תוכן

תשנ"א מאמר י
הנה חז"ל אמרו על הכתוב "וה' ניצב עליו" (מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, ויצא) וז"ל, לא מצינו כן בשאר האבות. אמר ר' סימון, אין המלך עומד על שדהו, לא כשהיא נחרשת, ולא כשהיא נזרעת, אלא כשהתבואה עומדת בכרי. כך אברהם חרשה, שנאמר, קום התהלך בארץ. יצחק זרעה, שנאמר, ויזרע יצחק. בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, עמד עליו, עכ"ל.
ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בדרך העבודה. מה זה שדה, ומה זה תבואה בכרי. ומהו המשל, שהמלך עומד על שדהו.
ידוע, שעיקר העבודה שלנו הוא רק על בחינת מלכות שמים, הנקראת אמונה, כמ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת, "וצדיק באמונתו יחיה". וענין אמונה הוא, שצריכים להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב. והגם שהאדם עוד לא רואה, שיהיה לו את ההרגשה זו, מכל מקום הוא צריך להאמין, ולומר, שזה, שהוא לא רואה את הטוב, איך שהוא מגולה בעולם, מכל מקום הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שזה, שהוא לא רואה את הטוב, שיהיה מגולה לעיניו, הוא מסיבת, שכל זמן שהאדם לא יצא משליטת אהבה עצמית, אין בידו כח לראות, מטעם שעל כלי קבלה היה צמצום, שאין האור מאיר שם, מסיבת שינוי צורה, כמ"ש בהסולם (בהקדמת ספר הזהר, אות קל"ח). ומטעם זה אין האדם מסוגל לראות את האמת. אלא הוא צריך להאמין, שכך הוא. ובסדר עבודת הכלל, עוד לא ניכר את המצבים כל כך של ענין הנהגת של שכר ועונש. משא"כ בעבודת הפרט, היינו שהאדם רוצה להשתדל להגיע לדרגת, שיהיו כל מעשיו לשם שמים, שאז מתחיל האדם לתת כוחות, בכדי להגיע להיות בדרגת משפיע, שאז הוא צריך להיות, כל הבסיס שלו בנוי על גדלות ה', כמ"ש הזה"ק, שהאדם צריך ליראה מפניו ית' בגין דאיהו רב ושליט, אז מתחיל העבודה בעיקר על האמונה הזו, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואז בא לו מצבים של עליות וירידות. היינו, לפעמים יש לו שכר, היינו שהאדם יכול להאמין בה', שהוא טוב ומטיב, ויכול האדם לאהוב את ה', מחמת גדלותו ית'. וזה בא לאדם ע"י התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, שפירושו, שאם האדם עובד באמונה למעלה מהדעת, אז הוא מקבל שכר, שהשכר הוא בזה, שזכה להרגיש את אהבת ה' אליו. והעונש הוא, שאם הוא רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, הוא מתרחק עי"ז מאהבת ה'. ועוד יותר גרוע מזה, היות שלפעמים הוא מגיע להיות להיפך, היינו להיות משונאי ה'. היות שיש לו הרבה טענות להבורא, היות שהוא כבר התפלל הרבה פעמים לה', והוא רואה, שה' ח"ו אינו שומע תפלה. ומזה האדם בא לידי מצבים של עליות וירידות.
אולם אם האדם מתגבר, והולך למעלה מהדעת, ואומר עינים להם ולא יראו וכו', הוא זוכה, לפי שעה, לשכר, שהוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. וזהו ע"ד שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות קל"ב) וז"ל, וצריכים לדעת, שמידת הבינונים, האמורה, נוהגת גם כן בשעת היות האדם אפילו תחת השגחת הסתר פנים, כי ע"י התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, מתגלה אליהם אור של בטחון גדול בהשי"ת, וזוכים לשעתם גילוי פניו ית' במידתם של בינונים. אלא חסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות, כי להישאר בקביעות אי אפשר, אלא ע"י תשובה מיראה, עכ"ל.
