תוכן

תשמ"ח מאמר ט
הזה"ק (וישב דף ד' ובהסולם אות י"א) מפרש את מה שכתוב, רבות רעות צדיק, וז"ל, רבות רעות צדיק ומכולם יצילני ה', רבות רעות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות, הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו וכו', ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם, עכ"ל.
ויש להבין דבריו, א', מדוע הצדיק צריך לסבול רעות. ב', אם אח"כ ה' מצילנו מידו, א"כ מהו התועלת, שנותן להצדיק צרות, אם ה' צריך להציל אותו אח"כ, א"כ נראה זה, כמו עבודה ללא תועלת.
ידוע דסדר העבודה, לאלו שרוצים ללכת בדרך האמת, שנקרא לשמה, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמם, שהם רוצים להיות צדיקים ולא רשעים, הנקרא בלשון עבודה מקבל בעמ"נ לקבל, היינו אפילו מעשים דלהשפיע, מה שהם עושים עם כוונתם בעמ"נ לקבל, נקראים רשעים, בלשון הזה"ק, כמ"ש על פסוק "וחסד לאומים חטאת, שכל טובו דעובדין לגרמיהו עבדין", שפירושו, שכל טוב שעובדין, הכוונה הוא בשביל תועלת עצמם, וזהו החטאת שלהם.
משא"כ אלו שרוצים להיות עובדי ה', הם צריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.
אי לזאת, היות שהטבע של הנבראים הוא רק לתועלת עצמו, כידוע, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא למטרה זו בחינת חסרון, כלומר, שהנבראים ישתוקקו לקבל תענוגים, ובלי השתוקקות, אין אדם יכול להנות משום דבר, ועוד יותר מזה, כי שיעור הרגשת התענוג תלוי בשיעור מדת השתוקקות, ומשום זה, בעת שאומרים לאדם, שהוא צריך לוותר על תועלת עצמו, אלא שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', כי רק על ידי זה הוא יכול להגיע לדביקות ה', שזהו התכלית של האדם, וזה נקרא תשובה, היות שעם מידת הקבלה האדם נעשה נפרד מהבורא, מטעם שינוי צורה, היות שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם מקבלים ממנו, מה שהוא נותן להם, לכן כשהאדם מגיע לידי מדרגה, שכל רצונו שלו הוא, שיהיה רק להשפיע, זה נקרא השתוות הצורה, וזה נקרא, שהנברא שב לשורשו, היינו שהוא מתאחד עם הבורא, ואז הוא בא לידי דרגת צדיק, היות שהוא כבר לא עובד לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'.
ולכן כשהאדם לא רוצה לעבוד לתועלת הגוף, אז הגוף מתנגד לעבודתו, ולא נותן לו לעשות שום דבר, שיהיה בעמ"נ להשפיע, ובזמן שאדם שוכח את הכוונה דלהשפיע, ומתחיל לעבוד בעמ"נ לקבל, שוב הוא יכול להמשיך בעבודה, אבל לפי הכלל דמתוך שלא לשמה באים לשמה, ואז בא לו מלמעלה התעוררות, שצריכים לעבוד בעמ"נ להשפיע, תיכף בא לו התנגדות מצד הגוף, ולא נותן לו להמשיך בעבודה דלהשפיע, ומתחיל להרגיש את הצרות רעות מה שהגוף גורם לו, וכשהוא מתגבר באיזה שיעור על הגוף שלו, אבל אח"כ שוב יורד מעבודתו, ושוב מרגיש את הרע שבו, וכן חוזר חלילה, נמצא, שמי שרוצה להיות צדיק, הוא מרגיש כל פעם רעות מה שהגוף גורם לו, כלומר, שכל פעם שרוצה לעשות משהו להשפיע, הוא בא הרשע ושואל "מה העבודה הזאת לכם", משא"כ אם האדם עובד לתועלת עצמו, אין מקום לשאלה זו, שהרשע ישאל מה העבודה הזאת לכם, היות שהוא עובד לטובת הרשע, המכונה רצון לקבל לעצמו, נמצא, ששאלת רשע היא דוקא בעת שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'.
