תוכן

תשמ"ח מאמר כא
במדרש (ויקרא פ"ו) וז"ל, ורבנן אמרי, אומות העולם, שלא קבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך, עליהם הוא אומר כי הנה החושך יכסה ארץ (ישעיה ס' ב'), אבל ישראל, שקבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך, דכתיב (דברים ה'), כשמעכם את הקול מתוך החושך, עליהם הוא אומר (ישעיה ס') ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, עכ"ל.
ויש להבין, מדוע נתנה התורה מתוך החושך, ועוד, מהו הסיבה שאומות העולם לא רצו לקבל את התורה מתוך החושך, וזהו כאילו עשה הקב"ה בכוונה, שנתנה התורה מתוך החושך, כדי שאומות העולם לא יקבלו אותה, וכמו"כ יש להבין, מדוע ישראל כן קבלה את התורה מתוך החושך.
קודם כל אנו צריכים לדעת מהו חושך בעבודה, והענין הוא, כי מטעם מטרת הבריאה, שהיה בכדי להטיב לנבראיו, לכן בזמן שהאדם שבע רצון מהחיים שלו, זה נבחן שהעולם מאיר בעבורו, כלומר שהוא נהנה מהעולם, ואם ח"ו אין לו סיפוק מהחיים, אז האדם אומר עולם חשך בעדי.
ידוע, שבעבודה אנו מכנים ישראל כלים דהשפעה, ואומות העולם מכנים בשם כלים דקבלה, לכן בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה, אז האדם מרגיש שהעולם חשך בעדו, כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור דלהטיב לנבראיו, נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו, ולפי הכלל אין אור בלי כלי, אין מלוי בלי חסרון, נמצא שעכשיו הוא קבל צורך לאור התורה, כמשרז"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, נמצא, שהתורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון, והחסרון הזה נקרא חושך, וז"ש התורה נתנה מתוך החושך, כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה המאור שבה מחזירו למוטב, אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, שב' אלו נכללים בהתורה, א', הכלי, שהוא רוצה להשפיע. ב', אח"כ הוא מקבל את הטוב והעונג לתוך כלים דהשפעה.
משא"כ אומות העולם, שלא קבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך, אומות העולם בעבודה נקראים, מה שהגוף נכלל מע' אומות, שהם רוצים תורה לא מטעם שהם מרגישים חושך, בזמן שאין להם כלי השפעה, אלא כל רצונם הוא בכלי קבלה, ואין להם חשק לצאת משליטה זאת, והם רוצים תורה, בכדי להוסיף להם יותר אור, כלומר יותר תענוג, מכפי שהם מקבלים מעניני גשמיים, אלא רוצים בחינת עוה"ב גם כן, כמ"ש בזה"ק דצווחין ככלבא הב הב, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתי, כלומר, שלא מספיק להם עושר של עוה"ז, אלא שרוצים גם עושר של עוה"ב, נמצא, שתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם, והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליה היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה, לכן, היות שהתורה בא מסיבת החושך, אז התורה עשה ב' פעולות, א', המאור שבה מחזירו למוטב, ואז הצמצום וההסתר מסתלק מהכלי קבלה שלו, היות שבמקום, שהיה לו כלי קבלה, זכה עכשיו לכלי השפעה, וז"ש ועליך יזרח ה', כלומר כמו שהקב"ה רצונו הוא להשפיע, גם האדם יזכה לרצון להשפיע, ב', כי לאחר שזכה לבחינת כלים דהשפעה, כלומר שהוא כבר זכה, שיכול לעשות מעשים לשמה, וזה נקרא הלומד תורה לשמה, הוא זוכה אח"כ לבחינת מגלין לו רזי תורה, כמ"ש ר' מאיר (במשנה דאבות), וז"ש "וכבודו עליך יראה", שכבודו פירושו כבוד ה', שהוא בחינת התגלות אלקות, עליך יראה, שאז האדם זוכה לבחינת "אוריתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
אולם אומות העולם, שהם לא צריכים את התורה בכדי לצאת מהחושך, שהם כלים דקבלה, אלא הם צריכים תורה, בכדי להוסיף על עושר דעוה"ז גם עושר של עוה"ב, כנ"ל "הב הב", אלו אנשים שנמצאים בבחינת אומות העולם, והם אומרים, שהם צריכים את התורה לא מטעם להוציא אותם מהחושך, אלא כלי קבלה לעצמו הוא אצלם בבחינת אור, ורוצים האור תורה שיכנס להמקבל, עליהם אומר הכתוב "כי הנה החושך יכסה ארץ", כלומר, שהם לא יזכו לאור תורה, מטעם כי אור תורה נתנה מתוך החושך, היינו, מי שמרגיש עצמו בחושך כנ"ל, זה נקרא בחינת ישראל, שהם צריכים התורה להאיר את החושך שלהם, הם זוכים ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה.
ובהאמור נבין משרז"ל (אבות פרק א' י"ז) "ולא המדרש עקר אלא המעשה", ובקדושין (דף מ') אמרו וז"ל, נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר' טרפון ואמר, מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר, תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה, עכ"ל. ויש להבין דבריהם בדרך העבודה, כי בדרך הפשט יש ע"ז הרבה פירושים.