ובהאמור יוצא לנו סדר העבודה בג' זמנים, עד שמגיעים לצאת מהעבודה, זו בחינת אדם. וזה על דרך שאמרו חז"ל (נדה ל"א) שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה, אביו, ואמו. אביו מזריע הלובן וכו'. אמו מזרעת אודם וכו'. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו'. ובדרך העבודה זה מתבאר על דרך שלומדים, שיש ג' קוין, שהם חסד, דין, ורחמים. שזהו על דרך שדברנו במאמרים הקודמים, שהאדם, בכדי שיהיה לו יכולת ללכת, הוא צריך לב' רגלים, שהם ימין, ושמאל, שהם בחינת ב' כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כלומר שב' הקוים הולידו את הקו המכריע.
ובזה יש לפרש את ענין חרישה, וזריעה, ותבואה עומדת בכרי, בענין עבודה. כי ענין קו ימין הוא חרישה, שזהו סדר עבודת האדם במי שרוצה להכנס בעבודה דלהשפיע. היות שהאדם נברא מטבעו, שהוא דואג אך ורק לתועלת עצמו. והיות על הרצון לקבל לעצמו היה תיקון, בכדי שלא יהיה ענין בושה, מסיבת שינוי צורה מהבורא, שהוא, מה שאנו מדברים ממנו, הוא רק מבחינת שהוא המשפיע להנבראים, וענין קבלה לעצמו אינו נוהג בו ח"ו. לכן נעשה צמצום והסתר על הרצון לקבל לעצמו, שאין הנבראים לא יכולים לקבל את הטוב ועונג, מה שהוא רוצה לתת לנבראים. וזה היה בכדי שיהא אפשרות, שהאדם יוכל לתקן את הכלי קבלה, שיהיה רק בע"מ להשפיע. כלומר, שהאדם צריך להפוך את הרצון לקבל שבו, ולקבל במקומו רצון להשפיע. כלומר, מה שהיה מקודם אצלו למעלה בחשיבות, היינו הרצון לקבל, יהיה עתה למטה בחשיבות. ולא ירצה להשתמש עמו, אלא להיפך, הרצון להשפיע, שהיה אצלו למטה בחשיבות, ולא היה רוצה להשתמש עמו, יהיה עכשיו למעלה בחשיבות. כלומר, שעתה, הרצון להשפיע, זה אצלו דבר חשוב, ורוצה להשתמש רק עם הרצון להשפיע.
וזה נקרא חרישה, שמהפכים את העפר, מה שהיה למעלה, נעשה עתה לבחינה מטה, ומה שהיה למטה, בא עתה למעלה. וזה נקרא קו ימין, בחינת אברהם, חסד, היינו שהוא רוצה עתה לעסוק רק בבחינת חסד, הנקרא רצון להשפיע. וקו ימין, מכונה שלימות. כלומר, הגם שהאדם רואה, שעדיין אין בידו לעשות חסד, מכל מקום האדם צריך לעשות ציורים לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת השפעה, הנקרא חסד. ולתת על זה תודה לה', בזה שזיכה אותו לעשות מעשים בע"מ להשפיע. וכל זה הוא רק למעלה מהדעת. והגם שאם הוא יסתכל על מצבו, שבו הוא נמצא, הוא יראה אחרת, זהו ענין שלמעלה מהדעת, זאת אומרת, שהוא צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר הוא זכה לבחינת רצון להשפיע, כאילו כבר זכה לבחינת חרישה. וגם האדם צריך להשפיל את עצמו, ולומר, כמה שהבורא נותן לי, מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, אני שמח בזה, ונותן תודה לה', על מה שזיכה אותו לתת קצת שימוש להבורא, היינו שיכול לעשות משהו לטובת הבורא. ולהיות שמח בזה, היות שהוא רואה, שלשאר אנשים הבורא לא נתן להם את ההזדמנות לשמש אותו. לכן הוא שמח בזה. וזה נבחן לשלימות, מפאת שהוא מאמין עתה למעלה מהדעת, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וממילא הוא יכול עתה לגלות את אהבה לה', ויהיה תמיד שמח.
