תוכן

שמעתי ממחרת ליום הכיפורים תש"ג ירושלים
הנה הזוהר הקדוש אומר, שהקדוש ברוך הוא שונא את הגופים, ואמר אאמו"ר זצ"ל, שיש לפרש שהכוונה על הרצון לקבל הנקרא גוף. והיות שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו לכבודו, כמו שנאמר [ישעיהו מ"ג ז']: "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". לכן, זהו בסתירה למה שהגוף טוען שהכל בשבילו, היינו רק לתועלת עצמו, והקדוש ברוך הוא אומר להיפך, שהכל צריך להיות לתועלת ה'. ובגלל זה אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא אומר: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" [סוטה ה' ע"א]. לפי זה יוצא, כי עיקר המפריד מלהיות דבוק בה', הוא הרצון לקבל.
וזה ניכר בזמן שהרשע בא, היינו הרצון לקבל לעצמו בא, ושואל מדוע אתה רוצה לעבוד לתועלת ה'? וחושבים שהוא מדבר כטענת בן אדם, היינו שרוצה להבין בשכל, אולם אין זו אמת, היות שאין הוא שואל למי האדם עובד, כי זו בטח טענה שכלית, כי מי שהוא בעל שכל מתעוררת בו טענה זו.
אולם טענתו של הרשע היא שאלה גופנית, היינו שהוא שואל: מה העבודה? כלומר איזה ריווח יהיה לך בעבור היגיעה שאתה נותן? זאת אומרת הוא שואל אם אתה לא עובד לתועלת עצמך, מה יהיה מזה להגוף, הנקרא רצון לקבל לעצמו? והיות שזו טענה גופנית, אין לו להשיב אלא תשובה גופנית, שהיא - "הקהה את שניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל" [הגדה של פסח]. מדוע? משום שהרצון לקבל לעצמו, אין לו גאולה אפילו בזמן הגאולה, כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרוחים יכנסו לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה.
והרצון לקבל לעצמו צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל הוא מוות ממש. והסיבה היא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היתה לכבודו של השי"ת, שהפירוש יהיה כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היא דוקא בזמן שהאדם אומר שהוא נברא בכדי לכבד את ה', אז בכלים האלו מתגלה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. (וזוהי תשובה על מ"ש שרצונו להטיב לנבראיו, ולא לעצמו ח"ו).
לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו, היינו שבכל המעשים שהוא עושה, אם הקדוש ברוך הוא יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמו שנאמר: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל, צריך להתנהג עמו, ולומר לו: "כבר החלטתי ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות, היות שעל ידי הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'". והתקוה של האדם צריכה להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה, שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמו שנאמר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" [תהילים כ"ז ד'], אותה היינו השכינה הקדושה, ומבקש שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" וכו', דהנה בית ה' נקראת השכינה הקדושה.
ובהאמור נבין מה שדרשו חז"ל [תנחומא אמור כ"ב] על הכתוב [ויקרא כ"ג מ'] "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" "ראשון לחשבון עונות". ויש להבין: מהי השמחה, אם יש כאן מקום לחשבון עונות? ואמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם לה' יתברך. כלומר שהאדם מרגיש שהוא נצרך לה' יתברך, היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מישהו בעולם, שיהא בידו להציל אותו מהמצב שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו. שאז הוא רואה "שאין עוד מלבדו" [דברים ד' ל"ה], שיכול להציל אותו ממצבו שבו הוא נמצא, ולא יכול לברוח משם. וזה נקרא שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב את המגע הזה, כלומר שהאדם צריך להאמין שאז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' היא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו, אחרת הוא רואה שהוא אבוד.
מה שאין כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא, כמו שנאמר "שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", ממילא אין להאדם מה להוסיף, וממילא אין לו מקום לתפלה שה' יעזור לו, כי הוא רואה שאפילו בלי התפלה שלו, גם כן עושה הבורא הכל, לכן אין לו אז מקום שיכול לעשות מעשים טובים, היות שהוא רואה שגם בלעדיו נעשה הכל מצד הבורא. אם כן, אין הוא נצרך להבורא שיעזור לו לעשות משהו, וממילא אין לו אז מגע עם הבורא, שיהא נצרך אליו בשיעור שאם אין הבורא עוזר לו הוא אבוד. נמצא שהמגע שהיה לו עם הבורא בזמן היגיעה אין לו.
ואמר שזה דומה לאדם הנמצא בין החיים והמות, ומבקש מחבירו שיציל אותו ממיתה, באיזה אופן הוא מבקש מחבירו? בטח בכל הכוחות שנמצאים ברשותו של האדם, הוא משתדל לבקש מחברו שירחם עליו, ויציל אותו ממות. ובטח שאינו שוכח אף רגע מלהתפלל לחברו, מטעם שאחרת האדם רואה שהוא מאבד את חייו.
