חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה

תוכן

תשמ"ט מאמר י
הכתוב אומר (ויצא כ"ח ל') ויחלם, והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו, ויש להבין מה מרמז לנו שהסולם מוכרח לעמוד באלכסון, שכך אנו רואים אצלנו, אם הסולם עומד ישר, אי אפשר לעלות עליו, וכמו שרש"י מביא דרשת רז"ל וז"ל, א"ר אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרה, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש וכו', זאת אומרת, הסולם מוכרח לעמוד בשיפועו, מה מרמז לנו זה בעבודה, וכן יש להבין קשיית המפורשים, מדוע כתוב במלאכי אלקים עולים, ואח"כ יורדים, היה צריך לכתוב להיפך.
ולהבין כל זה מוכרחים להבין מהו בכלל ענין עבודה, שניתן לנו בקיום תו"מ, הלא מטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, א"כ עבודה זו, לשם מה אנו צריכים, כמ"ש "יגעתי ומצאתי תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן", היגיעה הזו למה לי, ומה זה מוסיף לנו במטרת הבריאה, שהוא "להטיב לנבראיו".
אלא לפי מ"ש בעץ חיים (בתחילתו), שבכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה תיקון הצמצום, כלומר, שנעשה העלם והסתר במקום מלכות, הנקראת מקבל בע"מ לקבל, ונעשה במקום הרצון לקבל, המכונה עביות, תיקון המסך, שענינו הוא, שלא לקבל יותר מכפי שהוא יכול לכוון בע"מ להשפיע, זהו שגרם לנו עבודה, ובגלל זה ארז"ל דוקא "יגעתי ומצאתי תאמין", ומהו היגיעה, היות שמצד הטבע אדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, והיות על כלי זה נעשה צמצום והסתר, אלא שהאדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, והיות שזהו נגד הטבע, לכן זהו הוא יגיעה, משום שעבודה זו הוא קשה, לכן, אם אומר מי שהוא, שהוא עובד ה', ולא מרגיש שום יגיעה, בטח שזהו מטעם שהוא עובד לתועלת עצמו, ולא לתועלת ה', היות מי שעובד לתועלת ה', סימן הוא, שהגוף, המכונה רצון לקבל, הוא מתנגד לזה, וזהו שכל כך קשה לעבוד בע"מ להשפיע בכוחות עצמו, עד שמוכרחים לעזרת ה', שעל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", נמצא, שהעבודה נקרא, זה שצריכים לעבוד לתועלת ה'.
וזה שצריכים לעבוד לתועלת ה', אינו חס ושלום ממש לתועלת ה', שהקב"ה צריך את עבודתו של אדם, אלא כנ"ל, שזה נכנס בתור שלימות פעולותיו, כלומר, שע"י זה שהאדם עובד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז האדם מוכשר לקבל את הטוב והעונג בלי שום בושה, הנקרא נהמא דכסופא, היות שהוא מקבל על הכוונה של ע"מ להשפיע ולא לקבל לעצמו.
אולם בסדר העבודה, שהאדם צריך להגיע למעלת הדביקות, כמ"ש "ולדבקה בו", אין האדם יכול לעלות ברגל אחד, אלא צריכים שני רגלים, ימין ושמאל, כשרז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שיש לפרש, מצד אחד האדם צריך לראות, שהוא נדחה ונרחק מה', כלומר לראות איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקרא להשפיע, והוא משוקע באהבה עצמית, ועד כמה שהוא רוצה להתגבר בעבודה להשפיע, הוא רואה, שהוא הולך אחורה, כלומר שהרע מתגבר אצלו בכל יום בשיעור יותר גדול, עד שהוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות, שיהיה מציאות, שיוכל להשתחרר מאהבה עצמית, ואומר, אם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, ואומר, עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר, אלא עתה, כשהוא יזכה לדביקות ה', אז הוא יגיד, שהוא רואה בתוך הדעת, שה' עזר לו, וכמ"ש (תהלים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו וכו'", ואין לו מה לעשות, רק לבקש מה', שיעזור לו לצאת משליטת הרצון לקבל, ולפעמים אין לו אפילו כח לבקש מה', שיעזור לו, וזה נקרא רגל שמאל, שהוא הולך ע"ד, שהוא רואה איך שהוא מלא קלקולים וחסרונות, וכידוע, ששמאל בעבודה נקרא, דבר הצריך תיקון, וזה נקרא "לעולם תהא שמאל דוחה".
