תוכן

תשנ"א מאמר כט
הזה"ק אומר (אמור דף י"ג ובהסולם אות ל"ח) וז"ל, מצוה זו, היא שישא כהן הגדול בתולה, ז"ש אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה בעמיו יקח אשה, ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם, ומשיב אלא אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו, כלומר שמרמזת על המלכות, הנקראת כוס של ברכה, והכהן המקריב קרבן לפני ה' צריך שיהיה שלם בלי פגם וכו', כי המומים פוסלים בכהנים, שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו, לקיים בו כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ע"כ.
ויש להבין זה מה מרמז לנו בעבודה כהן גדול ומהו בתולה, ומהו אלמנה, גרושה, חללה, זונה, שרק בתולה שאין בה פגם, את זה יקח, היינו, שבתולה אין לה פגם, מה מרמז בתולה שאין בה פגם, ומהו הקשר בזה שאומר שאשה מרמזת על כוס של ברכה שהיא מלכות.
הנה האר"י הק' אומר על מלכות, שכל יום היא חוזרת להיות בתולה (תע"ס חלק י"ב דף א-קע"ד) שהיא רק בחינת נקודה וצריכים לבנותה מחדש, עד שהיא משגת בחינת גדלות, וכמ"ש בשער הכונות (חלק שני דף י) כי כל יום הוא ענין בפני עצמו ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם שתדמה לחברתה, ובכל יום יש בירורים חדשים מה שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא.
ובבחינת עבודה יש להבין זה, כי מלכות נקראת בחינת מלכות שמים, שהאדם צריך לקבל על עצמו בכל יום קבלה חדשה, ואין זה מספיק במה שקבל אתמול בחינת מלכות שמים, אלא כל יום הוא בחינה בפני עצמו כנ"ל, לכן עלינו להאמין שבכל פעם, שאנו מקבלים עלינו מלכות שמים, זה נבחן שמבררים נצוצין שהיו מחוץ לקדושה הנקרא (בשער הכונות) שהנצוצין האלו היו מקודם שבויים בין הקליפות, והעלו אותם לקדושה ע"י קבלת מלכות שמים וע"י התעסקות בתורה ומצות, וזה כמו שאנו אומרים בהתפלה (ב-רבונו של עולם אחרי ספירת העומר) ועי"ז ישפע שפע רב בכל העולמות, לכן מובא בספרים הקדושים שהאדם בעת קבלת מלכות שמים בקריאת שמע יקבל על עצמו מלכות שמים ויכוון שהקבלת מלכות שמים יהיה במסירת נפש.
והיות שכל יום הוא בחינה חדשה שצריכים לבנות את המלכות, שתהיה בבחינת גדלות, כל פעם התחדשות חדשה לכן בא הרמז של כהן גדול שבעבודה נקרא העובד ה', היינו, מי שרוצה להתקרב לה' בבחינת גדלות, הוא נקרא כהן גדול וכשהוא הולך לקחת אשה הנקראת מלכות שמים, הוא צריך לקבל בתולה, כי בתולה נקראת שעוד לא נפגמה, כי בתולה נקראת כמ"ש קרקע בתולה, שהיא כינוי לאדמה שלא נעבדה מעולם, כמ"ש קרקע בתולה היתה, שלא עבדה אדם מעולם, (ע"ז לב) כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כאילו אף פעם לא היה לו מלכות שמים, ואצלו זהו דבר חדש, וממילא הוא צריך עתה לחשוב שהוא הולך עכשיו לעשות דבר חדש, שמעולם לא ידע מזה.
נמצא, שהקבלה זו שמקבל על עצמו הוא צריך להתבוננות יתירה, בכדי לדעת מהו קבלת מלכות שמים, מה זה דורש בכדי שיהיה עליו יראת שמים, זאת אומרת האדם צריך לעשות חשבון נפש מה יש לו לעשות, שיהיה ענין זה דבר תמידי אצלו, כלומר מה דורש ה' מהאדם, שקבל על עצמו עול מלכות שמים, הנה הכתוב אומר "מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה אותי" ולחשוב מה זה יראה וכו', משא"כ אם האדם לאחר שהפסיק מלזכור ענין קבלת מלכות שמים לא חשוב מאיזה סיבות, ואח"כ נתעורר שוב לקבל מלכות שמים, אין הוא צריך להמשיך את קבלת מלכות שמים עליו בבחינת מה שהיה לו קודם שנפסק ממנו, ולומר שאני צריך ללכת ולעורר את בחינת מלכות שמים היינו שיהיה בהמשכיות, אלא הוא צריך להתחיל עבודה מחדש.
