תוכן

תש"ן מאמר כז
חז"ל אמרו אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל. (זהר ובב"ר י') אומר וז"ל, א"ר סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל, עכ"ל.
ויש להבין, מה מרמז לנו המאמר הזה בעבודה. הנה אנו רואים בעולמנו, שכל הנבראים אוהבים את מנוחה, כמו שכתוב (בתע"ס, דף כ', אות י"ט) וז"ל, בידוע אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו. ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם ויחמדם. וכל הענינים, שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם וכו'. ועל כן כל הענינים הכלולים בו יתברך, ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו וכו'. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה וכו', מטעם משום שהשורש שלנו אינו בעל תנועה וכו', עכ"ל.
ולפי זה נשאלת השאלה, למה אנו עושים דבר מה שאנו לא אוהבים אותה. ומי מכריח לנו לתת יגיעה. והתשובה הוא, שיש למעלה ממונה אחד, ויש לו מקל בידו, ומרביץ יסורים להנבראים. והיות שלא יכולים לסבול את היסורים, זהו הגורם שעוזבים את המנוחה והולכים לעבודה. נמצא, שהעבודה זו נקראת עבודה על דרך הכפיה, שהאדם כופה עצמו ללכת לעבודה, בגלל היסורים שהממונה מכה. לכן אנו עושים ואומר לו גדל. אחרת האדם, כשנולד, היה שוכב על מקומו, ולא היה לו שום התפתחות, הן מצב הגופני והן מצב הנפשי. לכן המקל הזה, שיש ביד הממונה, שמרביץ להנבראים, הוא הגורם ההתפתחות של הנבראים. נמצא, שהגורם של קבלת התענוגים, שבא על ידי התפתחות הבריאה, הוא מטעם שיש ממונה אחד למעלה, שמכה ואומר גדל, היינו שיתגדל כל עשב ועשב.
נמצא לפי זה, האנשים שהם בעולם כעשבי השדה, שכל עשב צריך להתגדל. יש לפרש על דרך עבודה, שהממונה מכה בהנבראים. וכשהנבראים מקבלים את היסורים, הם מוכרחים ללכת קדימה. ואין הם יכולים להישאר במצב המנוחה, כמו שיש להאדם מצד הטבע, הנמשך משורשו, שהוא במצב המנוחה המוחלטת כנ"ל. נמצא, שכל הדחף לעבודה הוא רק היסורים גרמו לזה.
אולם יש להבין, מי הוא הממונה שיש לו מקל בידו, ומרביץ לכל הנבראים, שלא ישארו במנוחה. אלא כל אחד ואחד, [הנקרא כל עשב ועשב], שמכה בו ואומר לו גדל. הוא בחינה הב', שיש לנו להבחין בהשורש שלנו. היינו, היות שהבורא, שהוא השורש שלנו, הוא מלא תענוג. לכן זה מוליד לנו יסורים, אם אין לנו תענוג כנ"ל. כי מה שיש בשורש, הענפים רוצים להדמות אליו. וזו כנ"ל (בתע"ס חלק א' דף כ') "כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם, ויחמדם". לכן זה שהנבראים משתוקקים לתענוגים, ובלי זה אי אפשר לחיות, הוא מטעם שתענוג נמצא בהשורש, זהו הממונה שמכה ואומר גדל. וזה כמו שכתוב באות כ"א וז"ל, אמנם להישאר ריקם מהקנינים והטוב, גם זה אי אפשר וכו'. ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים. נמצא, שזהו היסורים שהאדם מקבל מהממונה, שמכה ואומר גדל.
