תוכן

תשמ"ט מאמר כא
חז"ל (עירובין דף ס"ד) אמרו שכור אל יתפלל, ואם התפלל, תפלתו תועבה, עכ"ל, זאת אומרת, שיותר טוב שלא יתפלל, משום שתפלתו תועבה, ומהו פירושו תועבה, אנו מוצאים לשון תועבה גם לגבי העריות, באופן כללי שם תועבה הוא דבר מאוס, כמ"ש "לא תאכל כל תועבה", בא וראה את התועבות הרעות, אשר הם עושים פה, וכדומה, ויש להבין זה ע"ד העבודה, מדוע אם הוא שכור, יותר טוב שלא יתפלל, משום שהוא דבר מאוס.
בזה"ק (שמיני דף כ', ובהסולם אות ס"א) שואל על מה שכתוב יין ושכר אל תשת וכו', וז"ל, ר' חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש וכו', שואל, אם הכהן צריך לשמוח, ולהמצא בהארת פנים יותר מהכל, א"כ למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו, אלא, תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות, והכהן צריך להיות תמיד בשמחה, ועוד, שהיין בא מצד הלויים וכו', כי התורה ויינה של תורה, הוא מצד הגבורה, וצד הכהנים, הוא חסד, עוד שם באות ס"ו משום זה, כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי וכו', והיין מגלה סוד, וזה סוד, שהוא להרים קול, עכ"ל, וזה הרמת קול שייך ללויים.
ויש להבין מהו נקרא כהן בעבודה, ומהו, עבודת הכהן הוא בחשאי בעבודה, ומהו בחינת לוי, ומדוע הלויים צריכים להיות בהרמת קול, ההיפך מהכהנים, ומדוע יין בתחילה הוא בשמחה, ואח"כ הוא בא לידי עצבות, היינו, מה נקרא בתחילה ומה נקרא בסוף.
קודם כל צריכים לדעת, מה זה עבודה, ידוע, שיש בעבודת ה' ב' אופנים, א', שלא לשמה, ב', שלא ע"מ לקבל פרס, שפירושו, שהוא מאמין בה', שהוא מלך העולם, ולפי שיעור אמונתו בגדלות ה', כך הוא מרגיש, שזה זכיה גדולה, שהוא משמש את המלך, ובמה הוא יכול לשמש את המלך, שהמלך יהנה מזה, התשובה הוא, שצריכים להאמין, שה' צוה לנו ע"י משרע"ה, במה שאנו יכולים לשמש אותו, היינו שנתן לנו תורה ומצות, וגם להאמין באמונת חכמים, לקיים כל מה שרבותינו הוסיפו לנו, הנקרא מצות מדרבנן, וכמו כן נתן לנו לקיים מנהגים, שהם נתנו לקיים, ובזה מה שאנו מקיימים את כל אלה, הוא בכדי שיהיה נחת רוח לפניו, בזה שאנו מקיימים את התורה ומצוות.
וכל הנאה שלנו הוא בזה שיש לנו הזכיה הגדולה הזו, ומזה אנו שואבים את כל החיים שלנו, כלומר, היות שבלי הנאה ותענוג אי אפשר לחיות, כידוע, שזה נמשך מכח, שמטרת הבריאה היה בכדי להטיב לנבראיו, לכן נטבע בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לקבל הנאה, אחרת אין האדם יכול להתקיים בעולם, לכן כל הנבראים, תיכף שנולדים, מוכרחים לקבל הנאה, אלא כל ההבדל מקטנים לגדולים הוא בההתלבשות, כלומר, הנאה מוכרח להיות מלובש באיזה דבר, לכן לפי ההתבגרות של האדם, כן הלבושים משתנים אצל האדם, למשל, ילד, יש לו הנאה ממשחקים, וכדומה, וכשהוא מתבגר הוא מחליף את הלבושים.
