תוכן

תשנ"א מאמר ד
בזהר נח אומר, טופנא הוי [המבול היה] והמחבל הוי יתיב בגוה [והמחבל היה יושב בפנים]. ואאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים, היינו שבתוך היסורים גשמיים, יש בתוכו מחבל, שהורג גם את הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלים והורגים את הרוחניות.
ויש לפרש דבריו, כי המבול גשם, מה שהיה, זה נקרא בחינת נגלה, היינו מה שנראה לעינינו, שהמבול גשם הורג את אנשים. היינו מה שהאדם חושב, שאם היה להרצון לקבל, מה שהוא דורש, היינו ידיעה ולא אמונה, כלומר, שאם היה מבין כל דבר בהשגחתו ית', כפי שהרצון לקבל דורש, הוא היה עובד ה' כמו שצריך להיות, אולם אינו כך, ומזה האדם מתרחק מחיי החיים, היות שקשה לו לסבול יסורים, והאדם רוצה שה' ישפיע לו רק תענוגים, לכן מתרחק.
אולם בתוך היסורים גשמיים, היינו עי"ז שהאדם לא יכול להבין את השגחתו ית', מדוע ה' לא נותן לו מה שהרצון לקבל מבין שה' צריך לתת, וסובל יסורים, מזה נמשך אח"כ מיתה ברוחניות, היינו יסורים רוחניים, שהיסורים האלו גורמים לו מיתה ברוחניות, היינו שבא לידי כפירה ח"ו. כלומר, זה שסבל את היסורים גשמיים, שה' לא נותן לו מה שהוא מבין, וכואב לו, היסורים האלו גורמים מיתה בגשמיות, כמ"ש, עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת. אולם אח"כ הוא בא לידי יסורים רוחניים, היינו שלא יכול להתגבר על האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת השגחה של טוב ומטיב. ואז הוא בא לידי כפירה ח"ו, כנ"ל. וזה נקרא מיתה רוחנית, שאז האדם נופל לרשות חלל הפנוי דס"א. וכשהאדם שוב נכנס אח"כ לעבודה, זה כבר נקרא תחיית המתים. ואז על האדם להאמין, שזה, שעכשיו נכנס עוד הפעם לעבודה, אין זה בכוחות עצמו, אלא הוא קיבל מלמעלה טל של תחיה. והוא בחינת תחיית המתים, שזכה, שקיבל התעוררות מלמעלה. לכן על האדם לומר כל יום, ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים. וכמו כן האדם צריך לומר (בשמונה עשרה) ונאמן אתה להחיות מתים.
נמצא, שיש כאן ב' דברים בענין היסורים, א' יסורי גשמיים, מה שהאדם סובל בדברים גשמיים, מה שחסר לו, ועל זה הוא סובל בחינת מיתה, כנ"ל, כדוגמת עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת, וכדומה. נמצא, שמיתה זו, אין לו שייכות לרוחניות. אולם זה גורם לו אח"כ מיתה רוחניות, משום שאין הוא יכול להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שזהו מיתה רוחנית, ולא מיתה גשמית. וזהו הפירוש, שבתוך המבול גשם, שהוא יסורי גשמיים, הוא בא אח"כ ליסורי רוחניים, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה עליונה, לכן הוא בא לידי מיתה רוחנית.
וזהו על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח (ובהסולם אות קל"ח) וז"ל, כי מטרם גמר התיקון, נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע, כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו ית' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו ית', מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש, כי כלי הקבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית וכו'. הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.
כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם בכבודו ית', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל ית', שהוא העונש היותר גדול בעולם, עכ"ל.
ובהאמור יוצא, כי זה שהאדם מקבל ממנו ית' רעות, זה גורם לו, שנעלם ממנו הפועל ית'. וזה נקרא מיתה ברוחניות. ומי היה הגורם זה שקיבל רעות ממנו ית'. ומדוע קיבל רעות. הוא מטעם, שעדיין אלו הכלים מלוכלכים מבחינה קבלה עצמית. לכן מוכרח להיות ההשגחה בבחינת העלם והסתר. לכן היסורים גורמים מיתה ברוחניות.
ובגלל זה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא להתפעל מהדעת מה שהוא רואה, על זה הוא בונה את עבודתו בעבודת הקודש, שיוכל לזכות להכנס להקדושה. היות שדעת הזה בא מכח שהוא קיבל רעות. והדעת מחייב, שאם הבורא הוא טוב ומטיב, אם כן מדוע הוא לא נותן לו מה שהאדם מבין שחסר לו, אלא שהבורא עושה מה שהוא רוצה. נמצא, שהדעת בנוי על יסוד של הנהגה דטוב ורע, כנ"ל. לכן אין עצה לאדם, אלא שיאמר, שהדעת, מה שהוא אומר לו, אינו נכון, "כי על זה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". אלא לא להתפעל מהדעת, ולומר, שהוא הולך למעלה מהדעת.
