תוכן

תש"ן מאמר כט
חז"ל (סנהדרין כ"ו ע"ב) אמרו וז"ל, אמר רבי חנן, למה נקרא שמה [של התורה] תושיה, מפני שהיא מתשת כוחו של אדם עכ"ל. ויש להבין זה, הלא חז"ל אמרו (אבות, פרק שישי ז') גדולה תורה, שהיא נותנת חיים לעושיה וכו', שנאמר כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא. וכמו כן אמרו (עירובין, נ"ד) חש בראשו, יעסוק בתורה וכו'. חש בגרונו, יעסוק בתורה וכו'. חש במעיו, יעסוק בתורה וכו'. שנאמר, ולכל בשרו מרפא עכ"ל. אם כן זהו בסתירה להנ"ל.
ובכדי להבין זה, צריכים קודם להבין, מהו בחינת תורה. כלומר, לאיזה מטרה נתן לנו הקב"ה את התורה. הנה חז"ל אמרו (קידושין ל') בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין. משמע מכאן, כאילו אם לא היה יצה"ר, לא היה בורא את התורה. כמו שכתוב בראתי תורה תבלין. היתכן לומר כך, שהתורה נברא בשביל היצה"ר.
הנה במראות הסולם (חלק א' הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב) אומר וז"ל, המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת הכנה אל הדבר נקרא בשם אחור. ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע בקול דברו, נקרא המצות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהוא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף וכו', עכ"ל.
ובהאמור משמע, שהתורה ומצות נבחנים בב' מדרגות, א' בתור עצה, וזה שכתוב תרי"ג עיטין. כלומר, שע"י זה שיקיימו את תורה ומצות, יהיה להם כח לבטל את היצה"ר. ובזה יש לפרש מה שכתוב בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין. היינו, שהתורה הוא בחינת תבלין ליצה"ר. זה נקרא בזהר תרי"ג עיטין. ב' היא תורה לשם תורה, שהם בחינת תרי"ג פקודין, שהתורה הזו היא בחינת שמותיו של הקב"ה. ובחינת תורה זו משיגים לאחר שתיקן את מעשיו, שיכול כבר לעבוד בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו.
אולם בזמן שמתחילים ללכת לזכות לכלים דהשפעה, ולזה אמרנו, שצריכים את התורה לבחינת עצות כנ"ל, המכונה תרי"ג עיטין, בטח שיש עבודה לפני זה גם כן, שהיא בחינה הראשונה שמשם מתחילים להכנס לקיים תו"מ. וזה מכונה בשם שלא לשמה. זהו בחינה א'. ובחינה ב' הוא, הזמן שרוצים ללכת לשמה. שבזמן הזה צריכים לעשות כל מה שיש בידו, בכדי להגיע לשמה. היינו, שיהא בידו כח להגיע, שיעשה את כל המעשים בע"מ להשפיע. ואח"כ באים למצב הג', שאז זוכים לבחינת תורה, הנקרא שמותיו של הקב"ה, הנקרא בזהר תרי"ג פקודין, כנ"ל.
לכן כשמתחילים את קיום תו"מ בבחינה הא', היינו שלא לשמה, אלא בכדי לקבל שכר, כמו שכתוב בזהר (במאמר הפקודין, שם) שתחילת עבודת האדם בתו"מ הוא מטעם שכר ועונש בעוה"ז, או בשכר ועונש בעוה"ב, נמצא, שבמצב הזה עוד אין הוא נצרך לתורה ומצות בתור עיטין. אלא לפי מה שהוא מאמין בשכר ועונש, אז השכר ועונש מחייבים אותו בקיום תו"מ. ולא מטעם עצות, כנ"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין. שהתורה הוא עצה נגד יצר הרע שבאדם. והאדם רוצה לצאת משליטתו, היינו האדם רוצה לצאת מאהבה עצמית, ולעשות הכל לתועלת ה', ובגלל זה הוא מקיים תו"מ. אלא הרצון לקבל לעצמו הוא המחייבו לקיים תו"מ.