ויש לדמות זה לאדם שמת והיה לו מקודם דברים יקרי ערך ובאו אח"כ הבנים שלו ורוצים לקבל את הירושה, מה שעזב להם אביהם, ועל זה בא חז"ל ואמרו (אבות פרק שני י"ז) והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך, עכ"ל, ויש לפרש, היות אם האדם בא למצב ששכח הכל היינו שקבל ירידה, הרי הוא כמת, כלומר מקודם הוא היה אדם חי היינו שהיה לו מלכות שמים, שזה נקרא שהוא היה דבוק בחיי החיים, וכשנפסק לו זה, הוא נקרא מת, על דרך שאמרו רשעים בחייהם נקראים מתים, וברוחניות, סיבה ומסובב נקרא אב ובן, נמצא שעכשיו הוא נקרא בן ורוצה לקבל על עצמו ממה שנשאר אחר מיתת אביו, יש לפרש ע"ז "שאינה ירושה לך", אלא האדם צריך עתה להתחיל דף חדש בעבודת ה', כאילו עכשיו נולד, ועכשיו הוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואין לו ממי לקבל ירושה.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מרמז לנו בעבודה כהן גדול, וכהן הדיוט, יש לפרש שכהן נקרא זה שהוא עובד ה', ויש שהם עובדים השייכים להכלל, והם נקראים בשם כהן הדיוט, ויש שהם רוצים לעבוד בחינת הפרט, להגיע לבחינת גדלות שהוא לעבוד בדרך האמת, והוא נקרא כהן גדול, ואצל כהנים גדולים יש סדר עבודה שהוא סדר אחר לגמרי ממה שנוהג בבחינת הכלל, זאת אומרת, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ בבחינת המעשה, ועל הכוונה הוא סומך על הכלל, ויש אנשים שרוצים לעבוד גם עם בחינת הכוונה, היינו שהם רוצים לכוון שכל מעשיהם יהיו לשם שמים, היינו, שכהן הדיוט נקרא שעבודתו היא בבחינת הכלל, וכהן גדול הוא שעבודתו היא בבחינת הפרט.
ובזה יש לפרש מה שהזה"ק אומר "ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם, ומשיב אלא אשה היא כוס של ברכה שאם טעמו פגמו", שיש לפרש שכהן גדול היינו מי שרוצה להיות עובד ה' בדרך האמת אסור לקבל אשה, היינו מלכות שמים, מבחינת מה שכבר נפגמה אצלו, כלומר, להמשיך את בחינת מלכות שמים ממה שהיה לו בטרם שקבל ירידה, שזו כבר לא נקראת בתולה, היות שהיה לו המלכות שמים הזו מקודם לכן ונפגמה, זאת אומרת כדוגמת כוס של ברכה אם טעמו פגמו, היינו המלכות הזו כבר טעמה מטרם שקבל את הירידה, וזה נקרא אם טעמו פגמו, היות שכבר קבל ירידה, נמצא, שכבר פגם במלכות זו לכן הוא צריך לקבל על עצמו מלכות שמים מחדש, כאילו שאף פעם לא טעם טעם של מלכות שמים, כנ"ל וצריך לפתוח דף חדש בעבודה.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו מהו שכתוב "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח", הנה אלמנה יש לפרש לאחר שהאדם קבל ירידה, האדם כבר נבחן למת, נמצא האשה הקודמת שהיא המלכות שמים שהיה לו מלפני הירידה, היא נחשבת לגבי האדם כמו אלמנה, וכמו כן יש לפרש מהו גרושה בעבודה, היינו, שהוא גירש אותה, מטעם שהיא לא מוצאת חן בעיניו, כי ברגע שהאדם אינו מסכים לעבוד בשבילה, מטעם שאינו מרגיש את חשיבותה זה נקרא שהאדם מגרש את האשה, והגם שהיא לא רוצה להתגרש, מטעם שיש לה רחמנות עליו, היות שהמלכות רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ומרחמת עליו, אבל הוא מגרש אותה אפילו שלא לרצונה, וז"ע שהדין הוא "שהאשה מתגרשת בעל כרחה", היות ברגע שלא מוצאת חן בעיניו, זה נבחן שהוא מגרש אותה, לכן העובד ה' שנקרא כהן גדול, לא יחזור לקבל אותה האשה שהיא גרושה אלא הוא צריך עכשיו להתחיל לקבל עול מלכות שמים מחדש, כנ"ל, ולא להתחשב עם מה שהיה.