ורגל השני נקרא ימין, כי דבר שאינו צריך תיקון נקרא בעבודה ימין, כלומר, שהאדם צריך לדעת, איך שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא זכה להיות בין אלה שהם משמשי המלך, זאת אומרת, שהוא צריך להאמין, שזה מה שיכול לעשות לתת קצת זמן מעבודתו, שהוא עוסק לצורכי עצמו, ולעסוק בתו"מ, שזה נקרא עבודת ה', אין הוא אומר, שזהו מכח עצמו, שהוא רוצה לעבוד בעבודת הקודש, אלא הקב"ה נתן לו מחשבה ורצון, שיהיה לו קצת אחיזה בתו"מ, והוא שמח בזה, שיש לו קצת זכיה לשמש את המלך, והוא נותן תודה לה' על זה, היות שהוא רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם זכיה כזו, והוא מרגיש איך שהוא מקורב לה', ז"ש "וימין מקרבת", כלומר שרגל ימין הוא זה, שמרגיש עצמו מקורב לה'.
שדוקא ע"י ב' רגלים יכולים ללכת למעלה ולמעלה, ולהגיע להיכל המלך, ובזה יכולים לפרש מה שכתוב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", פירוש, שהסולם, שע"י עולים למעלה להיכל המלך, יש שם שני קצוות, א', סולם מוצב ארצה, שהוא בחינת קו שמאל, הנקרא ארצה, שהאדם צריך לראות, איך שהוא מונח בארציות, שהוא משוקע באהבה עצמית, כנ"ל, שהוא בחינת "שמאל דוחה", אז יש מקום להתפלל מעומק הלב, שאז האדם מסתכל בתוך הדעת שלו, איך שהוא לא יכול לעשות משהו לתועלת ה', ורק הקב"ה יכול להוציא אותו משליטת הרע שבו, וע"ז נאמר אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו.
ב', ז"ש וראשו מגיע השמימה, והקצה השני שבסולם הוא, הוא בשמימה, כאילו שיש לו שלימות גמור, מטעם שהוא שמח בחלקו, בזה שיש לו קצת נגיעה בעבודת ה', והוא מרגיש עצמו בזה למאושר, כי זהו זכיה גדולה, שזכה לשמש את המלך, ולדבר עמו, אפילו רגע אחת ביום, מספיק לו, שיהיה לו מצב רוח מרומם, ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך.
נמצא לפי זה, שהסולם הזה, שעליו עולים להיכל המלך, עומד באלכסון, כלומר, שהמטה שבסולם, שהוא סולם מוצב ארצה, אין זה מטה ממש, כמו סולם שהוא עומד ישר, שאי אפשר לעלות עליה, שכך אנו רואים בגשמיות, שזה מראה, שאפילו בגשמיות הסולם מוכרח לעמוד בשיפוע, ושיפוע מראה, שלמעלה אין זה מעלה ממש, וגם למטה, אין זה מטה ממש, אלא כנ"ל, כלומר, בזמן שראשו מגיע השמימה, שהוא הולך בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, אין זה סוף פסוק, אלא הוא צריך ג"כ ללכת בבחינת ארצה, היינו לראות שהוא עדיין נמצא בארץ, וכשהוא הולך בבחינת ארצה, שהוא בחינת שמאל, הוא צריך ג"כ לדעת, שהוא צריך ללכת בימין, שזה נקרא וראשו מגיע השמימה, כלומר, שהגם שהם שני דברים מנוגדים והופכים זה לזה, מ"מ אין הם מרוחקים כל כך זה מזה, שיהיה הרבה מרחק ללכת מקצה אל קצה השני, זאת אומרת, שצריכים ללכת בשני קוים, וזה נקרא שיפוע, היינו כנ"ל, שזה מראה, שצריכים ללכת בב' קוים.