אבל יחד עם זה צריך האדם ללכת עם רגל השני, שהיא בחינת שמאל, היינו לעשות בקורת על המעשים שלו. ויהיה לו רצון וחשק לראות את האמת, היינו כמה כוחות הוא יכול לתת בע"מ להשפיע, וכמה הוא החשיבות של רוחניות. שאם באמת הוא מבין, שכדאי לעבוד רק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, אז הוא רואה אחרת לגמרי, היינו, שכל המעשים שלו, שבזמן שהלך בקו ימין, שהיה חושב, שהוא באמת איש השלום, הוא רואה עתה, בזמן שעבר לקו שמאל, שאין לו שום דבר, שיהיה משהו באמת לשם שמים. וזה נקרא זריעה. כדוגמת, שלוקחים חיטים טובים, וזורעים אותם בשדה, אז מי שאינו רגיל בעבודת השדה, הוא מסתכל על האדם, שלקח חיטים, וזרע אותם בקרקע, כאיש שאינו שפוי בדעתו. כמו כן כאן, עושים כן, שלוקח מצבים טובים, שיש בהם שלימות, וכבר נתן על אלו המעשים תודה להבורא, ועתה הוא מבטל אותם. שזה דומה לאיש, הלוקח חיטים יפים, וזורע אותם בשדה. אולם האמת הוא, שברגל אחד לא יכולים ללכת. אמנם ב' רגליים האלו נבחנות לב' כתובים המכחישים זה את זה. לכן יצחק נקרא, שהוא זרע את שדהו, שהוא בחינת שמאל. כמאמר חז"ל "לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין" (סוטה מ"ז), שיש לפרש, שבזמן שהאדם מרגיש, שהוא מקורב לה', זה נקרא מקרב בימין. ודוחה בשמאל, יהיה הפירוש, שבזמן שהוא עושה בקורת, אז הוא רואה, שהוא נדחה מעבודה דלהשפיע. כלומר, שחז"ל באים להשמיענו, שהאדם צריך לב' דברים, היינו ימין ושמאל, כנ"ל. כי על רגל אחת לא יכולים ללכת. וזה בחינת יצחק, הנקרא זריעה.
נמצא, שאברהם נקרא בחינת ימין, היינו חסד, שלימות. וזה נקרא לובן, כנ"ל, שג' שותפין הם אביו, ואמו, והקב"ה. שאביו הוא בחינה א', היינו קו א', הוא חסד, שמראה על שלימות. ושלימות נקרא לבן, כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וזה נקרא ימין מקרבת. היינו, שהוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. ואמו מזרעת אודם, שאודם מראה על חסרון, בחינת נוקבא, היינו ששם הוא רואה, שהוא בכלל נדחה מעבודה דלהשפיע. לכן הוא במצב של עליות וירידות. וזה נקרא, שאין בו אלא אמונה חלקית, כמ"ש בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), מטעם שיש לו הרבה ירידות. ובזמן הירידה הוא בחוסר אמונה, כנ"ל.
אולם אין להאדם לתת הרבה זמן על קו שמאל, המכונה קו הב', מטעם שאז האדם נמצא במצב של פירוד. לכן האדם צריך להיות רוב הזמן של העבודה שלו במצב השלימות. וזה נקרא חידוש הלבנה. כלומר, שכל פעם האדם צריך לחדש את הלובן שבו, שהוא קו ימין, בחינת לובן, כנ"ל. משא"כ בזמן הירידה, שאז מסתלק ממנו בחינת האמונה, ונשאר לפעמים מחוסר הכרה, כדוגמת אדם הנופל תחת אוטו - משא, ונפצע, ואינו יודע שהוא נפל. והנמשל הוא, שהאדם רובץ תחת משאו, כמ"ש כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וכו', מחמת שהוא לא יכול ללכת למעלה מהדעת, מטעם שהעבודה ללכת למעלה מהדעת, הוא אצלו לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול. לכן, אם הוא מסיח דעת מזה, תיכף הוא נופל תחת האוטו - משא. וזה נקרא, שנפצע בתאונת דרכים. לכן האדם צריך להזהר לשמור תמיד על הימין.