וכמו כן האדם המתחיל לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שיהיה לו הנאה בקיום תו"מ, לכן צריכים להבטיח לו, שיקבל שכר תמורת עבודתו, כדוגמת עבודת האדם בגשמיות, שהאדם אע"פ שיש לאדם תענוג גדול במנוחה, מ"מ הוא מוותר על המנוחה והולך לעבודה, היות שע"י העבודה הוא יקבל שכר, הנקרא דברים שיהנה מהם, והנאה הזו שמקבל מהעבודה, הוא ע"י ב' אופנים, א', שכר, הנקרא משכורת, שע"י המשכורת שהוא יקבל, יהיה בידו לקנות מצרכים, שעל ידם הוא יהנה, ב', יש אנשים שהם עובדים לא בכדי לקבל משכורת תמורת עבודתם, אלא הם מקבלים כבוד, ומזה הם נהנים, ומזה הם מקבלים חמרי דלק לעבודה.
כמו כן בעבודת הקודש, יש שעובדים עמ"נ לקבל שכר או כבוד תמורת עבודתם, וגם בזה יש ב' אופנים, א', שהנבראים יתנו להם כסף או כבוד, ב', שהם רוצים, שתמורת עבודתם הקב"ה יתן להם כסף, וכבוד, וכדומה, וכמ"ש הזה"ק, שהם רוצים תמורת עבודתם, שה' יתן להם עוה"ב, וכל זה נקרא על מנת לקבל פרס.
אולם אלו אנשים שרוצים לעבוד רק בע"מ להשפיע, שהחמרי דלק שלהם הוא בזה שהם משמשים את המלך, כמ"ש בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם אות קצ"א) וז"ל, היראה, שהיא עיקר, הוא, שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו וכו', וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה, עכ"ל.
כאן בעבודה הזו מתחיל העיקר כבידות, היות שהאדם צריך להמציא לעצמו חמרי דלק לא ממה שמקובל בהכלל, היות שהכלל יכול להבין, שרק שכר המקבל תמורת עבודה, היינו, שהעבודה היא בתו"מ, והשכר הוא מקבל דבר אחר, שרק זה, במה שהוא מקווה, שהוא יקבל את התמורה, זה מחייב אותו לעבוד, זאת אומרת, לפי מה שהוא מצפה לקבל איזה תמורה, בזה הוא מודד את שיעורו בעבודה, היינו כמה כוחות להשקיע בעבודה, שהוא לפי שיעור השכר, שהוא יקבל אח"כ, משא"כ אלו אנשים, שרוצים לעבוד בלי שום תמורה, אלא בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז המודד הוא גדלות הבורא, כלומר, לפי מה שהאדם משער בעצמו גדלות המלך, בשיעור זה יש לו כח לעבודה, וכמ"ש (הקדמה לתע"ס, אות י"ד), שיש ענין אמונה חלקית, שכל אחד ואחד יש לו שיעור באמונה, כלומר, שזה קובע לו, כמה כוחות הוא צריך לתת בעבודת ה', וזה כמ"ש בזה"ק על פסוק נודע בשערים בעלה, כל חד וחד לפום מה שמשער בלביה, שפירושו, כל אדם יש לו שיעור בגדלות ה', והגדלות ה' הוא אצל האדם לפי מה דמשער בלבו, זאת אומרת, לגדלות ה' אין שיעור, שהאדם יוכל לתת שיעור אמיתי לגדלות הבורא, כמ"ש ולגדלותו אין חקר, דור לדור ישבח מעשיך וכו', שענין דור לדור בעבודה לומדים זה באדם אחד, היינו שכל מצב ומצב נקרא דור, זאת אומרת, במצב עליה, האדם יש לו איזה שיעור בגדלות הבורא, ובמצב הירידה יש לאדם שיעור אחר בגדלות הבורא, זה נקרא דור לדור, והמובן הוא, שע"י הדורות האלו, היינו ע"י העליות וירידות, שהאדם נותן חשבון לעצמו, עד כמה הוא מעריך את גדלות ית' בב' מצבים האלו, והוא מתחזק בעבודה, ע"י זה הוא בא אח"כ לזכות שישבח מעשיך, כלומר, אפילו המצב דירידות, הוא רואה שהם היו לשבח ולא להפסד, כי אין בהאדם יכולת להעריך שום דבר, אלא ע"י דבר והפוכו, כמ"ש כיתרון האור מתוך החושך, כמבואר במאמר של אאמו"ר זצ"ל (משנת תש"ב), נמצא, שדור לדור, היינו משניהם ביחד באים לידי בחינת ישבח מעשיך, שעל ידי מצבים האלו, שנעשו ונשנו כל פעם, אפילו ביום אחד יכול להיות כמה מצבים, הנקראים דורות, ומכל אלו הרבה דורות באים לשלימות, אבל בתנאי שלא יברחו מהמערכה באמצע העבודה.