אולם בענין הרגשה של התקרבות לה', יש להבחין ב' אופנים, א' לפעמים שהאדם מודאג, שהוא צריך להשיג איזה דבר נחוץ, ודרך העולם הוא, שאם חסר לאדם משהו, הוא מתפלל לה' שימלא חסרונו. ואם הדבר הוא דבר הנחוץ לו, והוא לא רואה מדרך הטבע, שהוא ישיג את הדבר, ונעשה לו נס, והוא קיבל את מבוקשו, אז האדם מתמלא באהבה לה', בזה שעזר לו להשיג את הדבר, והוא מיחס את השגת הדבר לה'. נמצא, שהתקרבות לה' באה לו ע"י קבלת טוב ועונג, זה היה הגורם להתקרבות לה'. ואותו דבר הוא חולה שנתרפא, שהיה כבר מיואש, ופתאום נעשה שינוי לטובה, ונתרפא. גם כן לפעמים מתקרב לה'. והסיבה היתה, קבלת הטוב מה', זה קירוב אותו לה'.
ולפעמים יש להיפך, שהאדם קיבל יסורים, והיסורים דוחפים אותו להתקרבות ה', היינו שעולה בדעתו, שאם הוא יקבל עליו עול תו"מ, ה' יציל אותו מצרותיו. נמצא, שהיסורים היו סיבה להתקרבות לה'. ועל זה יש לומר, שהיות שהאדם נמצא בעת צרה במצב של שפלות, והיות שכתוב "רם ה' ושפל יראה", נמצא, זה שהאדם נמצא בשפלות מכח הצרות והיסורים שפגעו בו, הוא מוכשר לקבל עזרה מלמעלה, כמ"ש "רם ה' שפל יראה". אולם בדרך כלל, אנו רואים שיסורים מרחקים את האדם מה', היות שאינו יכול ליחס את היסורים למי שהוא טוב ומטיב. לכן זה גורם לו מיתה ברוחניות.
אולם בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינו שוה כלום, דהיינו כנ"ל, שדעתו של אדם מחייב, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהיא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר ה' הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד.
משא"כ אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייב, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר רם ה' ושפל יראה. והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל, כל המחזיר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו (עירובין י"ג). היינו, שהאדם אומר, שאני יכול להיות עובד ה', בתנאי שה' יתן לי גדולה היינו גדלות. כלומר, אם אני ארגיש את גדלותו ית', אז אני מסוגל לעבוד לתועלת ה', אחרת אין אני יכול לעבוד לשם שמים. אומרים לו, הגדולה בורחת ממנו. אלא בזמן שהאדם אומר, אני רוצה להיות עובד ה' בלי תנאים, ואין אני זקוק לגדלות, אלא הוא רוצה לעבוד את ה' בתכלית השפלות, כלומר אע"פ שאין לו שום הרגשה של גדלות ה', אלא למעלה מהדעת, שזה נקרא שפלות כנ"ל, אז הוא זוכה לבחינת גדולה, היות שהוא משפיל עצמו, מטעם שהוא רוצה לעבוד רק לש"ש ולא לתועלת עצמו. לכן בזמן שהוא אומר, שאינו יכול לעבוד, אלא כשירגיש בחינת גדלות ה', נמצא, שהרצון לקבל אומר, שאם הוא לא יבין את גדלות ה', בתוך הדעת אין הוא מסוגל, לעבוד לתועלת הבורא, נמצא, שרק הרצון לקבל הוא הפועל. ועל הרצון לקבל היה צמצום והסתר. לכן אין לו שום אפשרות, שיזכה לבחינת גדולה. אלא האדם צריך להיות בורח מהגדולה. אז יש לומר, כמו שאומרים, הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו.