ובהאמור יוצא, שהתיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שיבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפלה. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי, שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו.
ומב' קוין הנ"ל, היינו ימין ושמאל, מולידים קו ג', שהוא בחינת קו אמצעי, שזהו מה שאמרו הקב"ה נותן בו רוח ונשמה. כלומר, שאח"כ, היינו לאחר שהאדם גומר את העבודה בב' קוין, ואז כבר מגולה אצלו כל הרע, שזה בא לו, מטעם שאלו ב' קוין, הוא בחינת ב' כתובים המכחישים זה את זה, והאדם רואה, שאין לדבר סוף מהעליות והירידות, לכן הוא נותן אז תפלה אמיתית, שהבורא יעזור לו כדי לקבל את הרצון להשפיע. וכשהבורא עוזר לו, הוא זוכה אז לבחינת אמונה בקביעות. היות שכבר יש לו הכלים דהשפעה. כי מטרם שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, אי אפשר לו שיהיה לו אמונה בקביעות. כי בזמן הירידה נאבד לו את האמונה. נמצא, שאין האדם יכול להאמין בה' בתמידיות. וזהו כמו שמבואר (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח) וז"ל, כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו וכו'. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל יתברך, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שמטרם שהאדם זכה לכלים דהשפעה, אי אפשר שיהיה לו אמונה בקביעות. נמצא, שעי"ז שהאדם זוכה להרצון להשפיע, הנמשך מהעבודה דב' קוין, שעל ידם מתגלה כל הרע לגמרי, עד שהאדם בא לידי החלטה, שרק ה' יכול לעזור לו, והוא מתאמץ בעבודה זו, ואינו בורח מהמערכה, אז הוא זוכה לקו האמצעי, הנקרא הקב"ה נותן הרוח והנשמה. כנ"ל, שזה נקרא גילוי פנים. ושזה נקרא כמ"ש "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש בעבודה, מ"ש "בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית תבואתה, עמד עליו". שעל זה נתנו חז"ל משל, שאין המלך עומד על שדהו, אלא כשהתבואה עומד בכרי. ויש לפרש, שזה, שהמלך עומד על שדהו, הכוונה על האדם. שהאדם הוא נמשך מבחינת מלכות, שמלכות נקראת שדה. והאדם צריך להגיע לבחינת "שדה אשר ברכו ה'", שזהו על ידי היגיעה בב' קוין הנ"ל, שהם בחינת חרישה דאברהם, ובחינת זריעה דיצחק, כנ"ל. ואחר כך בא בחינת תבואה בכרי, שכבר רואים את השכר מהעבודה, שהיא התבואה, שהוא בחינת יעקב. וזהו כנ"ל, לאחר שזכה לעזרה מה', שה' נתן לו בחינת נשמה, המכונה גילוי פנים ית', וזה נקרא שה' עומד עליו בקביעות, היינו שאז הוא זוכה לאמונה בקביעות. וז"ש "וה' נצב עליו", היינו לאחר שהאדם הגיע לדרגת קו אמצעי, שהוא בחינת יעקב, כבר ה' נצב עליו. כנ"ל מהמשל, שהמלך עומד על שדהו בזמן כשהתבואה עומד בכרי.