אם כן לפי"ז, מהו הפירוש מתוך שלא לשמה באים לשמה. הלא אין אנו רואים שום קשר בין זה שהאדם מקיים תו"מ בכדי לקבל שכר, שזה יתן לו קרש קפיצה לעבור משלא לשמה להגיע לשמה. וחז"ל אמרו מפני המאור שבה מחזירו למוטב. כלומר, המאור שיש בתורה מאיר להאדם, שירגיש שאין הוא בחינת אדם, אלא הוא דומה לכל בעלי חי. וזהו כמו שכתוב (יבמות ס"א) וז"ל, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם, עכ"ל. ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאמרו למה נקרא התורה תושיה, מפני שהיא מתשת כוחו של אדם. הלא אמרו להיפך לכל בשרו מרפא. הפירוש יהיה, שהתורה, בזמן שהוא לומד שלא לשמה, התורה הזו יביא לו לידי הרגשה, שבחינת אדם שבו הוא חלש מאד, היינו תש אצלו כוחו של אדם, אלא כמו שאר בעלי חיים הוא דומה. אבל מהו הצורה שהאדם רואה, איך שבחינת אדם שבו הוא חלש מאוד.
הנה עיקר מה שאנו מבחינים בין אדם לבהמה, כידוע, שאין לה ענין הרגש הזולת, המכונה רצון לקבל רק לצורך ותועלת עצמו. וזה מכונה גם כן בשם רע. היינו, הרצון לקבל לעצמו נקרא רע, משום שעליו היה הצמצום וההסתר, שלתוך הרצון לקבל הזה לא יוכל להגיע שום אור דקדושה. והיות שהרצון לקבל הזה הוא כל המפריע, שלא יכולים לקבל את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים, לכן הוא מכונה בשם רע, או בשם יצר הרע.
אולם זה קשה להבין, מדוע כשאדם מקיים תו"מ על הכוונה בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, אם כן מדוע אם האדם כבר בא לידי הרגשה שיש לו רע, היינו שהיה לו טוב כבר בזמן עליה, ואח"כ קיבל ירידה, ומרגיש את הרע שבו, ואח"כ שוב עולה ושוב יורד, ולמה יש לו הרבה ירידות. כי התורה הוא התבלין של יצה"ר. אם כן מדוע לא רואים, שהיצה"ר אבד כוחו. אלא כל פעם מתגלה הרע מחדש. כי אנו רואים, בזמן שמתחילים ללכת בדרך להגיע לעשות את כל המעשים בע"מ להשפיע, יש הרבה ירידות. היינו כל פעם מתחדש הרע עוד ביותר תקיפות, מבטרם שהתחיל בעבודה על הכוונה להגיע למצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמים.
אלא הענין, זה החלק של רצון לקבל לעצמו, שנקרא רע, כבר נתבטל אצלו. אלא שיש עוד חלקים שזה הוא עוד לא ביטל על ידי המאור שבתורה. וזה יכולים להבין על דרך הציור, נגיד שבהרצון לקבל יש רצון לקבל מאה קילו תענוג. אולם על רצון של מאה קילו עדיין אין האדם מסוגל לבטל בפעם אחת. ואם האדם יראה את גודל הרע שיש בו, תיכף יברח מהמערכה. לכן זה הולך לפי סדר והדרגה. כלומר, בתחילה האדם מרגיש, שהוא יכול לקבל מתענוגים הגשמיים קילו אחד תענוג, וכשמקבל עליה, אז נתבטל אצלו את כח הרע. כלומר, הקילו תענוג שהיה מרגיש בדברים גשמיים, על זה הקילו הוא כבר יכול להתגבר. והיות שהוא צריך לקבל כח לבטל את כל המאה קילו תענוג שיש בגשמיות, אולם כנ"ל, שאינו יכול להתגבר תיכף על מאה קילו תענוג, לכן מוסיפים לו טעם בגשמיות, עוד קילו. ממילא הוא מקבל ירידה, מטעם שלא היה לו כח התגברות, רק על קילו. וכשמוסיפים לו הרגשה של תענוג יותר גדול, לכן מזה הוא מקבל ירידה, היות שהוא נכנע תחת תענוג גדול. וכשהוא מתגבר, שזה נקרא עליה, נותנים לו להרגיש ג' קילו תענוג בגשמיות. עד שהוא גומר כל עניני התגברויות, שנוהג בעבודה דעל מנת להשפיע בהתענוגים הגשמיים. נגיד שהוא כבר יכול להתגבר על כל התאוות גשמיות, שיעשה אותם בע"מ להשפיע. ובטח על זה צריכים כל פעם לקבל עזרה מלמעלה, אחרת לא יכולים להתגבר, אפילו על תענוג קטן. כמו שכתוב יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו.