וזה נמשך מהתיקון, הנקרא צמצום ב', שהוא ענין שיתוף מדה"ר בדין, כשרז"ל, מתחילה ברא את העולם במדת הדין, המכונה קו ישר, שיש בו ענין מעלה ומטה, הנקרא מעלה בחשיבות, שהוא בחינת זך ביותר, הנקרא ספירת הכתר, שהוא זך ביותר, שאין שם חסרון, ומטה נקרא, למטה בחשיבות, שהוא עב ביותר, המכונה ספירת המלכות, שהוא הרצון לקבל, "וראה שאין העולם יכול להתקיים, עמד ושיתף עמו מדה"ר", היות שמלכות דמדת הדין, הנקרא רצון לקבל, הוא השורש הנבראים, היה קשה להפוך אותו בע"מ להשפיע, שזה נקרא אין העולם יכול להתקיים, כמ"ש בפתיחה (אות נ"ח) וז"ל, וראה שאין העולם מתקיים וכו', שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה וכו', לכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין וכו', והמאציל העלה מדת הדין, שהוא כח הסיום, הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה. שהיא מדת הרחמים, ושיתף אותם יחד זה בזה וכו', שבזה נעשה הכשר לגוף האדם, היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת השפעה, עכ"ל, נמצא שדוקא ע"י עלית מלכות לבינה, יכול העולם להתקיים, ועלית מלכות לבינה מכנה האר"י הק' בשם קו אלכסון, ואמר שז"ס מ"ש (בתע"ס חלק ו' דף ת"א) וז"ל, והנה אחר שצמצום עצמו הניח חד פרסא וכו', וז"ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, עכ"ל. שז"ס הא', שהקו של הא' הוא באלכסון, כמ"ש (בתע"ס דף תס"ג) וז"ל, כי דבר החיבור של ב' נקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה \ ובחינה העליונה של כל מדרגה הוא י, שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים, כזה א וכו', עכ"ל. הרי שהשתוף מדת הרחמים בדין נקרא אלכסון, וזהו השורש, שגם בענף הגשמי, אין הסולם, שהיא בחינה שעולים ע"י הסולם, אלא בזמן שעומדת באלכסון, שהוא בחינת צ"ב, משא"כ סולם שעומד ביושר, שהוא בחינת מדת הדין אינו יכול להתקיים.
אולם יש לדעת מהשני קצוות, שהוא בחינת "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", יהיה הפירוש, שצריכים את השני קוים, שעל ידי שניהם יגיעו לקו האמצעי, כי אי אפשר להיות קו אמצעי, אם אין לפניהם שני קוים, לכן, בזמן שיש מחלוקת, אז שייך לומר, שבא השלישי ויכריע ביניהם, ועושה שלום, משא"כ אם אין מחלוקת, אין צורך לעשות שלום, זאת אומרת, אם אנו צריך לבחינת שלום, אז אנו מוכרחים להמציא מקודם מחלוקת, אחרת אין מקום לשלום.
אולם השאלה הוא, בשביל מה אנו צריך לשלום, הלא יותר טוב היה, אנו מבינים, כשאין מחלוקת, ולא צריכים לשלום, שכך השכל מחייב, והתשובה הוא, היות שאלו שני הופכיים יש בנו בהטבע, נמצא לפי"ז, שענין המחלוקת זהו מציאותי, שהטבע עשה לנו כך, פירוש, שמצד מטרת הבריאה, יש בנו טבע, שהבורא נתן לנו רצון לקבל הנאה ותענוג, ומצד תיקון הבריאה, אנו צריכים ללכת בכיון הפוך, שהוא להשפיע, כדוגמת הבורא מהו רחום אף אתה רחום, א"כ הב' קצוות האלו הם נמצאים בנו, ומה שאנו אומרים, שצריכים לעשות מחלוקת, כשרז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וכמו שפרש"י, שיעשה עמו מלחמה, הכוונה הוא, שיגלה את הרע שבו, ולא ע"י המחלוקת, הוא מייצר רע, שמזה נעשה מחלוקת, אלא הרע שבאדם הוא בגניזו, ואם יכנס שמה אור דקדושה, תיכף יתעורר הרצון לקבל, הנקרא שבו, ויקבל הכל בקבלת לעצמו, וזה יעבור תיכף להצד הטומאה והקליפות, לכן צריכים לעשות מלחמה, שעי"ז הרע יצא ממחבאו וילחם עם היצר טוב. נמצא, שדוקא ע"י מלחמה הוא מתגלה, היות שהוא רוצה להלחם עם היצר טוב, וכשהוא מתגלה בפרצופו האמיתי, אז רואה האדם, איך שהוא הר גבוה, ובא אז לידי הכרה, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו להכניע את הרע, ושיהיה לו היכולת לעבוד רק על הכוונה בע"מ להשפיע.