ובזה מובן לנו, מדוע יש דוקא לצדיק רבות רעות, היות שיצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, פירוש, מתי שהיצה"ר רואה, שיש אצל אדם קצת אור, הנקרא יום, שהוא הולך על דרך הנכון, תיכף מתגבר עליו ורוצה להכשילו עם הטענת שלו, שאומר לו, מה יהיה לך בזה שאתה רוצה לעבוד להשפיע, ואותה הסדר נוהג בכל יום ויום.
וזהו על דרך שארז"ל (קידושין דף מ') לעולם יראה אדם עצמו, כאילו חציה חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, ומה שאומרים לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, אם כן איך אפשר לומר אח"כ עוד הפעם חציו, הלא כבר הכריע לכף זכות, אם כן, איך אומרו לעולם, אלא כנ"ל יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, בו ברגע שהיצה"ר רואה, שעכשיו כבר יום אצלו, תיכף מתגבר עליו, נמצא, לפי ערך הטוב שעשה, תיכף נתגבר עליו הרע, וממילא יש לו עוד הפעם חציו חייב וחציו זכאי, וזהו פירוש מתגבר עליו בכל יום, היינו, שכל יום יש התגברות חדשה, שיש לפרש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שהרע נעשה אצלו בבחינת התגברות, מלשון כמעין המתגבר שהרע נתווסף, משום שזה לעומת זה, כי כמו שהאדם מתגבר ועשה מעשה טוב, תיכף מתגבר עליו היצה"ר, נמצא, שהצדיק סובל רבות רעות, כלומר, שכל יום נעשה אצלו הרע יותר גדולה, דהיינו, שלפי המעשים טובים שלו, כך מתגלה אצלו הרע, וזה כמ"ש רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
ויש להבין, מהו מרמז לנו מלת הימנו, ולפי מה שהסברנו, יהיה הפירוש הימנו, היינו זה שיצרו נעשה גדול, זה בא מגדלות האדם, היות שהשתדל להיות אדם ולא בהמה, מזה נעשה היצר גם כן גדול, כנ"ל, שלעולם צריך להיות חציו חייב וחציו זכאי, כדי שיהיה בכוחו של אדם לנצח את הרע, ובפעם אחד אי אפשר לתקן את כל הרע, לכן הרע מתגלה להאדם לאט לאט, כל פעם שאדם עושה איזה טוב, יש מקום לגלות עוד קצת רע, וחוזר חלילה, עד שהאדם מתקן את כל הרע שבקרבו, נמצא, שבשביל זה הצדיק סובל הרבה רעות.
ואין לשאול, מדוע לא מתגלה אצל האדם כל הרע בפעם אחת, התשובה הוא, כי לא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על כל הרע שבקרבו, אלא רק בזמן, שאין לו רע יותר מטוב, ושניהם שוים, רק אז יש בכוחו של אדם להתגבר, בסגולת תו"מ, ומשום זה הרע מתגלה אצל האדם באופן דרגתי, כלומר, לפי מה שהוא השיג טוב, בשיעור זה מגלין לו מלמעלה קצת רע, עד שבהמשך הזמן יתוקן כל הרע שיש באדם.
וזה נמשך מסדר הבירורים, כמ"ש, שמותר לברר רק רפ"ח ניצוצין, שהם הט"ר, שישנם בכל נתיב ונתיב מל"ב נתיבות, משא"כ המלכות מכל נתיב אסור לבררו, וזה מכונה לב האבן, בסוד והסירותי את לב האבן מבשרכם, היות הרע הזה אי אפשר לתקנו בהמשך שיתא אלפי שני, אלא בהמשך שיתא אלפי שני, שמבררים את הרפ"ח ניצוצין, יתברר אח"כ כל הרע, כמ"ש בזה"ק עתיד מלאך המות להיות מלאך קדוש, שזה נקרא בלע המות לנצח.