אולם האדם צריך תמיד לבקש עזרה. ואם יתגלה לו בהתחלה גודל התאוה בהרצון לקבל, תיכף יראה שזהו לא בשבילו העבודה הזאת. לכן מראים לו בהתחלה טעם קטן בתאוות גשמיות. אולם אח"כ, כשכבר קיבל כח התגברות על כל התאוות גשמיות, אז האדם זוכה לקבל תאוות רוחניות. ששם נוהג את הענין של מסכים, שהוא ענין התגברות על אור תענוג רוחני. וגם שם הולך לפי סדר. היינו, מתחילים למשל, ממדרגה קטנה, היינו אור הנפש. וכשהוא כבר יכול לקבל זה בע"מ להשפיע, נותנים לו אור הרוח וכו', עד שזוכה לכל בחינת נרנח"י. כמו שכתוב בזה"ק, כד אתיליד, נותנים לו נפש וכו'. זכה יתיר, נותנים לו רוח וכו'. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. שענין גדול פירוש, שהוא כבר זכה לבחינת עליה ברוחניות, היינו שהוא כבר יכול להתגבר על שיעור מסויים של תענוג, ולקבל אותו בע"מ להשפיע. נותנים תענוג, שעל שיעור תענוג במידה זו עוד לא היה בכוחו להתגבר. וכשזוכה להתגבר על זה התענוג, ונעשה שוב גדול, היינו שבא לגדלות, הנקרא עליה, שוב נותנים לו מדרגה יותר גבוה. וכנגדה אף פעם לא התגבר עליה. לכן הוא רואה, שעכשיו הוא יותר רע. היינו נגד מדרגה זו הוא לא יכול להתגבר. גם עתה הולך אותו סדר, שהוא מבקש, שיתן לו כח מלמעלה, שיהיה בידו להתגבר גם על מידת רצון לקבל הגדול הזה. [וזה נקרא, שהתחתון עולה לעליון לבקש כח המסך].
ובזה יש לפרש משרז"ל למה נקרא שמה תושיה, מפני שמתשת כוחו של אדם. היינו כנ"ל, שכל פעם, לפי ערך גדלותו, הוא מקבל שיעור רע יותר גדול. כלומר, שכל שהתענוג גדול ביותר, יותר קשה להתגבר עליו. נמצא, שבחינת אדם, הנקרא בחינת משפיע. [כידוע, שאדם גימטריא מ"ה, מ"ה נקרא ז"א, משפיע. ב"ן נקראת מלכות המקבלת. שמ"ה הוא בחינת זכר, משפיע. משא"כ בהמה גימטריא ב"ן, שהיא בחינת נקבה, היינו המקבל ואינה משפעת]. נמצא, שבחינת הגדלות, שהוא האור היותר גדול, יותר קשה להתגבר. נמצא, שבחינת אדם נעשה כל פעם יותר חלש, מסיבת שכל פעם יש לו אור יותר גדול.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו חש בראשו יעסוק בתורה וכו'. ולפי שאאמו"ר זצ"ל אומר, יהיה הפירוש חש בראשו, היינו המחשבות שלו אינן בסדר. חש במעיו, היינו כל מה שנכנס בתוך מעיו, הכל עבור הרצון לקבל שלו וכו'. יעסוק בתורה, שנאמר, לכל בשרו הוא מרפא. היינו שעל ידי התורה הוא זוכה לגדלות, מפני המאור שבה מחזירו למוטב. והוא זוכה להיות גדול. ואח"כ הוא זוכה למדרגה יותר גדולה, שעליה עוד לא היה לו כח להתגבר. והוא צריך לבקש מה', שיתן לו עזרה, שיהיה בידו כח גם להתגבר עליה. נמצא, שכל פעם יש לדבר מב' דברים הפוכים זה לזה.