וענין זה נוהג בין בענינים גשמיים, והן בעניני רוחניים. אלא ההבחן הוא, כי בעניני גשמיים אין הסתרה. כלומר, שהתענוגים גשמיים יש ענין עין רואה והלב חומד. נמצא, מה שעין רואה, זה הוא הגורם יסורים להאדם. כי מה שהוא רואה, בין בעינים ובין ראיה שכלית, הוא משתוקק להשיג. והשתוקקות להדבר, וכל זמן שלא משיג את הדבר, זה גורם להאדם יסורים. והיסורים נמדדים לפי מידת ההשתוקקות לדבר. כמו שאנו רואים בגשמיות, לפעמים על ידי אהבה נכזבת, האדם מאבד עצמו לדעת. וזהו מחמת ריבוי יסורים שיש לו, מזה שאין הוא רואה שיוכל להשיג את הדבר. לכן הוא אומר טוב לי מותי מחיי ומאבד עצמו. אולם זהו רק בעניני גשמיות.
אולם בעניני רוחניים, היות מחמת תיקון נעשה צמצום והסתר, שאין האדם רואה את הטוב ועונג המלובש בתורה ומצות. וזה היה בכוונה תחילה, בכדי שיהיה מקום לעבוד לשם שמים, אחרת לא היה שום מציאות של בחירה, שיהיה אפשרות, שיהא באדם כח לעבוד בע"מ להשפיע, מחמת טעם הנ"ל. כי העין רואה אז הלב חומד. והיה מוכרח לעשות, היינו לקיים את התו"מ, משום שהתענוג המגולה היה מכריח אותו לקבל, בגלל להשתיק את יסורי החמדה שלו, כמו שנהוג בתאוות גשמיות. אלא עתה, שהכל הוא צריך לעשות באמונה למעלה מהדעת, ולומר, שהתו"מ הוא בבחינת כי הם חיינו וכו', וזהו כמ"ש "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ואם היה הכל מגולה, בטח שהרצון לקבל היה משתוקק להתענוג, ואז לא היה שום מציאות, שיהיה מי שהוא שלא יקיים תו"מ. והיות שבכדי לזכות לדביקות ה', מוכרחים לעשות בע"מ להשפיע. לכן שורה על תורה ומצות העלם והסתר. לכן אין כאן לומר עין רואה והלב חומד.
נמצא, ברוחניות, שצריכים מקודם לעבוד על בחינת אמונה, היינו להאמין בשכר ועונש, לכן אין שייך לומר "שאין לך עשב ועשב מלמטה, שאין לו ממונה מלמעלה, ומכה אותו, ואומר לו גדל". נמצא, שענין מכה ואומר לו גדל שהוא ענין היסורים, מה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מה', ורוצה ומשתוקק להידבק בה', ולא הולך לו, ומזה הוא סובל יסורים, שהיסורים האלה דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו, אך ורק שיהיה לו דביקות בה'.
ולפי זה יוצא, היות שאי אפשר שיהיה יסורים לאדם, מאיזה דבר שהוא משתוקק לזה, אלא כפי חשיבות שבדבר, לכן נשאלת השאלה, היות שבלי יסורים אין להאדם שום התקדמות, מטעם הנ"ל, שהאדם רוצה במנוחה, אם כן מאין יקח האדם חשיבות לעשות לשם שמים. כלומר, שישתוקק לעשות נחת רוח להבורא. ואם הוא רואה, שאין בידו לעשות נחת רוח להבורא, שיהיה לו יסורים. שהיסורים האלו דוחפים אותו, שיעשה את כל מה שבידו לעשות, אך שיהיה בידו כח לזכות לדביקות ה', באמת על זה אומר הכתוב (תהילים צ"ד) "אשרי הגבר, אשר תיסרנו יה, ומתורתך תלמדנו". ולכאורה יש להבין, מהו אשרי בזה שה' נותן לו יסורים. ויש לפרש כנ"ל, היינו שה' משפיע לו החשיבות של תורה, ומתחיל להרגיש, שענין תורה הוא בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא". היינו, שתורה הוא ענין שמותיו של הקב"ה. ולפי החשיבות שהקב"ה משפיע לו, האדם מתחיל להרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מכל הענין הרוחני. היינו, שהוא מתחיל להשתוקק לענין רוחניות, שהוא יזכה לזה. וכל פעם שהוא רואה, שהוא מרוחק, הוא מתחיל להרגיש יסורים. והיסורים דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו לעשות, היות שמתחיל להרגיש, בלי רוחניות אין טעם בחיים. נמצא, ברוחניות גם כן יש ענין "שהממונה, שיש עליו מלמעלה, הוא מכה בו". היינו, שנותן לו יסורים, והיסורים האלו, לאו כל אדם זוכה שהקב"ה ישפיע לו החשיבות שיש בתורה, שזה יגרום לו יסורים. ובזה יש להבין מה שכתוב, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. היינו, שהבורא משפיע לו את החשיבות הזו, שישתוקק לזה. וזהו היסורים כנ"ל, שהממונה למעלה מכה ואומר גדל. וזה נוהג בין בגשמיות ובין ברוחניות.