ועל דרך זה, שהאדם הולך על דרך לתקן את הרע שבו, היינו הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אי אפשר לתקן אותה בפעם אחת, אלא הכלי קבלה שבה מקור הרע שמפריד אותנו מהבורא, מתחלק להרבה חלקים, וזהו תיקון מלמעלה, שבזה שהוא מתחלקת להרבה חלקים, וכל פעם שמתקנים חלק לקדושה, תיכף בא חלק אחר, והיא חלק יותר גדול ממה שהיה מקודם לתקנו, כי האדם מתרגל בעבודה, אז נותנים לו כל פעם לתקן חלק יותר גדול מהרע שבו, כדוגמת האדם שרוצה להשתלם בהרמת משקלות, אז כל יום נותנים להרים משקל יותר כבד, כן נוהג בעבודה, שנותנים כל יום להרים חלק רע יותר גדולה, וזה גורם, שהאדם רואה, כאילו הוא לא מתקדם בעבודה, אלא הוא הולך אחורה, כלומר, שכל יום הוא רואה, שהעבודה נעשה לו יותר קשה להתגבר, והטעם הוא כנ"ל, משום שכל יום נותנים לו חלק יותר גדול לתקן.
ומכולם יצילני ה', ושאלנו, אם ה' צריך להציל אותו מהרעות, אם כן למה הוא נותן לו רעות, שיסבול בחינם, כלומר, אם היה זה באדם, להתגבר בכוחות עצמו, יכולים להבין, שנותנים להאדם שיתקן, אבל אם ה' מציל אותו, ומהו הריוח מזה שנותנים לו רעות רבות.
וכבר דברנו מזה, ששאלנו, מדוע אין האדם מסוגל בכוחות עצמו להתגבר, רק ה' צריך להציל, ואם ניתנה בחירה להאדם להתגבר, ומדוע לא ניתן לו הכוח, שיוכל להתגבר, ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו בכוונה תחילה, כדי שהאדם יבקש מה' עזרה, והעזרה שהוא נותן, הוא שנותן לו בחינת נשמה יותר גבוה, ובכדי שיהיה צורך לאדם לקבל מדרגה יותר גדולה, היות שהאדם צריך להשיג את הנרנח"י של נשמתו, ובלי צורך, היינו, בלי כלי הנקרא חסרון, אי אפשר לקבל מלוי, לכן בכוונה תחילה עשו כך, שהאדם צריך להתחיל את העבודה, וכשהוא רואה, שאין הוא יכול להתגבר, לא להתיאש, אלא להתפלל לה', כמ"ש הזה"ק הבא לטהר מסייעין אותו, ובמה, בנשמתא קדישא וכו'.
ובהאמור יוצא לנו ב' דברים, א', שהאדם צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע, בכדי שיהיה לו צורך, שה' יעזור לו, כי אם הוא בעצמו היה יכול להתגבר, אין הוא זקוק לעזרת ה', וזה נקרא, שאין לו כלי, ואין אור בלי כלי. ב', שלא ניתן להאדם היכולת להתגבר בעצמו, כנ"ל, נמצא, שזהו הטעם שהאדם מוכרח להתחיל, ולא ניתן לו לגמרו.
ובזה מובן מה ששאלנו, מדוע מגיע רעות רבות לצדיק, משום שהסבל שהצדיק סובל מהרע, שמפריע לו להגיע לדביקות ה', זה גורם לו, שיהיה לו כלי, והטעם שהרע כל כך הרבה, עד כדי כך, שלא יכול להתגבר עליו, אלא מכולם יצילנו ה' ואין ביד אדם לנצחו, זהו בכונה תחילה, שאין ה' יכול לתת להאדם מדרגה יותר גדולה, אם אין לו צורך לכך, לכן ה' נותן לו את החלקי נשמה שלו בדרך הצלה, כמ"ש ומכולם יצילני ה', לכן צריכים ב' דברים. א', שיהיה רעות רבות לצדיק, שזהו כלי. ב', ואח"כ נותן לו את חלקי נשמה בדרך הצלה.
