה, הוא מביט עליו כמו על ילד קטן, שיש לו הנאה מזה שהוא משחק עם צעצועים.
ולפי זה יוצא, מי שהוא רואה, שאין לו שמחה, כמו שיש לאנשים אחרים, הסיבה לזה היא, שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה. לכן הוא צריך לדעת, שה' מסבב לו ההזדמנות, שיתחיל לעסוק בתורה ועבודה. וזה יביא לו השמחה אמיתית, שנקראת שמחה של מצווה.