בדרך העבודה, היינו בדרך שרוצים להגיע בעבודה דלהשפיע ולא לקבל לעצמו, בטח שצריכים לקיים את התרי"ג מצות במעשה, כי מי שלומד תורה ולא רוצה לקיים את התרי"ג מצות במעשה, אז הוא לומד חכמה, כמו שלומדים חכמות חיצוניות, וזה כמו שאמרו חז"ל (איכ"ר ב' י"ז) "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגוים, תאמין, יש תורה בגוים, אל תאמין", הכוונה, שהאדם יכול ללמוד תורה, אבל אם הוא גוי, שאינו מקיים מצות, הרי זה גוי, נמצא, שהתורה, מה שהוא לומד, נקרא זה בשם חכמה ולא בשם תורה.
ומשום זה מי שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, בטח שמתחילים לעבוד בבחינת המעשה, ואח"כ מתחילים בבחינת הכוונה, כלומר לתת על זה כוונה דלהשפיע.
אולם איך יכולים להגיע לידי כוונה דלהשפיע, כי ידוע אדם יכול לעשות מעשה בכפיה, אע"פ לבו בל עמו, זאת אומרת, האדם יכול לעשות מעשה בכפיה, הגם שזה שלא לרצונו, הוא יכול להתגבר על רצונו ולעשות את הדבר בלי רצון, אבל על הלב, היינו על הרצון וחשק, אין זה בידי אדם לשנות, א"כ לאחר שהאדם נברא בטבע אך לקבל לעצמו, איך הוא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, כי זה נגד טבעו, ואיך האדם יכול ללכת נגד טבעו ורצונו, שהוא אך לקבל, ואיך הוא יכול לכוף עצמו ולכוון בכונת הלב בכוונה דלהשפיע.
ועוד יותר מזה, אנו צריכים לדעת, כי התורה נתנה בכדי לצרף את ישראל, כלומר, שכל המעשים, מה שנתן לנו לעשות, אינו יותר אלא להשיג את הכוונה הזו דלהשפיע, ואיך יכולים לעשות כנ"ל, הלא אינו שייך כפיה על הלב והרצון.
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל "אשר ברא אלקים לעשות", שפירוש אשר ברא אלקים, שעל זה צריך האדם לעשות, היינו על מה שברא, ויש לפרש אשר ברא, שבריאה נקרא יש מאין, כידוע, שהכוונה על הרצון לקבל, לעשות שייך להנבראים, שהם צריכים לעשות עליה כוונה בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, שכל מה שיש להנבראים לעשות, הוא רק שיהיה להם היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, וזה נקרא "אשר ברא אלקים לעשות", שהעשיה הזו שייך להנבראים.
ובהאמור יש לפרש את מאמר הנ"ל בענין תלמוד גדול או מעשה, שאין כאן המדובר בענין המעשה, מה שהתחתונים צריכים לעשות, שזה בטח בלי מעשה, אין שום דבר כנ"ל, כי תחילת הכל צריכים לקיים את התרי"ג מצות בבחינת המעשה.
אלא יש לפרש בתורה עצמה, כי התורה נקרא תלמוד, ושאלת תלמוד גדול או מעשה גדול, יהיה הפירוש, היות שהתורה מדברת מב' בחינות, א', מבחינת הדינים, כלומר באיזה צורה ובאיזה אופן צריכים לקיים המצות, שיש ענין שיעור של המצות, למשל, בציצית, אז יש ללמוד את הדינים, מה שמביאים את הלכה, כמה צריך להיות גודל הטלית וגודל הציצית, וכדומה, בשאר מצות, חלק זה נקרא הנגלה שבתורה, היות שהמצות האלו נראה לעינים, ושם לא שייך לומר, שהאדם טועה, כי מה שנראה לעינים, אם האדם נותן תשומת לב, הוא כבר יכול לקיים את המצות כראוי, לכן נקרא זה נגלה. ב', חלק התורה שלא מדברים מהלכות ודינים, שמקיימים את המצות במעשה, אלא מדברים מספורי מעשיות ואגדות חז"ל, שאין להם שום קשר לתרי"ג מצות, השאלה הוא, איזה חלק התורה יותר גדול, כלומר יותר חשוב לאדם, שישים תשומת לב ביותר, ותלמוד נקרא חלק התורה שהיא רק בחינת תלמוד לבד בלי מעשה, היות שלא מדברים מחלק המעשה, איך לקיים, זה נקרא תלמוד, כלומר תורה בלי מעשה, ר' טרפון אומר מעשה גדול, כלומר חלק התורה שמדברים ממעשי המצות, שזהו עיקר לדעת, איך ההלכות שנוהגים במצות, ר"ע אמר תלמוד גדול, "נענה כולם ואמרו, תלמוד גדול כמו ר"ע", ומהו הטעם, שהתלמוד מביא לידי מעשה.