ובהאמור יוצא, שיש כאן בסדר עבודה כמה שלבים, א' שהאדם צריך להיות מקודם רודף אחר גדולה וכבוד, אחרת אין לו בכלל כלים לכבוד וגדולה, כי מחשבתו פועל על מה שהאדם דורש. ואם אין לו כלים לדעת, איך הוא יכול ללכת למעלה מהדעת. לכן האדם, כשמתחיל בעבודה, הוא צריך לחשוב, איך מקבלים גדלות ה', שבטח כשיהיה לו הרגשה של גדלות ה', אז לא יהיה לו התנגדות מצד הגוף, כי זה טבעי שהקטן מתבטל לגבי הגדול. ועל זה אין עבודה, כי יש כלל, כל דבר שבא מצד הטבע, אין הגוף מתנגד לזה. משא"כ אם אין לו תשוקה לדעת, היינו שיהיה לו רצון לשמש מלך גדול, אז העבודה שלו הוא רק בבחינת המעשה, ואין לו צורך שהבורא יעזור לו, כי אז הוא עובד רק על קבלת שכר. ובשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה כבר הוא יכול לעבוד, ואין לו צורך לגדלות ה', כלומר, שאפילו שאין המלך גדול כל כך, לא חשוב לו, מטעם שהוא מסתכל על השכר, ולא על הנותן השכר. משא"כ אם הוא מתחיל לעבוד לש"ש, אז כבר יש לו צורך לגדלות המלך. נמצא, שאם אין הוא משתוקק לגדלות המלך, זהו סימן שהוא לא עובד לשם שמים. נמצא, שדוקא בזמן שרודף אחר גדולה, זהו סימן שהוא רוצה להגיע לידי מצב, שיוכל לומר, שכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואח"כ, בזמן שיש לו כבר הרגשה, שצריכים לדעת, שיש לו מלך גדול וחשוב, והוא רואה, שזה הוא אצלו המפריע העיקרי, מה שחסר לו, שיהיה לו כח להתגבר על הרצון לקבל, אז הוא בא לשלב ב', היינו, שהוא צריך לברוח מהגדולה, אלא שהוא רוצה לעבוד לשם שמים בלי שום תנאים, שזה נקרא למעלה מהדעת. כלומר, אע"פ שהדעת אומר לו, הלא אתה רואה, שאתה מאמין רק במלך קטן, מ"מ האדם צריך לומר, אצלי אתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש זה, ואני מאמין למעלה מהדעת, שאתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש זה. לכן בשלב זה הוא בורח מן הגדולה והכבוד, ואז הגדולה והכבוד רודפין אחריו ותופסין אותו, אע"פ שהאדם לא רוצה לקבל את הגדולה, מסיבת שרק אז יש השתוות עם הבורא.
וזהו על דרך שלומדים בענין זיווג דהכאה, בשיעור שהמסך דוחה את האור, אע"פ שיש לו בחינת עביות, היינו רצון וחשק להאור, ומכל מקום אינו מקבלו, מטעם שהוא רוצה להיות משפיע ולא מקבל, לכן על ידי דחיית המסך, נולד בו ענין של או"ח. ובאו"ח הזה הוא מקבל כלי חדש לקבלת האור. כן כאן, מקודם האדם צריך לקבל רצון וחשק להשגת גדלות ה', ואח"כ האדם צריך לקבל כח לדחות את הגדולה, ולא ירצה לקבל אותו, מטעם שהוא רוצה בהשתוות הצורה. ואז הוא משיג בחינת או"ח, שבאו"ח הזה הוא מקבל את הגדולה והגבורה. נמצא שיש כאן ג' שלבים, א', להשתוקק לגדלות ה' דוקא, ב', לדחות את הרעיון להשתוקקות, כלומר, אע"פ שהוא מבין, שאם יהיה לו באמת הרגשה מגדלות ה', אז הגוף יכנע לעבוד עבודת הקודש, מכל מקום הוא בורח מן הכבוד והגדולה, אלא שאומר, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אע"פ שאין לו שום הרגשה, אלא שהוא מבקש מה', שיתן לו כוחות, שיהיה בידו לנצח את הרצון לקבל, אע"פ שאינו מסכים לכך. ג' ובזמן שהוא אינו נצרך להרגשת גדלות ה', אלא הוא עובד לשם שמים, בלי שום תנאים, אז הוא זוכה לבחינת גדלות ה' ולבחינת כבוד ה'. ואז מקוים, הבורח מן הכבוד והגדולה, הכבוד רודף אחריו ורוצה להתדבק בו, מטעם שכבר יש לו השתוות הצורה, היינו שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע.