ויש תמיד להבחין בכל מדרגה שני צדדים, א' שהתחתון עלה לגדלות, שנקרא עליה בדרגה. שקיבל הרגשה ולהחשיב מהו התקרבות לה', שמבין עתה, שאין לדאוג רק לתועלת ה', והוא בעצמו אינו עולה בשם. כלומר, בשביל עצמו אין הוא צריך לכלום, והוא יכול לוותר הן על גשמיות והן על רוחניות, מה שנוגע לתועלת עצמו הוא מוותר. וכל מעשיו מהו שהוא עושה, יהיו רק לעשות נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא, שהתורה היא נותנת חיים לכל. כמ"ש "גדולה תורה, שהיא נותנת חיים לעושיה וכו', ולכל בשרו מרפא". וצד ב' "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". היינו לאחר כך, הוא מקבל תענוג יותר גדול. כלומר בזמן שעוד לא זכה לכלים דהשפעה, נמצא, שעדיין דבוק בתענוגים גשמיים. אז כל פעם הוא מקבל טעם יותר גדול בדברים גשמיים, בכדי שהוא צריך להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, שלא מראים לאדם את טעם גודל התענוג שיש בגשמיות, מסיבת שלא יוכל להתגבר. אלא שיש שיעור מסוים, שכל אחד מרגיש בתענוגים גשמיים. משא"כ כשאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לעשות הכל להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז נותנים לו מלמעלה יותר טעם של מתיקות באהבה עצמית. נמצא, בזמן שהתחיל להכנס בגדלות העבודה, היינו שהוא רוצה להיות בין העובדים בע"מ להשפיע, אז כל פעם מוסיפים לו יותר טעם באהבה עצמית. וממילא הוא רואה כל פעם, שיש לו יותר רע. ובהאמור אנו רואים, אפילו בזמן ההכנה, שהאדם רוצה להכנס בעבודה דע"מ להשפיע, הגם שעוד לא זכה לזה, כבר מתחיל ענין של כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. היינו כנ"ל, שזה שהאדם רוצה לכנס בעבודה של גדולים, שעוסקים בע"מ להשפיע, הוא מקבל הרבה פעמים עליות מבחינת המאור שבה מחזירו למוטב. ואז הוא בחינת גדול. ואח"כ נותנים לו לטעום קצת יותר רע כנ"ל, בכדי שיבקש מה', שיתן לו עזרה. נמצא, שיש כאן להבחין ב' דברים כנ"ל, שהתורה נותנת לו חיים ונעשה גדול, ואח"כ נותנים לו רע, כנ"ל שכל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. נמצא אז, שהוא במצב, שעל ידי התורה שנעשה גדול. הוא בא לידי ראיית האמת, שבחינת אדם שבו תש כחו, והוא דומה לבהמה, מבחינת שהרצון לקבל לעצמו מתחזק אצלו כל פעם ופעם בשיעור יותר גדול, כפי שיעור הטוב שקיבל מהתורה, שהיא מחזירו למוטב. לכן יש לפרש למה נקרא שמה של התורה תושיה. שעל ידי התורה הוא רואה, שכוחו של אדם הוא חלש אצלו, רק כח הבהמית שלו נעשה יותר חזקה. ואותו דבר הוא גם ברוחניות. היינו לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, יש כל פעם התגברות על העביות שלו. וכל פעם הוא צריך לעלות להעליון שלו, ולבקש כח התגברות על הרצון לקבל, שהיא עתה בשיעור יותר גדול מכפי כח התגברות, שיש לו ממה שקיבל מקודם. היות שקיבל עתה עביות יותר גדול. לכן גם שם, היינו לאחר שכבר זכה לכלים דהשפעה, יש תמיד ללכת קדימה בכדי לתקן את הרצון לקבל, כל אחד לפי דרגה דיליה.
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, ואמרנו שאז האדם רואה, שיש לו רק קצת רע. כלומר, שהאדם יודע מצד עצמו שיש לו קצת רע. נמצא, שהרע שיש לו בא לו מצד ידיעתו עצמו. לכן מבין האדם, שיש לו כח התגברותו מכוחו עצמו. אי לזאת כנ"ל כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. נמצא, שמלמעלה נותנים לו ידיעת הרע. היינו, שהרע, שנתגלה לו עתה, הוא בא מלמעלה. אז האדם עומד וחושב, מאין בא לי הרע הזה, לאחר, לפי הכלל המאור שבתורה מחזירו למוטב. והוא בתחילה כבר הרגיש קצת שקיבל עליה ברוחניות. אם כן מהו הסיבה, שיש לי עכשיו יותר רע. והרע הזה שקיבל עתה, נבחן אצלו, שזה בא לו למעלה מהדעת. כלומר, שאין הדעת יכול להבין, איך הוא נפל למצב של שפלות, הנקרא רע, היינו שקבל עתה יחס משותף עם כל הדברים גשמיים. מה שמטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה כבר מרוחק מהם. ועתה קבל התקרבות יותר לאהבה עצמית.