וז"ש בזה"ק (קדושים דף ל"ו ובהסולם אות ק"ח) וז"ל, ואין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כח עליון למעלה בעולמות העליונים, וכל מה שעושים בכל אחד ואחד, וכל מה שכל אחד ואחד עושה, הכל הוא בהתגברות של כח העליון הממונה עליו למעלה. וכל המנהגים שבהם נחתכים מדין, על הדין נוסעים, ועל הדין מתקיימים, אין מי שיוצא מקיומו לחוץ, עכ"ל.
וזה יש לפרש כנ"ל, שהכל מתנהג לפי השגחה פרטית, ואין להתחתונים שום בחירה לצאת מהחוקים שהשגחה פועלת עליהם. נמצא, כשמדברים מעבודה, שכל אדם הוא עולם קטן, צריכים לפרש שאין לך עשב ועשב, שלא יהיה ממונה עליו מלמעלה. יהיה הפירוש, שאין שום רצון ומחשבה שבא לאדם, שלא יהיה בא לפי החוקים שלמעלה. לכן כל הכבידות שישנו בעבודת ה', הוא הסתירות שאנו מוצאים. היינו, מצד א' אנו אומרים, שהכל תלוי בעבודת האדם, כשרז"ל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". נמצא, שהכל תלוי בידי אדם, שזה ענין שכר ועונש. ומצד הב' צריכים לומר, הכל בא מלמעלה, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאומר ואין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כח עליון למעלה וכו'. שמשמע, שהכל הולך לפי השגחה עליונה, ואין לתחתונים שום אפשרות לשנות. והתשובה לב' ענינים הסותרים זה את זה, הוא כנ"ל בדברי הרמב"ם (מובא במאמר כ"ה תש"ן) שאומר, שאין בידינו להבין זה, אבל אנו צריכים להאמין, שכך הוא.
והסדר ההתקדמות בעבודה, שאמרנו, שהוא בא על ידי שמשיגים חשיבות בהמטרה, הוא כמשרז"ל, שזה בא ע"י התורה. כי אפילו שהוא רואה, שהוא לומד שלא לשמה, מכל מקום המאור שבתורה מחזירו למוטב. היינו, שעל ידי המאור הוא מקבל את חשיבות התורה. ואז האדם בא לידי הממונה של כל עשב ועשב, שמכה ואומר לו גדל. היינו, שמתחיל להרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מדביקות ה'. והיסורים האלו גורמים לו, שיעשה את כל מה שביכולתו, בכדי להשיג דביקות בה'. היוצא מזה, שהאדם צריך להתחיל בשלא לשמה. אבל לשמה, האדם רואה שאינו מסוגל לעשות. אולם אם הוא לומד שלא לשמה, בכדי שהוא מאמין שעל ידי זה הוא יבוא לשמה, אז הוא מקבל מאור התורה. ומזה הוא זוכה להגיע לשמה.