וכמו כן יש לפרש חללה, שלכהן אסור לקבל אשה חללה, שיש לפרש כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתעורר שוב לעבודת ה', אם הוא בבחינת כהן גדול, היינו שהוא רוצה לעבוד בגדלות ה', כלומר, שידוע שבזמן שהאדם עובד בכדי לקבל תמורה עבור עבודתו, הוא לא מסתכל מי הוא הנותן, אם הוא אדם חשוב או לא, אלא שהוא מסתכל על התמורה, זאת אומרת שאם בעל הבית הוא אדם פשוט, ונותן משכורת כפולה מכפי שנותן אדם חשוב, שיש לו איזה מפעל ומשלם משכורת, בטח האדם יעבוד אצל מי שנותן משכורת גדולה, משא"כ אם האדם עובד בלי משכורת, אלא מטעם שהוא רוצה לשמש אדם חשוב, בטח האדם הזה מחפש תמיד לראות מי הוא החשוב ביותר, ואצלו האדם רוצה לעבוד.
ובהאמור יוצא מי שרוצה לעבוד בבחינת הגדלות, היינו, שעבודתו בנוי על גדלות ה', היות שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, הוא נקרא כהן גדול, כנ"ל שכהן נקרא עובד ה' שרוצה להתקרב לה', כמו שמפרשים על הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" שמפרשים מכם, שהקרבן הוא מכם עצמכם, היינו, זה שהאדם מתקרב לה' נקרא כהן גדול.
ולאדם הזה אסור לקחת אשה חללה, היינו שתמיד בזמן שהוא הולך לקבל אשה הוא יקבל תמיד בתולה, היינו שאף פעם לא היה לה בעל, שפירושו שאף פעם לא היה משמש עם המלכות הזו אלא תמיד מוכרח להיות אשה חדשה, משא"כ אם כבר השתמש עם מלכות הזו וקבל ירידה ונפסקה לו את הקבלת מלכות שמים וזהו מטעם שחילל אותה ולא התנהג עמה כמו שצריכים לתת כבוד למלכות שמים, והתנהג עמה בבזיון, לכן לא יקבל אותה בחינה, עוד הפעם, היות שכבר חיללה, אלא, כנ"ל, שכהן גדול צריך להשתדל לקבל תמיד אשה בתולה, היינו שיצייר לעצמו, שהוא מתחיל עכשיו לעבוד עבודת הקודש, ומה שהיה עד עכשיו לא מעניין אותו, אלא הוא אומר שהוא מקוה, שמכאן ולהבא הוא ישמור אותה ויכבד אותה, וז"ש "והוא אשה בבתוליה יקח".
וכמו כן, יש לפרש מ"ש "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה בעמיו יקח אשה" ויש לפרש מהו זונה בעבודה, והענין כי בעת שהכהן הגדול רוצה לקבל עול מלכות שמים, הוא צריך לקבל בתולה, שפירושו כנ"ל "קרקע בתולה" שהיא כנוי לאדמה שלא נעבדה מעולם, וממילא אין לדרוש מהאדמה הזאת שתתן תבואה לאכול, זאת אומרת שמהאדמה הזאת אין האדם יכול לפרנס עצמו אלא לאחר שיעבד אותה, ויתן להאדמה כל הדרוש לה, אז האדם יכול לפרנס עצמו מן האדמה, ולא מקודם לכן.
ובהאמור יוצא שבזמן שהאדם מקבל עול מלכות שמים הנקראת אשה, הוא צריך להזהר שלא ירצה שהאשה תהיה זונה מלשון זן ומפרנס, כלומר, שאם הקבלת עול מלכות שמים יפרנס אותו, כלומר, שיהיה לו מזונות על ידיה בזמן שהוא עוסק בתורה ומצות, אז הוא מוכן לקבל אותה, אחרת אין הוא מוכן לקבל את האשה הזאת, זה נקרא בעבודה אשה זונה, אלא הוא צריך לקבל עול מלכות שמים בבחינת עול, היינו "כשור לעול וכחמור למשא" בלי שום תנאים, וזה נקרא אשה בתולה כנ"ל, שהיא בחינת קרקע בתולה, שאינה נותנת שום מזונות, ואם האדם מסכים לאלו התנאים, אז הוא יזכה להיות כהן גדול לקרב עצמו לה'.