ובהאמור אנו רואים, שבכדי שיהיה חמרי דלק לעבוד בע"מ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה יהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו ית', הכוונה, להאמין על גדלותו, וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה, ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בע"מ להשפיע, כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה, אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו, לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה', ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו.
וידוע, כשמתחילים בעבודה, צריכים להתחיל בקו ימין, שנקרא שלימות, כלומר, שהאדם צריך להשתדל להאמין בלמעלה מהדעת, עד כמה שאפשר, ולומר, אפילו שהוא אינו יכול לעשות רק שרות קטן בקדושה, הוא צריך להאמין, שזה הוא חשוב מאד, ואין לו שכל להעריך את חשיבות שבדבר, וזהו כמ"ש רז"ל הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו, פירוש, שהאדם צריך להעריך אפילו נגיעה קטנה ברוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, והכל הבורא מקבל, ושם זה על חשבונו של אדם, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, וכמו שמובא במאמר של סדר העבודה של בעל הסולם זצ"ל, וז"ל שם, וכשמיחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל עבודתנו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה, שפירושו, שה' מתחשב עם כל אחד ואחד, אם הוא עושה משהו בעבודה, ולא חשוב על הכוונות שהאדם חושב אז, אלא הכל הקב"ה מקבל לחשבון, לכן גם האדם בודאי צריך לחשוב על כל מה שהוא משהו בעבודת ה', ומהכל האדם צריך לקבל הנאה ושמחה, בזה שיש לו זכות על משהו לנגוע ברוחניות.
ועל האדם מוטל לתת רב תודות לה', במה שזיכה אותו במשהו עם רוחניות, כנ"ל, אפילו הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו, א"כ, האדם צריך לתת תודה לה', במה שזיכה אותו לכל הפחות ללכת לבית הכנסת, וכשהאדם נותן תודה לה' עבור זה, ולא סתם שנותן תודה, אלא האדם צריך לשמוח עם זה, זה נקרא ימין, שלימות, וזה מידת החסד, קו ימין, היינו שהוא אומר, שה' עושה עמו חסד, בזה שנותן לו רשות, לעשות משהו ברוחניות, ובחינה זו נקרא בחינת כהן, היינו, שהוא נקרא, שהוא עובד עבודת הקודש, וכשהאדם הולך בקו ימין, הוא יכול להיות תמיד בשמחה, שזה נקרא כי חפץ חסד, היינו, שהוא שמח בחלקו במה שיש לו, ואינו מדבר ח"ו לשון הרע על הבורא, כלומר, שבזמן שהאדם הוא בשמחה, אין אז מקום לדבר לשון הרע, היות שבזמן שהוא בשמחה, אין לו אז טענות להבורא, שאין הקב"ה מתנהג עמו במידת טוב ומטיב, ואז האדם נקרא בחינת ברוך, כמ"ש במאמר אמונת רבו, שאז הזמן, שהאדם יכול לזכות למדרגה גבוה, מטעם שברוך מתדבק בברוך, משא"כ כשהאדם מדבר לשון הרע, אפילו שהוא רוצה מהבורא שיתן לו רוחניות ולא גשמיות, מ"מ אין הבדל בין זה לזה, אלא בו בזמן שיש לו טענות, ואינו שבע רצון ממצבו שבו הוא נמצא, ואינו יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב, כבר נקרא זה לשון הרע, שאיסור לשון הרע ידוע לכל, לכן בזמן שהאדם הולך בקו ימין, ובא לו מחשבות של לשון הרע, הוא צריך לדחות אותם ולומר, שאסור לשמוע לשון הרע, ויעשה כל מה שבידו, לדחות ולסלק ממנו את כל המחשבות הרעות, שמדברים לשון הרע, הגם שהמחשבות האלו כשבאים להאדם, הם אומרים, אין אנחנו מחשבות זרות, אלא אדרבא, אנו רוצים, שאתה אל תרמה את עצמך, אלא שתראה את מצב העבודה שלך, אינו בסדר, ולך תתקן אותם, א"כ אנחנו מביאים מחשבות טובות על האדם, אז יש לומר, אם אתם אומרים לי לטובתי, מדוע אין אתם באים אלי בזמן, שאני נמצא בקו שמאל, היינו בזמן שהאדם עושה חשבון נפש, שהאדם צריך להיות הולך ולא עומד במצב אחד, וימין נקרא, שהוא מסתפק במועט, ולב' צריכים, כידוע, ולהגיד לי, איך אני לא בסדר, אלא דוקא בזמן שאני רוצה ללכת עתה בקו ימין, אתם באים אלי, לכן אין אני רוצה לשמוע בקולכם, וזה נקרא שלימות של ימין, ובחינה זו הוא תמיד בשלימות, כי הוא שמח בחלקו, ולא מעניין לו שום דבר, רק לתת רב תודות לה', ובחינה זו נקרא בחינת כהן, והוא שמחה תמידית.