ובענין היסורים, אביא כאן מה שכתוב בזהר (בראשית חלק ג' דף ס"ד, ובהסולם אות ק"ג) וז"ל, כי אמרו חז"ל, לא היה שמחה לפניו, כיום שנבראו בו שמים וארץ וכו'. אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו יתברך הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלמה מאהבה. אבל מטרם זה לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם. אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים וכו'. הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. שהם העברות שהוא עושה. וכל זה הגיע לו וכו', כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ובמעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו וכו'. אבל בתחילה עייר פרא אדם יולד. דהיינו, כל ענינו הוא להנאת עצמו וכו'. ולפיכך הטביע הבורא יסורים קשים ומרים בענין הקבלה לעצמו, הטבוע באדם בעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת ליוצרו וכו'. ואז יפקח ה' עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות וכו'.
ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים, א' הוא בחינת כל מה דעביד רחמנא לטב עביד [שכל מה שעשה הבורא, לטוב הוא עשה]. כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. וא"כ הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כלומר, [שהרע] גורם להטוב. ב' גם זו לטובה. דהיינו, לא לבד שהרעות נעשו גורמים לטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו על ידי אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו טובות, עכ"ל. נמצא, שכל התקדמות של האדם, הוא דוקא אם הוא מרגיש יסורים במצב שבו הוא נמצא. שזה נותן לו דחף, שילך קדימה.
ובהאמור יש לפרש, מ"ש האר"י הק', שאין שום מדרגה עולה, אלא על ידי עליית מיין נוקבין, שענין נוקבין פירושו חסרון. [שמים פירושו בחינת בינה, שקבלה לתוכה בחינת מלכות, שמלכות נקראת חסרון, מלשון נקב]. לכן העליון מוכרח לתת להתחתון מה שחסר לו. והיות שאין כל חידוש אור בעולם, אלא מא"ס ב"ה, לכן העליון עולה בדרגה, בכדי לקבל שפע בשביל התחתון. ובדרך עבודה יש לפרש זה, שענין עליון ותחתון, נקרא מצב הא' נקרא עליון, ומצב הב' נקרא תחתון. זאת אומרת, אם במצב שבו נמצא האדם, אינו מרגיש שום חסרון, ויש לו סיפוק, מובן מאליו, שאין לו צורך להתקדם בעבודה. כי לא רואה שום חסרון, שהחסרון הזה יתן לו דחיפה ללכת קדימה. לכן אם האדם מוצלח, הוא מוציא חסרון במצב שבו הוא נמצא. וזה כלל כל מצב ומצב נקרא עליון ותחתון. נמצא, שבו בזמן שמצא חסרון במצב שבו הוא נמצא, לכן במצב הב', הנקרא מצב של חסרון, והחסרון הזה נקרא עתה תחתון, גורם שיעזוב את המצב הקודם, וישתדל לתקן את החסרון מה שהוא מרגיש עתה. זה נקרא בעבודה, שהמים נוקבין של התחתון גורמים התעלות בדרגה להעליון. היינו להמצב הקודם. וזהו שאמר האר"י הקדוש, שהתחתון על ידי המ"ן שלו, גורם עליה להעליון. נמצא כנ"ל, שרק החסרונות, הנקרא יסורים, גורמים את העליות, שעל ידם מתעלים תמיד ללכת קדימה.