אבל מדרך העולם, ששואלים בזמן שמתחילים לבקש מה', שיעזור לצאת מהרע, ושיתן נשמה על חלק רע שכבר בא לידי הכרה, שיש לו רע, ומדוע רוצה ה', שהאדם צריך לגלות שיעור מסיום רע, ואח"כ הקב"ה נותן לו העזרה, כך נראה להאדם שצריך להיות, אולם יש בזה להבחין ב' הבחנות, א', שבאמת הקב"ה נותן עזרה לאדם, בזה שמגלה להאדם את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ב' אבל זה מגלין רק לאלו אנשים, שהם מסוגלים ללכת בדרכי השפעה, ולכן מגלין להן הרע, שיהיה להם היכולת לתקנו, משא"כ לאלו אנשים, שאין להם שייכות לעבודה דלהשפיע, להם אין מגלין את הרע, אלא באופן כללי.
וזה דומה לזה שאנו נוהגים בעניני עוה"ז, שבמקום שיש לאדם איזו מחלה ל"ע, ושאי אפשר לרפאות, שאין מגלין להאדם את מה שיש לו, אלא אומרים, שיש לו כל מיני מחלות, אבל האמת, שאם יש מחלה ממארת ח"ו, אין אומרים לו, והסיבה הוא פשוטה, כי מה יהיה, אם יספרו לו, שיש לו רע, אם אינו יכול לתקן, לכן ברוחניות אין מראים לאדם את הרע, אלא לאט לאט, כפי יכולת העבודה שלו.
ב', ובהאמור שאם אין להאדם גלוי הרע שלו בשיעור מסיום, שיהיה כלי וצורך, שיהיה ראוי שיכנס לתוכה בחינת נשמה, אי אפשר לתת לנשמה לחצי כלי, וזה דומה לעיבור במעי אמו, כשרז"ל ג' שותפים הם באדם, הקב"ה אביו ואמו, אבא נותן את הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את הנשמה, ובטח כל אחד יודע, למשל, אם אביו ואמו נותנו חלקם, שיכול להולד רק חצי עיבור, כלומר, שאם הם יתנו חלקם, שיולד עיבור בלי ראש, רק גוף לבד, או להיפך, שיולד ראש בלי גוף, האם רוצים לבקש, שהקב"ה יתן את חלקו, כלומר, שיתן נשמה לחצי ולד וכך יולד, בטח שאין שום טיפש בעולם, כמו כן בעבודת ה', אדם, כשמתחיל בעבודה, קודם כל הוא מתחיל בלובן, כי אביו ואמו נקראים ההורים, שהם הסיבה שיולד אדם, אביו נקרא זכר, היינו שלימות, וזה נקרא לבן, שאין כאן שום חסרון, כלומר, שהוא שמח בחלקו, כי על שיעור משהו שיש לו בעבודת ה', הוא נותן תודה לה', על שזיכה אותו ונתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע כל שהו בעבודת ה', כשרז"ל, הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו.
ואח"כ הוא עובר לקו שמאל, הנקרא אודם דאמא, שאמא נקראת נקבה, שהיא בחינת חסרון, שעושה בקורת על המעשים טובים שלו, אם יש להם הכוונה דלהשפיע, ואז הוא רואה את האמת, שהוא רחוק מזה, ואז יש לו הצורך לתת תפלה, שה' יקרב אותו, שיזכה לדביקות ה', והאדם מצפה, כיון שכבר יש לו ב' הקוים, וכבר הוא מרגיש, שיש לו צורך וכלי, א"כ מה חסר לו עוד, רק שה' יתן את חלקו, כלומר שיתן את הנשמה.