אולם עבודה זו נקרא שהיא בחשאי, כלומר שאינה מגולה לחוץ את שלימותה, כי זה נקרא חסדים מכוסים, היינו שאינו יכול להראות לחוץ את חשיבותה, כי כלפי חיצונים אין לו מה להראות, כי החיצונים תיכף ישאלו אותו, על מה אתה מסתכל, שאנו רואים, שאתה שש ושמח בחלקך, אדרבה, תראה לנו מה יש בידך, איזה רכוש אתה קנית ברוחניות, שבגלל זה אתה שמח, והוא עונה להם, אני שמח בחלקי, אבל הם אמרו לו, הלא אנו רואים, שאין לך שום דבר ממשי ברוחניות, ומכל מקום אתה שמח, א"כ אתה מרמה את עצמך, ומהו האמת, הוא אומר, אני הולך למעלה מהדעת, א"כ אין לי צורך לענות לכם תשובות על מה שאתם שואלים אותי בתוך הדעת, אולם צריכים לדעת, שענין החיצונים, אין הכוונה על גוף שני, אלא האדם בעצמו כלול מהרבה מחשבות, כמ"ש בזה"ק שהאדם הוא עולם קטן, וכלול מכל אומות העולם.
ועתה נבאר מהו לוי, מדוע הוא בהרמת קול, שהוא ההיפך של כהן, שעבודתו בחשאי, היינו למעלה מהדעת, ששם יש שלימות, לכן הוא יכול להיות תמיד בשמחה, הנה הלויים הם בחינת שמאל, שהוא בחינת הארת חכמה, שחכמה בא בכלים דקבלה, משא"כ חסדים, שהוא בחינת כהן, זה בא בכלים דהשפעה, ובכלים דקבלה צריכים תמיד שמירה, שלא ימשכו אחר הכלים שהם עוסקים בקבלה, והשמירה שלהם הוא, שממשיכים ג"כ חסדים, והחסדים האלו שומרים על הכוונה, שיהיה בע"מ להשפיע, שזה נקרא מקבל בע"מ להשפיע, וברגע שנמשך אחר המעשה, שהוא קבלה, תיכף נופל ממדרגתו, היות שהוא נעשה נפרד מהקדושה, לכן עבודת הלויים, שהוא בהרמת קול, היינו שמאיר שם הארת חכמה, שזה נקרא גלוי החסדים, וגלוי מכונה הרמת קול, היות שזהו מגולה לחוץ, היינו בכלים דקבלה, לכן הוא אומר, שבתחילתו הוא מביא שמחה, וסופו הוא עצבות, ושאלנו, מהו תחילה וסוף, אלא תחילה נקרא בעת שהוא מעורב עם חסדים, אז הוא יכול להשתמש עם החכמה, משא"כ בסופו, שהחסדים שלו, היינו ממה שנכלל מחסדים, מסתיימים, והוא נשאר עם העצם, היינו עם חכמה לבד, ואז החכמה אי אפשר להשתמש בלי חסדים, זה מביא לו עצבות, היות שהוא צריך תמיד ללבוש של חסדים, ואין לו.