ובהאמור, שלאחר שהאדם מבין, שכדאי שהוא יקבל הרגשה בגדלות ה', כי אז הגוף יסכים לשמש המלך. ולאחר שכבר יש לו תביעה לזה, היות שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', והגוף מתנגד לזה, מטעם, שכל זמן שהוא לא מרגיש גדלות ה', הוא לא רוצה להאמין למעלה מהדעת, אז בא המצב, שהאדם צריך לברוח מזה, מטעם כי זה הוא רק טענת של הרצון לקבל. משא"כ כשהוא לא מרגיש מגדלות ה', הגוף לא מסכים לעבודה זו, אז האדם צריך לומר, הלא רז"ל אמרו, כל המחזיר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו, מטעם שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אפילו שהגוף לא נהנה מהעבודה, כי לתועלת ה' פירושו, לא להסתכל כלום על תועלת עצמו.
וזהו כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף קפ"ט (ובהסולם אות קצ"ט) וז"ל, אהבה שלמה, שהיא בשלמות, משני הצדדים וכו', בין בדינא ובין בטיבו, ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בו בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב. יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שנאיו, דרכיו יכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההפך, והקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו. ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אינה אהבה שיש לה יסוד וכו'. האהבה שנקראת שלמה, הוא אותה האהבה, שהיא בשני צדדים, בין בדין בין בחסד והצלחת דרכיו, שיאהב את הקב"ה, כמו שלמדנו, אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך, זו הוא אהבה שלימה. עכ"ל.
ויש לפרש זה, שהאדם צריך לאהוב את הקב"ה, בין בצד עליה, היינו שמרגיש שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, כי בזמן העליה האדם רוצה להיבטל אליו ית' בלי שום תנאים, אלא שזה דומה כנר בפני האבוקה, שהוא מתבטל בלי שום שכל ודעת, זה נקרא שהאדם עובד את ה' בזמן שיש לו נשמה. כי עליה נקרא שהאדם חי, ויש לו נשמת חיים, ואז יש להאדם אהבה לה'. זה נקרא סטרא דטיבו בעבודה. וכמו כן צריך האדם לאהוב את הקב"ה בזמן שנוטל ממנו את הנשמה, היינו שהקב"ה לוקח ממנו את נשמת חיים, שזה נקרא זמן ירידה, שאין לו שום הרגש, היות שנלקח ממנו את נשמתו, ואין לו שום רוח חיים, שאם גם במצב כזה יש לו אהבת ה', זה נקרא אהבה שלמה.
ודבר זה יכול להיות רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין לו שום חיות, שיהיה לו כח להתגבר. לכן האדם צריך לעבוד בזמן ההכנה, מטרם שמשיג איזה התקרבות מצד הבורא, שיהא בורח מן הגדולה וכבוד. היינו, שלא יאמר, שדוקא אם הבורא יתן לי בחינת נשמת חיים, אז אני אוכל לעבוד בע"מ להשפיע, משא"כ בלי חיות, היינו בלי רוח חיים, איננו מסוגל לעבוד לתועלת הבורא. זהו לא דעת תורה. אלא האדם צריך לבקש מהבורא, שיתן לו כח לאהוב את הקב"ה, אפילו שהוא לוקח ממנו את נשמתו, והוא נשאר בלי רוח חיים, שיהא בידו כח להתגבר, ושיאהוב את הקב"ה בכל האופנים.
ובהאמור יש לפרש מ"ש "ישת חושך סתרו", שפירושו, בזמן שה' רוצה להסתיר עצמו בפני אדם, שבטח שזהו לטובת האדם, מטעם כי עדיין אינו ראוי לגילוי, אז הוא נותן לאדם בחינת חושך, כלומר, שלוקח ממנו את נשמת רוח החיים, וממילא הוא נופל למקום חושך, שאין אור דקדושה מאיר שם. והאדם צריך להאמין שזהו הסתרה. שפירוש הסתרה הוא, שהוא מאמין שיש בורא גדול, והוא מנהיג העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא ממנו הענין הזה נסתר. והוא צריך להאמין, שזהו רק הסתרה. ואם יעלה בידו של האדם להאמין, שזה הוא רק הסתרה, אבל באמת אינו כן, כמו שהוא רואה, אז הוא זכה שהאור מאיר על כסא זו, היינו שאור יאיר בתוך החושך הזה.
ובהאמור, האדם צריך ללמוד ממצב הירידה וממצב העליה. כלומר, שמצב הירידה, הבאה לאדם בזמן שהוא רוצה לעשות מאמצים גדולים, בכדי להגיע לדביקות ה'. ומכל מקום האדם רואה אחרת, כאילו לא עשה שום דבר, אלא הוא נמצא באותו מצב כמו מטרם שהוא נכנס לעבוד בעבודה דע"מ להשפיע. אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים, ולא מה שהאדם חושב ואומר, היות שהירידות האלו נותנים לו מקום לעלות ולהתקרב לה'.