אולם אם הלובן דאבא והאודם דאמא עדיין אינם ראוי, מסיבת שעדיין לא נגמרו על דרך משל, שלא יכול לצאת אלא חצי תינוק, בטח אין הקב"ה יכול לתת את חלקו, שהיא הנשמה, לכן הקב"ה מחכה, עד שהקו ימין וקו שמאל יגיעו לשלימותן, שיהא ראוי לברוא דבר שלם, ואז הקב"ה נותן את הנשמה, לכן אין אדם יכול לומר, שהקב"ה לא רוצה לעזור, אלא להיפך, הקב"ה מצרף כל פעולה ופעולה, עד שיהיה שיעור שלם, שיהא מספיק, שיכול להאיר בתוכה נשמה.
וזה כמ"ש בפרי חכם (חלק ב' דף ק"י) וז"ל, כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ", וכן אנו מריצים בקשתנו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו, באמונתינו, ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן, ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה בפעם אחת, כי "יד ה' לא תקצר ח"ו", עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שאל יאמר האדם, שהוא מתפלל כל יום ואין הוא מקבל עזרה מה', אלא הוא צריך להאמין, שכל תפלה ותפלה, שהאדם מתפלל, הקב"ה לוקח אותה ומצרף לשאר תפלות, שהאדם התפלל עד עכשיו, ומחכה עד שיהיה שיעור שלם, שיהא ראויה לקבל מה' בחינת הנשמה, כנ"ל.
ובענין התפלה לבקש עזרה מה', שיתן כח מלמעלה להתגבר על הרע, יש בזה ב' בחינות, א', שהאדם מבקש מה', שיהיה בידו להכניס הכלים דהשפעה להקדושה, כלומר, שיהיה לו אפשרות לשמש עמהם על הכוונה דעל מנת להשפיע, ב', שהוא מבקש, שה' יתן לו כח התגברות גם על כלים דקבלה, המכונה, שהוא יכול לכוון בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע.
ובזה יש לפרש משרז"ל (מובא ברש"י וישב) וז"ל, ועוד נדרש בו, וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה, לא דיין לצדיקים, מה שמתוקן להם לעוה"ב, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז.
ולכאורה קשה להבין מה שאמרו "אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים, מה שמתוקן להם לעוה"ב, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז", הלא יש משנה מפורשת (אבות ו, ד) וז"ל, כך הוא דרכה של תורה וכו', ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, משמע שכן צריך להיות, שלוה בעוה"ז.
ויש לפרש זה בדרך העבודה, ידוע שבינה נקראת עוה"ב, שפירושו, כלי דהשפעה, היות שיש בכל דבר שני בחינות, א', מה שמקבלת, ב', מה שהיא משפעת, שהם נקראים בחינת מלכות ובחינת בינה, שהם בחינת משפיע ומקבל.
כשהאדם מתחיל בסדר העבודה, הוא מתחיל לברר את המובחר תחילה, כשמתחילים לברר ולהוציא את הכלים, מה שהם מונחים בתוך הכלי קבלה, כלומר, שכל הכלים הן כלי קבלה והן כלי השפעה, נפלו בעת שבירת הכלים לתוך הקליפות, שהם בחינת מקבלים, הנקראים בלשון קבלה, כלים דפנים וכלים דאחוריים.
ומשום זה, לאחר שהצדיקים כבר תיקנו לעצמם את הכלים דהשפעה, שיהיו על הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא הלומד תורה לשמה, שזה נקרא "שמתוקן להם לעוה"ב", הצדיקים לא מסתפקין בזה, אלא שהם רוצים לישב בשלוה בעוה"ז, כלומר, שגם הכלים דקבלה, שהם כלים דאחוריים, הנקרא כלים דמלכות, שמלכות נקראת עוה"ז, גם כן יכנס לקדושה, דהיינו שיהיו בעמ"נ להשפיע, וז"ש, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, ידוע, יוסף נקרא נה"י, שהם כלים דאחוריים, ששם מקום גילוי של חכמה, שהם כלים דקבלה, שהם בחינת עוה"ז, כלומר, הרוגז, מדוע עדיין לא תיקן אותם, שיכנסו לקדושה, וז"ש, לא דיין וכו'.