משא"כ בחינת כהן, שהוא צריך להיות תמיד בשמחה, אז הוא צריך ללכת רק בקו ימין, שהוא חסד, היינו כי חפץ חסד, והוא שמח בחלקו, ואין לו שום צורך לגדלות, וממילא הוא יכול להיות תמיד בשמחה, וזהו ע"ד מ"ש בתע"ס חלק י"ד (דף א'תקכ"ח) כ"ש שיש ב' בחינות, א', ברכה, ב', בחינת חירו, שהוא חרות, שמפרש שם באו"פ, שחסדים מכוסים נקרא בן חורין, שלא חסר לו שום דבר, משום שהוא לא נצרך לשום דבר, לכן הוא מרגיש עצמו לחירות, שאין לו שום שעבוד מדבר, מה שהוא צריך לקבל אותו, נמצא, שהוא לא משועבד לשום דבר, וזה דוקא כשהוא שמח בחלקו, וזה נקרא בחינת כהן, שעבודתו הוא בחשאי, שאינו מגולה לחוץ מה שיש לו, כלומר שאינו צריך שיהיה מגולה לחוץ את הרכוש, אלא הוא מאמין למעלה מהדעת, שכל מה שיש לו זה מספיק בשבילו.
אולם בחינת לויים, שהם שייכים לבחינת שמאל, היינו חכמה, שהוא בחינת יינה של תורה, ותורה דוקא צריך להיות מגולה, כי התורה צריך להיות עם בחינת דעת, שדעת נקרא קו אמצעי, שהוא המכריע בין ימין ושמאל, כלומר שלא יקח יותר חכמה מכפי שיש לו חסדים, משא"כ אם הוא רוצה לקבל חכמה יותר מחסדים, זה נקרא ששותה יין יותר מכפי שהוא מוכשר, אז הוא נעשה עי"ז שכור ומאבד את הדעת, הנקרא קו אמצעי, השוקל, שלא יותר חכמה מחסדים.
ובזה יש לפרש משרז"ל שכור אל יתפלל, ואם התפלל, תפלתו תועבה, כלומר, בזמן שנאבד לו הדעת, שהוא הקו אמצעי, אלא שהוא מתפלל, שרוצה שיתנו לו חכמה יותר מחסדים, זה נקרא תועבה, כי זה דבר מאוס, משום שהוא מתפלל לה', שיתן לו חכמה בלי חסדים, שזה ילך להחיצונים ולא לקדושה.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל (ויק"ר א, טו) כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה ממנו, היינו כנ"ל, שהוא מקבל חכמה יותר מחסדים, נמצא, שאין בו קו אמצעי, הנקרא דעת, המכריע בין ימין ושמאל, כנ"ל נבלה טובה ממנו, כלומר שהוא מאוס, כנ"ל, היות שאין בו דעת, הוא נבחן לשכור, ששתה יין יותר מן המדה, היינו יותר מחסדים, וכשהוא מתפלל בדרך זה, שיתנו לו תורה, המכונה יינה של תורה, תפלתו תועבה, היינו, שהוא נבחן לדבר מאוס.
וזה יכולים להבין ע"ד שרז"ל (אבות, פרק שלישי) וז"ל, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה, לאילן, שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו וכו', עכ"ל, פירוש, מעשה נקרא ימין, חסד, ולא צריך להבין בדעת ובשכל, שכדאי להיות עובד עבודת הקודש בע"מ להשפיע, אלא שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, אע"פ שהדעת בא אליו עם השאלות של פרעה, ששאל "מי ה', אשר אשמע בקולו" או שאלת רשע, ששואל מה העבודה הזאת לכם, וע"ז הוא עונה להם, שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא מעשה, היות שהוא לא עונה להם עם חכמה ושכל, אלא הוא עונה להם, שהוא עובד במעשה ולא בשכל, וזהו כל השמחה שלו, בזה שהוא מקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת.
ואח"כ כשהוא זוכה לבחינת חכמה, אין הוא רוצה לשמש עם החכמה בתור תמיכה, כלומר, עכשיו כבר אני לא צריך לבחינת אמונה, היות שכבר יש לי בסיס של שכל, זה נקרא חכמתו מרובין ממעשיו, אלא הוא מקבל את החכמה, בגלל שהבורא רוצה שיקבל, הוא מקבל ולא לתועלת עצמו, ואם הוא רוצה חכמה יותר ממעשיו, זה נקרא שכור ותפלתו תועבה, אלא שהכל יהיה בדעת, היינו שהוא בחינת קו אמצעי, שלא יותר שמאל מימין, כנ"ל.