ובהאמור יש לפרש בדרך העבודה, משרז"ל (קידושין ע, א) וז"ל, כל הנושא אשה לשם ממון הוויין לו בנים שאינם מהוגנים שנאמר בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו, עכ"ל, ויש להבין מה זה הנושא אשה לשם ממון, הפירוש הוא כנ"ל, כי אשה נקרא בעבודה, מלכות שמים, והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מטעם שהוא שמע שיש לה הרבה ממון, שממון נקרא שהיא תפרנס אותו, כלומר שע"י המלכות שמים יהיה לו טעם בתורה וטעם בתפלה, אחרת מספיק לו שהוא ממשיך באותו דרך, שקבל מצד החינוך, ובגלל מה הוא צריך עכשיו לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולתת יגיעה, אם אין המלכות שמים מוסיפה לו פרנסה, שיהיה לו עכשיו ממה לפרנס עצמו יותר בהרחבה, משא"כ ממה שהוא מקבל עכשיו פרנסה, היינו, כל המזונות שהוא מוצא עכשיו בתענוגי עוה"ז אין לו סיפוק, לכן הוא רוצה לקבל מלכות שמים.
זה נקרא הנושא אשה לשם ממון, כלומר, שכל הצורך שיש לו לקבלת מלכות שמים הוא, בכדי להמציא סיפוק לאהבה עצמית, וזה נקרא גם כן שהוא נושא "אשה שאינה מהוגנת", כי קבלת מלכות שמים מובא בכל הספרים הקדושים צריך להיות במסירת נפש, ויש על זה הרבה פרושים, ולפי שאנו לומדים יהיה הפירוש שהוא מקבל מלכות שמים לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, שפירושו שעל ידי זה שהוא מקבל על עצמו מלכות שמים, הוא רוצה שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולא לתועלת עצמו, נמצא, שאם הוא מקבל מלכות שמים לתועלת עצמו, נקרא זה אשה שאינה מהוגנת, וזה נקרא לשם ממון, כי ממון הוא הכוונה שמזה הוא יוכל לפרנס עצמו, היינו שע"י הממון יהיה לו סיפוק בחיים, אלא האדם צריך להשתדל שיקח אשה לשם שמים, כלומר המלכות שמים, הנקרא אשה יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
ובהאמור נבין מדוע האדם צריך לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כי מדרך העולם הוא, שהאדם מסתכל תמיד על רוחים, היינו אם האדם לא רואה שירויח משהו מהעבודה, הוא בוחר להשאר במצב של מנוחה, ולא רוצה לעשות שום תנועה, רק באופן שירויח משהו, לכן כשאומרים לאדם שהוא צריך לקבל מלכות שמים, לתועלת ה', היינו, למען שיתקדש שמו ית', שואל הגוף מה יהיה לי מזה שאני אקבל על עצמי מלכות שמים, ומה יהיה הרוח שלי מזה, אומרים לו אין מילים לזה שהגוף יוכל להבין את זה, אלא אתה צריך להאמין שזהו דבר גדול בשבילך, בזה שיש לך זכיה לשמש את המלך, וזה נקרא למעלה מהדעת, מטעם שאין מילים לומר להגוף שיהיה בידו להבין את הכדאיות, לכן בזמן שאין האדם רואה את הרוחים בתוך הדעת, זה נקרא שהיגיעה מרובה מהשכר, כי השכר אין הוא יודע מהו, והיגיעה הוא רואה, ואין הוא צריך להאמין על היגיעה, לכן כל זמן, שהאדם עוד לא זכה ליראת ה', הוא מסתכל תמיד על היגיעה, היות את התועלת מהעבודה הזו אין הוא יכול להבין, אלא רק להאמין למעלה מהדעת, לכן עבודה זו נקראת עבודה קשה, וצריכים לרחמי שמים.