מה שאין כן, מי שמבקש מחברו דברים של מותרות, שאינם כל כך הכרחיים, אין המבקש כל כך דבוק בחברו, שיתן לו את מבוקשו, עד כדי כך שלא יסיח דעתו ממנו מלבקש. נמצא בדברים שאין להם שייכות לפקוח נפש, אין המבקש כל כך דבוק בהנותן. לכן כשהאדם מרגיש שהוא צריך לבקש מהבורא שיציל אותו ממות, היינו מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים" [ברכות י"ח ע"ב], אז המגע בין האדם להבורא מגע הדוק.
לכן צריך הצדיק מקום עבודה שתהא נחוצה לו עזרת הבורא, אחרת הוא אבוד. ולכן הצדיקים משתוקקים למקום עבודה, בכדי שיהיה להם מגע הדוק עם הבורא.
ובהאמור יוצא, אם הבורא נותן מקום עבודה, אז הצדיקים האלו שמחים מאד, לכן דרשו ראשון לחשבון עונות, שזוהי שמחה להם, מזה שיש להם עתה מקום עבודה. היינו שנעשו עתה נצרכים לה', ויכולים לבוא עתה לידי מגע הדוק עם ה', היות כי אין לבוא אל היכל המלך, אלא בשביל איזה צורך.
וזה שנאמר "ולקחתם לכם", לכם דייקא, והטעם הוא משום ש"הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" [ברכות ל"ג ע"ב], כלומר הבורא יכול לתת אור ושפע, כי זה יש לו, מה שאין כן חשכות ומקום חסרון, זה אין בגבולו. והיות שיש כלל, כי רק ממקום חסרון יש יראת שמים, ומקום חסרון נקרא הרצון לקבל. זאת אומרת שרק אז יש מקום יגיעה, במה שהוא מתנגד, שהגוף בא ושואל, "מה העבודה"? ואין להאדם מה להשיב על שאלתו, והאדם מוכרח לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, כשור לעול וכחמור למשא, בלי שום וכוחים, אלא, אמר ונעשה רצונו. וזה נקרא "לכם", כלומר עבודה זו שייכת לכם דייקא ולא אלי, כלומר עבודה מה שהרצון לקבל שלכם מחייב אתכם.
מה שאין כן, אם ה' נותן לו איזו הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע, והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה, וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו, עול מלכות שמים בדרך הכפיה, כשור לעול וכחמור למשא.
כמו שנאמר "אוהבי ה' שנאו רע" [תהילים צ"ז י'], שפירושו כי רק ממקום הרע נמשכת אהבת ה', כלומר בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה איך שהרצון לקבל מפריע לו להגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק לזכות לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.
ובהאמור אין להאדם להתרעם בזמן שיש לו עבודה, עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תורה ומצוות, אלא האדם צריך להאמין שזה שהרצון לקבל מפריע לו בעבודה, זה בא לו מלמעלה, כי מן השמים נותנים לו כח הגילוי של הרצון לקבל, מטעם שדווקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל, בעל מנת להשפיע. והאדם צריך להאמין כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות הנקראת השתוות הצורה, שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע. ועל זה אומר הבורא: נצחוני בני, היינו אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.
ובזה יש לפרש מה שמובא בגמרא (חולין דף ז'): דרבי פנחס בן יאיר הוה קא אזיל (היה הולך) לפדיון שבוים, פגע ביה בגינאי נהרא (שם הנהר היה גינאי), אמר לו: גינאי חלוק מימיך ואעבור בך. אמר לו: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, ואני ודאי עושה, וכו'. ואמר שהפירוש הוא, שהוא אמר להנהר, הכוונה להרצון לקבל, שיתן לו לעבור דרך בו, ולהגיע לדרגת לעשות רצון ה', היינו לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. והנהר, היינו הרצון לקבל, השיב לו: היות שהבורא ברא אותו בטבע זה שירצה לקבל הנאה ותענוגים, לכן אין הוא רוצה לשנות את הטבע ממה שהבורא ברא אותו. ורבי פנחס בן יאיר עשה מלחמה עמו, היינו שרצה להפוך אותו לרצון להשפיע, זה נקרא שעשה מלחמה עם הבריאה, מה שהבורא ברא בהטבע, שהוא נקרא רצון לקבל מה שהבורא ברא אותו, שהיא כל הבריאה הנקראת יש מאין.