ובזה נבין את פירוש של "ב' כתובים, המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", שענין ב' קצוות של הסולם, שמראה, שהם הפוכים זה מזה, שמצד אחד הוא מוצב ארצה, שמראה על השפלות, שהוא רואה בתוך הדעת, איך שהוא מרוחק מה', היות שהוא משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה, ומצד הב' וראשו מגיע השמימה, כאילו שיש לו שלימות גמור, שהוא שמח בחלקו, ושמח כאילו הוא רק בשמים, ואין לו שום שייכות לארציות, שזה נקרא שהסולם עומד בשיפעו, ז"ש "שני כתובים, המכחישים זה את זה", "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", זהו קו האמצעי, כלומר שאלו ב' קוים מולידים כתוב השלישי, שזהו הקב"ה, הנקרא קו אמצעי, וזה ע"ד שרז"ל (נדה ל"א ע"א) שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה אביו ואמו וכו', אביו מזריע הלובן וכו', אמו מזרעת אודם וכו', והקב"ה נותן בו רוח ונשמה, עכ"ל.
שיש לפרש אביו נותן הלובן, שאביו הוא בחינה א' בעבודה, שהוא בחינת קו ימין, היינו שלימות, ב' הוא קו שמאל, היינו בחינת חסרון כנ"ל, שזה נקרא נותנת את האודם, שהוא בחינת חסרון, והקב"ה נותן אז הנשמה ורוח, שאז הקב"ה משפיע לו את העזרה הדרושה, כמ"ש בזה"ק, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא, וזה נקרא הקב"ה נותן הרוח והנשמה, וזה יש לפרש מ"ש רש"י הסולם עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש וכו', היינו כנ"ל, אמצע, היינו קו אמצעי, הוא כנגד בית המקדש, שהוא בחינת הקב"ה.
ובהאמור יש לפרש, מדוע כתוב והנה מלאכי אלקים עולים ואח"כ יורדים, היה צריך לכתוב להיפך, מקודם יורדים ואח"כ עולים, יש לתרץ ע"ד העבודה, היות שאלו אנשים, שרוצים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם, הם נקראים מלאכי אלקים, כלומר, שהם באו לעולם הזה בשליחות האלקים, היינו לעבוד בשביל אלקים, כשרז"ל (סוכה ע"ב) אנן שלוחא מצוה אנן, ופרש"י שם, היות שהלכו להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, עכ"ל, שפירושו, זה שאנו עוסקים במצות, אנן שלוחא דמצוה, שפירוש שלוחא דְמֶצַוֶה, כלומר שהם באו לעולם להיות שלוחים של הקב"ה, שכולם צריכים לעשות ולקיים את כל מה שהקב"ה צוה לעשות, שפירושו, כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות, כמבואר בהסולם (בהקדמת ספר הזהר), שענין ברא הוא בחינת יש מאין, שהכוונה הוא על הרצון לקבל, שזה בא מצד הבורא, לעשות זה שייך להנבראים, היינו שהם צריכים לעבוד לתועלת הבורא, נמצא, שאלו אנשים, שעובדים לתועלת הבורא, הם נקראים מלאכי ה', כנ"ל שלוחא דהקב"ה.
ובזה יש לפרש מ"ש (מועד קטן י"ז ע"א) אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו, עכ"ל. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואח"כ, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה', ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריך להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעוה"ז, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה', וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".
ובהאמור נבין מדוע כתוב מקודם והנה מלאכי אלקים עולים מקודם, הטעם הוא, כי בדרך העבודה, להיות מלאך ה', היינו לעבוד לתועלת ה', צריך מקודם לעלות על הסולם, שזה נקרא בחינת ימין, הנקרא וראשו מגיע השמימה, ואח"כ לרדת למטה, שהוא בחינת שמאל, שזה מוצב ארצה, ואח"כ עוד הפעם, שזה נקרא עולים ויורדים, ואח"כ זוכים לקו האמצעי, היינו שהקב"ה נותן את הנשמה, ואז זוכים לדביקות ה'.