ובזה נבין מ"ש (כי תצא) "ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלקים" היינו כנ"ל, היות היגיעה הוא רואה שנותן, והתועלת מהעבודה הזאת הוא עוד לא רואה, רק צריך להאמין, נמצא, שהאדם נעשה עיף ויגע, וזה הכל מטעם שעוד לא זכה ליראת אלקים, שהאדם צריך לדעת שהאמונה הוא הכלי, ובזמן שהכלי נגמר כל צרכו, וכבר ראוי לקבל, תיכף השפע ממלא את הכלי של האמונה, שהיא למעלה מהדעת, והשפע נקרא יראת שמים, שאור הזה האדם משיג לאחר שנתן את הכלי הזה, הנקראת אמונה למעלה מהדעת, ומטרם שהאדם זכה ליראת ה', האדם סובל יגיעה משום שהאור אינו מאיר לו.
נמצא, האדם שרוצה לקבל עול מלכות שמים, הוא צריך לעבוד בבחינת למעלה מהדעת, כלומר שזה יהיה לא לתועלת עצמו אלא לש"ש, כנ"ל, וזה נקרא למעלה מהדעת, מטעם שאין הגוף מסכים לזה, כי הוא לא מבין אלא רק מה שהוא לתועלת עצמו, ובזה יש לפרש מה שרז"ל אמרו "אין ציבור עני" וידוע שעני נקרא שהוא עני בדעת, כמו שאמרו רז"ל (נדרים מא) "אין עני אלא בדעת", ואאמו"ר זצ"ל אמר שמלכות נקראת ציבור, ובזה יש לפרש אין ציבור עני, היינו מי שמקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, אין זה נקרא שאין לו דעת והוא עני, לכן הוא מקבל עול מלכות שמים, אלא להיפך הוא עומד במדרגה שהיא למעלה מהדעת, כלומר, שהיא עוד יותר חשובה מדעת, כי ענין מעלה ומטה בעבודה פירושו, למעלה היינו למעלה בחשיבות, ולמטה נקרא למטה בחשיבות, וז"ש אין ציבור עני, שפירושו שמי שמקבל על עצמו בחינת מלכות שמים למעלה מהדעת, אין הוא נקרא עני, היינו שאין לו דעת.
נמצא שעיקר עבודה היא לעבוד בבחינת למעלה מהדעת, כי זה שהאדם רוצה לעבוד לש"ש, נקרא למעלה מהדעת, כנ"ל היות שזהו נגד דעתו של הגוף, אבל האדם צריך לדעת שגם לתורה אנו צריכים, כמו שאמרו רז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, וז"ש בספר פרי חכם (ח"ב דף ס"ד) וז"ל כי תכלית הנשמה בבאה לגוף שתזכה בעודה מלובשת בגוף, לשוב לשורשה ולהדבק בו ית', כמ"ש "לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו ולדבקה בו" וכו', ומי יודע דרכי השי"ת, אמנם ז"ס "אורייתא שיש בה תרי"ג אורחין", שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו, כמ"ש "והסירותי את לב האבן מבשרכם", ואז יתדבק בקונו וכו', על כן מוטב וכו' להשתוקק לציוויא דמאריה [היינו לבחינת תורה], "דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצווין דמאריה שהם רזין דאורייתא איך יעבוד ליה" עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים שהאדם צריך להשתדל להשיג בחינת תורה, ובכדי להשיג בחינת תורה, צריך האדם לקבל את בחינת מלכות שמים למעלה מהדעת, כלומר בבחינת שהיא נגד דעתו של אדם, היינו שבשביל עצמו אינו צריך לשום דבר רק לתועלת ה', ובזה יש לפרש מ"ש (ויצא) "והיה זרעך כעפר הארץ" הנה זרעך היינו בנים, ובעבודה נקרא בנים הבנה בתורה ומצות, וה' הבטיח ליעקב שההבנה בתו"מ יכולים להשיג רק בזמן שהאדם מסכים להיות כעפר הארץ, היינו שהוא מסכים לקיים תו"מ, אפילו שהוא לא מרגיש בזה שום הרגש, ואינו טועם בהתו"מ אלא טעם עפר, היות שהוא אומר אני עובד עבור ה', ואם הוא רוצה שאעבוד בשבילו באופן הזה, אני מסכים, אז הוא זוכה לגדלות ולהבנה.