ויש לדעת בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אין מועילים שום וכוחים עמו, ושום שכליות. ומה שהאדם חושב שהן טענות צודקות, לא יעזרו לו שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמו שנאמר: הקהה את שניו, שפירושו רק ללכת במעשים ולא בויכוחים. שזה נקרא שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שז"ס מה שאמרו רבותינו ז"ל, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני [רש"י ויקרא א' ג' ד"ה "יקריב אותו"], כלומר על ידי ריבוי התמדה, אז ההרגל נעשה טבע שני.
ובעיקר צריכים להשתדל שיהיה לאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתים, כלומר ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה, וירידה זו יכולה להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, או חודש, ואחר כך שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע. ורצון חזק נקרא שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף מתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם שרוצה לשבור אבן גדולה, ולוקח פטיש גדול והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הן חלשות, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט לאט, והוא בא בטענה שהעבודה הזו לשבור את האבן היא לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדולה. והוא אומר שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן. מה שאין כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט לאט, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנעת לפניו, ונשברת תחתיו. וזהו "וכפטיש יפצץ סלע" [ירמיהו כ"ג כ"ט]. כמו כן בעבודת הקודש, שהיא להכניס את כלי הקבלה לקדושה, הגם שיש לנו פטיש חזק, היינו דברי תורה שנותנים לנו עצות טובות, ואם הוא בלי זרימה, אלא בשהיות גדולות בינתים, אז האדם בורח מן המערכה, ואומר שהוא לא נברא לזה, אלא לעבודה זו צריכים מי שנולד עם כשרונות מיוחדים לזה. אלא שהאדם צריך להאמין, שכל אדם יכול להגיע להמטרה, אלא שהוא צריך להשתדל, שכל פעם הוא ישתדל לתת כוחות דהתגברות יותר גדולים, ואז הוא יכול לשבור את האבן בזמן קצר.
עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה תעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד, והוא שהיגיעה צריכה להיות אצל האדם בבחינת הידור, שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאין כן אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה, היינו שתהיה לו שמחה מזה שיש לו עתה מגע עם ה'.
ודבר זה מרומז באתרוג, כמו שנאמר באתרוג: "פרי עץ הדר", שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו. ידוע שיש ג' בחינות: א) הדר. ב) ריח. ג) טעם. טעם פירושו כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירושו שהאורות באים בכלים דקבלה. ריח פירושו שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד מקבלת ואינה משפעת, "למטה מחיך וגרון", שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'" [ישעיהו י"א ג'], הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחסת לחוטם. הדר הוא בחינת יופי, שהוא בחינת "למעלה מחוטמו", היינו שאין בו ריח, זאת אומרת שאין שם לא טעם ולא ריח, אם כן מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה הוא יכול להחזיק מעמד? אלא רק בחינת הידור יש בו על כל פנים, וזהו שמחזיק אותו.
אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דווקא טרם שראוי לאכילה, מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה כבר אין בו הידור, וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה, ד"ראשון לחשבון עונות", כנ"ל. כלומר שדוקא בזמן העבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו שבזמן עבודה זו ניכר ההידור, כלומר אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם שהעבודה זו היא אצלו בבחינת הידור, ולא בזיון. כלומר שיש לפעמים שהאדם מבזה את העבודה הזו, של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרות. שהוא רואה שאין מי שיכול להציל את מצבו שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת כשור לעול וכחמור למשא. ושצריכה להיות לו שמחה בזה, שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.
אבל לא תמיד יש לאדם הכוח הזה, שיגיד שזוהי עבודה יפה הנקראת הידור, אלא הוא מבזה את העבודה הזו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שבעבודה הזו הוא בוחר יותר מבעבודה של בחינת "לבנונית", היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת העבודה, אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.
ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה הזו נעימה לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את העבודה הזו בבחינת יופי והדר, זה נקרא שמחה של מצוה.
וזה ענין שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה, מטעם כי בתפלה יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא, היינו שהוא מצפה לרחמי שמים, ואז יש לו המגע האמיתי עם הקדוש ברוך הוא, ואז הוא נמצא בהיכל המלך, מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו, והלך לו.
ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך" [שיר השירים א' ג']. שמן נקרא אור העליון בזמן שהוא שופע, תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן, (היינו ריח נקרא שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו, מה שאין כן הידור, נקרא במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).
וז"ע עתיק וא"א: שבזמן התפשטות השפע נקרא בחינת א"א, שהוא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה. ועתיק פירושו מלשון "ויעתק" [בראשית י"ב ח'], שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים.