וצריכים לפרש מה שאמרו שתלמוד מביא לידי מעשה, הכוונה, נכון שהתחלת העבודה מתחילים בחלק התורה שהוא מדבר ממעשה המצות, אבל זהו רק התחלה, כי עיקר תורה ומצות נתנו בכדי "לצרף בהם את הבריות", שפירושו כמ"ש בהפתיחה, שענין הצירוף הוא לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו ולעבוד רק בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא כנ"ל בחינת אשר ברא אלקים לעשות, שהמעשה הזה, שיתנו על בחינת בריאה, הנקרא קבלה לעצמו, שיהיה עליו כוונה דלהשפיע, המעשה הזה הוא העיקר מה שהתחתונים צריכים לעשות, בכדי שיכלו לקבל את הטוב והעונג, מה שבורא רוצה לתת להם.
ובכדי להגיע לבחינת מעשה, שפירושו, זה שהאדם צריך לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, על חלקה הנגלה שבתרי"ג מצות, האדם יכול עוד על ידי התגברות לכוף עצמו, ולקיים את התרי"ג מצות, אבל על חלק הנסתר, שהיא הכוונה, שזהו דבר המסור להלב, על זה אין ביד האדם לכוף עצמו, כלומר, אם אין הלב רוצה לעבוד ולאהוב את הזולת, אין לאדם שום עצה, נמצא, במצב הזה, כשהאדם רוצה לעבוד לש"ש, שאין הגוף מסכים, ואז בא אדם לידי הכרה, שהוא לא מסוגל לעבוד בכוחות עצמו לש"ש, נמצא שעכשיו נודע לאדם דבר חידוש, מה שלא היה יודע מטרם שנכנס בעבודה דלהשפיע, שהוא רשע גמור, מטעם שלא רוצה לעבוד לש"ש, והגם שמטרם שנכנס בעבודה דלהשפיע, ג"כ היה יודע, שהוא עדיין לא עובד לש"ש.
אולם אז היה חושב, זה שלא עוסק הכל לש"ש, זהו רק מטעם רשלנות ועצלות, אבל בו ברגע שירצה לעשות הכל לשם שמים, בטח שיעלה בידו, לכן האדם לא היה מודאג, בזה שלא עושה עכשיו, ויכולים לומר, שזהו רק מחוסר זמן, אבל הוא בטוח, שזהו בידו לעשות הכל לש"ש, ויש כלל, מה שבידו של אדם לעשות, אין אדם מודאג מזה, מטעם כיון שזה בידו יש לו תמיד לעשות זה, משא"כ אם אין זה בידו, רק תולה בדעת אחרים, משא"כ עתה, שנכנס בעבודה דלהשפיע, ונתן בזה הרבה יגיעה, ורואה שאין הוא מתקדם, ועוד יותר גרוע, שהוא בא אחר רבוי עבודה לידי יאוש, והוא רואה עתה את הרע שלו בשיעור כל כך גדול, עד שהוא בא לידי החלטה, שהעבודה דלהשפעה הוא לא ניתן בשבילו, והכרה הזו הוא בחינת רשע, כלומר, שהוא עכשיו יודע בלי שום ספק, שהגוף שלו הוא תקיף בדעתו, ואין לשנותו, שירצה לעבוד לש"ש, ורק דברים שבגלוי, שהוא בחינת מעשה, הוא יכול לשכנע עצמו ולעשות מעשים טובים, אבל לבו בל עמו, לכן רק עכשיו הוא יכול לקבוע, שיש לו יצה"ר, שהוא רע ממש נגד הקב"ה, שלא רוצה להיות עובד ה', רק עובד את עצמו.
וכשהאדם מגיע לידי מצב הזה, שהוא רואה, שיש לו יצה"ר, על זה יש להאמין, מה שאמרו לנו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", מסיבת המאור שבה מחזירו למוטב, כלומר, מה שהיה מקודם משועבד להיצה"ר, שהיה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', עכשיו ע"י המאור התורה הוא מחזירו למוטב, כלומר שיהיה בידו לעשות מעשים לש"ש, שזה נקרא מעשים טובים, היינו רק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו.
ובהאמור אנו רואים, שאי אפשר להגיע לעשות מעשה להשפיע בלי אור התורה, נמצא, שחלק התורה, שהאדם לומד, שלא מדברים מעניני דינים והלכות, שזה נקרא בבחינת המעשה, וז"ש מעשה גדול, כלומר חלק התורה שמדברים מעניני מעשה המצות, וז"ש תלמוד גדול, היינו חלק התורה שמדברים בסיפורי מעשיות, ואגדות, ומדרשות חז"ל וכדומה, שאין בחלק התורה הזאת שייכות למעשי המצות, זה נקרא תלמוד, ונענה כולם ואמרו תלמוד גדול, משום שהתלמוד מביא לידי מעשה, כאן יהיה הפירוש מעשה, כלומר הכוונה שעל המעשה, שהיא בחינת נגלה, יהיה לו היכולת לכוון בלב, שיהיה לש"ש, שזה נקרא מעשה, כמ"ש "אשר ברא אלקים לעשות", כנ"ל לעשות הכוונה הוא על הלב, שיהיה כח באדם לעשות, שהלב ירצה לעשות לש"ש.