וזהו כמו שמובא (בהקדמה לתע"ס אות נ"ד) וז"ל, אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה וכו'. ובאות נ"ו אומר שם ובהמתבאר וכו', כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין, שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים. וגילוי פנים זה שמצד ישועת השי"ת, מכונה בשם עדות וכו', היא המבטיחה לו, שלא יחטא עוד וכו', עכ"ל. שפירושו, שאז הוא זוכה לאמונה בקביעות, כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש מ"ש "חי ה' וברוך צורי, בה' תתהלל נפשי". שיש להבין, מהו הפירוש חי ה'. על הבורא, איזה שבח הוא זה להבורא. ובדרך העבודה יש לפרש חי. מי הוא נקרא חי ה'. היינו מי שמאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, "האדם הזה נקרא חי. וברוך צורי". היינו מי שקבל מה' צורה של אמונה זו, שהבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, האדם הזה הוא מברך לה', שנתן לו האמונה, כי מכוחו עצמו אין האדם מסוגל לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כי זהו מתנת אלקים. וכמו כן יש לפרש בה' תתהלל נפשי, שפירושו הוא בה', כלומר מה שהבורא קירב אותו אליו, על זה תתהלל נפשי, שנפשו של אדם נותן רב תודות לה', בזה שקירב כנ"ל, שזה נקרא, שהקב"ה נותן את הרוח, ונשמה. ובכוחות עצמו של האדם לא היה מסוגל לזה. על זה הוא משבח להבורא, שהאדם, עתה, שיש לו אמונה, הוא רק מה שהבורא נתן לו, על זה הוא מברך לה', שה' נקרא קו אמצעי, כנ"ל, שרק ע"י העבודה בב' קוים הקודמים, האדם זוכה אח"כ לבחינת הקב"ה נותן את הרוח והנפש.
ובהאמור, שרק הבורא הוא יכול לעזור לצאת משליטת הכלי קבלה, לכן בזמן הירידה, אין להאדם להתווכח עם הרצון לקבל שלו, ולבקש ממנו, שכדאי עבורו, שהרצון לקבל יעזוב את המקום, ולתת את מקומו עבור הרצון להשפיע, ורוצה לתת להבין, שיכנע לפניו. האדם צריך לדעת, שאף פעם הגוף לא יסכים לזה, וחבל על הדיבורים. אלא שיבקש מה', שרק הוא ית', יש לו כח לבטל אותו, ולא אחר. כלומר, שאף פעם הגוף לא יסכים לזה. וממילא אין מה להתוכח עם הגוף, רק בזמן שהוא רוצה לעשות משהו לשם שמים, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.
ובהאמור יש לפרש על מה שאמרו (אבות א, ה) ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חבירו. הגם שעיקר הוא פירוש הפשוט, אולם בדרך עבודה יכולים לפרש, שהאשה והאדם הם בגוף אחד, שאשתו של אדם נקראת הרצון לקבל, הנקרא נקבה, והוא רוצה תמיד רק לקבל. לכן יש לפעמים, שהאדם רוצה לעשות משהו בע"מ להשפיע, הנקרא בחינת זכר, בחינת איש. והרצון לקבל מתנגד. והאדם רוצה להרבות בדברים עם הרצון לקבל שלו, ולתת להבין, שכדאי, שהוא יתן לו לעבוד בע"מ להשפיע. אז חז"ל אמרו, חבל על הדיבורים. וזה אמרו באשתו אמרו, היינו בהרצון לקבל שבו עצמו. וקל וחומר באשת חבירו, היינו להתווכח עם הרצון לקבל של החברים, שהוא יתווכח עמהם, ויתן להם להבין, שכדאי לעשות הכל בע"מ להשפיע, כי רק ה' יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
לכן אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך שיגיעו למצב, שכל מעשיך יהיו לשם שמים, אסור להם להגיד מוסר לחבירו, מדוע הוא לא עוסק בעבודה דלהשפיע. כי הרצון לקבל של חבירו, אם הוא רוצה לתקן, זהו כאילו, שיש לו כח להאדם הזה, אבל האמת הוא, מה שהאדם עושה פעם כן להשפיע, זהו רק בכח ה'. לכן אסור להגיד מוסר לחבירו.