ועל זה נאמר בזוהר הקדוש, שהשכינה הקדושה אמרה לרבי שמעון: לית אתר לאתטמרא מנך [זוהר פנחס אות תצ"ט בש"ל], (היינו שאין מקום שאני יכולה להסתיר עצמי ממך), שפירושו שאפילו בהסתרה הכי אפשרית במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים, בשמחה עצומה. והסיבה היא מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע, אם כן מה שיש בידו הוא משפיע, ואם ה' נותן לו יותר הוא משפיע יותר, ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקדוש ברוך הוא יציל אותו מהמים הזדונים, לכן גם באופן זה, גם כן יש לו מגע עם הקדוש ברוך הוא.
והטעם שבחינה זו נקראת עתיק, הלא עתיק הוא מדרגה הכי גבוהה!? התשובה היא משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא אפס המוחלט, משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזו התפשטות האור, ומטרם שהאדם מזכך את כליו שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים. ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור העליון.
מה שאין כן כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים, שיהיו בעל מנת להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להצטמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים, לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.
היוצא מזה כי חשיבות העבודה היא דוקא בזמן שבא לכלל "אפס", היינו בזמן שהוא רואה שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.
יש לדעת כי "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי שיעור שיש גילוי בהקדושה, בשיעור זה מתעורר הסטרא אחרא. זאת אומרת בזמן שהאדם טוען "כולה שלי", היינו שכל הגוף שייך להקדושה, אז גם הסטרא אחרא טוען כנגדו גם כן, שכל הגוף צריך לשמש להסטרא אחרא. לכן על האדם לדעת כי בזמן שהוא רואה שהגוף טוען שהוא שייך לסטרא אחרא, וצועק בכל כוחו את השאלות הידועות שהם בחינת מה ומי, זהו סימן שהאדם הולך בדרך האמת, היינו שכל כוונתו היא להשפיע נחת רוח ליוצרו, לכן עיקר העבודה היא דווקא במצב הזה. והאדם צריך לדעת, שזהו סימן שהעבודה הזו היא קולעת למטרה, והסימן הוא שהוא לוחם ושולח את חציו לרישא דחויא, היות שהוא צועק וטוען טענת מה ומי, שפירושו "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה אתם תרויחו בזה שאתם עובדים רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו? וטענת מי פירושה שזוהי טענת פרעה שהיה טוען "מי ה' אשר אשמע בקולו"?
ולכאורה נראה הטענה של מי היא טענה שכלית. שמדרך העולם הוא שאומרים למישהו לך תעבוד אצלו, האדם שואל אצל מי? לכן כשהגוף טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו"? היא טענה שכלית. אלא לפי הכלל שהשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מַרְאָה ממה שנמצא בהחושים, מתראה כך בהשכל. וז"ס "ובני דן חושים" [בראשית מ"ו כ"ג], כלומר שהשכל אינו דן, אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא, איזה המצאות ותחבולות שתתאמנה לתביעות החושים. כלומר מה שהחושים תובעים, השכל משתדל להמציא להם את מבוקשם. אולם השכל לפי עצמו אין לו שום צורך עבור עצמו, לאיזו תביעה שהיא. לכן אם נמצאות בהחושים תביעות של השפעה, אז השכל עובד לפי קווי השפעה, ואין השכל שואל שאלות, היות כי הוא רק משמש את החושים.
והשכל דומה לאדם המסתכל במראה לראות אם הוא מלוכלך, וכל המקומות שהמראה מראה לו שהוא מלוכלך הוא הולך להתרחץ ולנקות, היות שהמראה הראתה לו שיש בפניו של האדם דברים מכוערים, וצריכים לנקותם. אולם הדבר הקשה ביותר הוא, לדעת מה נקרא דבר מכוער? אם הרצון לקבל, כלומר מה שהגוף דורש לעשות הכל רק לתועלת עצמו, או הרצון להשפיע הוא דבר מכוער, שאין הגוף יכול לסבול אותו?. וזה אין השכל יכול לברר, כדוגמת המראה שאינה יכולה לומר מהו מכוער ומהו יפה, אלא זה תלוי הכל בהחושים, שרק החושים הם קובעים את זה. לכן כשהאדם מרגיל את עצמו על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קווי השפעה. ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת "מי", בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר שאין החושים שואלים אז שאלת "מה העבודה הזאת"? מטעם שכבר הם עובדים בעל מנת להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת "מי". נמצא שעיקר העבודה היא ב"מה העבודה הזאת לכם", ומה שהאדם שומע שהגוף כן שואל שאלת "מי", זהו מטעם שאין הגוף רוצה להשפיל עצמו כל כך, לכן הוא שואל שאלת "מי", שנראה כמו ששואל טענה שכלית, אבל האמת היא כנ"ל, שעיקר העבודה היא ב"מה", [בחי' ליבא].