וזהו כמו שכתוב בפנים מאירות (דף ס"ח, ד"ה לתת) וז"ל, ענין שכר טוב לצדיקים היא השגתם בעצמם לאותם המדרגות, שעל ידי מעשיהם הטובים השיבו האורות לזו"ן העליונים. וענין העונש של הרשעים ה"ס הכתוב זה לעומת זה וכו'. שבאותו השיעור שהאדם נדחה מהשגות אור הנצחי, ממש באותו השיעור נמצא הולך ויורד לתענוגי הקליפות המזוהמים, שנקראים שאול ואבדון, מפני שנצמח בקרבו מין יחס להם, שיוכל לסובלם, עכ"ל.
נמצא, שהרע, שמתגלה אצל האדם, לא מצד עצמו. אלא שהאדם רואה, כאילו הרע הזה בא לו למעלה מהדעת שלו. אז האדם רואה, שאין לו שום אפשרות שיוכל להתגבר על הרע הזה, שנתווסף לו עכשיו על ידי זה שנתן יגיעה ועבודה. ומה היה התוצאה, שקיבל יותר רע. א"כ הוא שואל ומה יהיה הסוף, היות שאין עבודה ויגיעה עוזרים, שיהיה יכולת לצאת משליטת הרע, שהיא ענין של אהבה עצמית.
והתשובה הוא, שהאדם צריך לידע, כמו שהרע בא לו מלמעלה, כן יציאתו מהרע גם כן יבוא לו עזרה מלמעלה. וממילא אין להאדם להתפעל מזה, שהוא רואה, שאין לו שום אפשרות לצאת משליטת הרע בכוחות עצמו. אלא הוא צריך לדעת, כמו שהרע שבו שנתוסף לו כל פעם ופעם, לא היה בכוחות עצמו, היות שהוא לא נתן יגיעה, בכדי שישיג יותר רע, אלא שבא מלמעלה, שהוא למעלה מהדעת, שאין האדם מבין זה. כמו כן האדם צריך להאמין, שגם לצאת מהרע, הוא גם כן יקבל כח מלמעלה. היינו, שכל הדברים הבאים מלמעלה מהדעת, כן הם מתבטלים למעלה מהדעת. שיכולים לומר, זה שהאדם נמצא בגלות תחת שליטת הדעת, זה לא בא לאדם מכוחות עצמו, אלא מלמעלה. כמו כן הגאולה, גם כן באה מלמעלה.
ובהאמור יוצא, בזמן שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, והוא יודע, שיש לו קצת רע, היינו שעוד לא מוצא כל כך טעם גדול באהבה עצמית. אלא בזמן שהוא רוצה לבטל את האהבה עצמית שלו, ולעבוד בע"מ להשפיע, אז הוא מקבל מלמעלה יותר תשוקה לאהבה עצמית. כלומר, שמודיעים לו מה שהיה נסתר ממנו, את גודל השליטה, ואת כוחה, שיש באהבה עצמית. ואז האדם רואה, איך שהוא ממש מקצה אל קצה מרוחק מה'. שהוא כולו להשפיע, והאדם כולו לקבל. ובזמן שה' עוזרו, אז האדם מרגיש את גדלותו של ה', איך שה' מטפל עמו, בכדי להוציאו משליטת הרע. וכל פעם שמתגלה אצל האדם יותר רע, היינו שהאדם יותר שפל, אז הוא רואה, שהקב"ה מטפל עם אדם היותר שפל. וזה יש לפרש, משרז"ל, א"ר יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו, עכ"ל. ויהיה הפירוש בכל מקום, שהאדם רואה את גדלות ה', אז האדם רואה, שהקב"ה הוא ענו, שמטפל עמו ביחידות בהשגחה פרטית. לכן שהבורא נעשה יותר גדול, אז האדם רואה, שהבורא יותר ענו.