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל (ב"ר צ"ב א') וז"ל, א"ר יהושע בן לוי, כל יסורים שהם באים על האדם ומבטלין אותו מדברי תורה, יסורים של תוכחות הם. אבל יסורים, שהם באים על האדם, ואין מבטלין אותו מדברי תורה, יסורים של אהבה הם. כדכתיב, כי את אשר יאהב ה' יוכיח עכ"ל. ולכאורה קשה להבין, וכי בשביל שה' אוהב אותו, הוא צריך לתת לו יסורין. השכל מחייב, כמו שאנו רואים, אם אדם אוהב את חבירו, הוא נותן לו מתנות, ולא שמי אוהב את השני הוא עושה לו יסורים. אלא בהנ"ל, היות שבלי יסורים האדם רוצה להישאר במצב של מנוחה, מטעם כי השורש שלנו הוא במצב המנוחה המוחלטת. ורק על ידי הממונה שמכה ואומר לו גדל, היינו שרק היסורים הם הגורמים לו, שיבטל את התענוג של המנוחה, וישתדל לקנות קנינים חדשים. משא"כ אם אין לו יסורים, הוא נשאר במצב שבו הוא נמצא. למשל, אדם שגר בחדר אחד, והתחתן, והוא עצל, היינו הוא אוהב את המנוחה יותר מהרגיל, אז הוא מסכים לגור בחדר אחד, אף על פי כשהיה רווק היה גר בחדר אחד, הוא ממשיך לחיות כך אפילו כשהתחתן. משא"כ אם נולדו לו כמה ילדים, אז גם הוא מרגיש את הדוחק בבית, וגם הוא מתחיל להרגיש את היסורים, מזה שהוא גר בחדר אחד. אז היסורים גורמים לו, שהוא מוכרח לעבוד שעות נוספות, שפירושו, לתת יותר יגיעה מכפי שהוא רגיל, בכדי להשיג דירה של כמה חדרים.
ובעבודה הוא אותו דבר. היינו שהאדם, שהיה הגיע לחינוך, ואביו חינך אותו לעסוק בתורה ומצות, ועד כמה שאביו נתן לו להבין, מה זה רוחניות, מה זה לשם שמים וכדומה, היה מספיק לו זה ללכת בעבודה ולקיים תו"מ. אבל כשנתבגר, שכבר התחתן ונעשה לרשות בפני עצמו, וכבר יש ילדים, והוא יודע שהוא צריך לחנך אותם, ולתת להם את ענין יראת שמים וכו', אז הוא עושה חשבון לעצמו, כמה הבנה והרגשה יש לו עכשיו, יותר מכפי כשהיה ילד בן תשע, שהגיע לחינוך, או מכשנעשה בר מצוה. אז הוא רואה, שאין לו שום התקדמות, שיהיה בידו לומר עכשיו אני מבין את ענין של חשיבות של תו"מ, מה שלא ידעתי מכשהייתי ילד. ואם הוא מתחיל להרגיש יסורים מזה, היינו שהוא רואה עצמו כאיש מפגר, שהוא כבר איש בא בשנים, והשכל שלו הוא כמו ילד, כלומר, שאותו הבנה שהיה לו בתו"מ, יש לו גם עכשיו, ולא התקדם כמו שאדם צריך להתקדם. נמצא, שהוא מרגיש את עצמו כמו ילד קטן. היסורים האלו דוחפים אותו לתת יגיעה, ושימצא מדריך המסוגל להדריך אותו, שיתגדל ויהיה לאיש, ולא להישאר כמו ילד בעבודה.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הענין משרז"ל על יסורים שאין בהם בטול תורה, נקרא יסורים של אהבה. יהיה הפירוש, כמו שכתוב את אשר יאהב ה' יוכיח. היינו היסורים האלו, שמביאים לאדם צורך שיתקדם בתו"מ, היינו להבין את התו"מ, לא כמו שהיה ילד, אלא כמו שמתאים לאיש מבוגר. נמצא, שהיסורים דחפו אותו שילמוד, ולעסוק בתו"מ, כמו שמתאים לבחינת אדם ולא לבחינת ילד. כמו שרז"ל "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". שפירוש של אדם, שהוא בחינת מדבר. כלומר, שאין הוא לוקח לעצמו את המזונות של בעלי חי, אלא מזונות שמתאים לבחינת מדבר. זה נקרא יסורים של אהבה, שאין בהם בטול תורה, אלא להיפך, להשגת תורה ומצות.