תוכן

תשנ"א מאמר מז
הכתוב אומר (תבא מפטיר) "ושמרתם את דברי הברית הזאת, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון".
יש להבין במה שאומר ושמרתם וכו', ועשיתם אתם, למען תשכילו את כל אשר תעשון, משמע מכאן שענין עשיה הוא כדי שעי"ז תשכילו את כל אשר תעשון, נמצא שענין עשיה הוא כמו הכנה, שבסגולת עשיה נוכל לבוא מה שאנו עושים, משמע שיש כאן להבחין ב' ענינים בעבודה. א', בחינת מעשה, כמ"ש ועשיתם אותם. ב', שיש כאן ענין השכלה שיש בהמעשים, כמ"ש למען תשכילו את כל אשר תעשון. ולכאורה זהו בסתירה, כי מצד אחד משמע שעיקר הוא המעשה, כמ"ש, "ושמרתם וכו' ועשיתם אתם" ואח"כ כתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון", משמע שהעשיה היא רק אמצעי, שנוכל לבוא לידי הבנת השכל ודעת.
הנה הזה"ק אומר שיש להבחין ב' בחינות בתרי"ג מצות, א', הוא מכנה בשם תרי"ג עיטין [עצות], ב', בשם תרי"ג פקודין, וההבדל ביניהם הוא, כי עצות נקרא שהדבר הזה אינו ענין מטרה, אלא זהו רק עצה, איך להגיע להמטרה, א"כ קשה להבין איך אומר שהתרי"ג מצות הם רק עצות, ואח"כ הוא אומר שהם נקראים תרי"ג פקודין, וכפי שמפרש בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב) וז"ל, וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים התרי"ג מצות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף, ונמצא בעשית המצוה הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד, עכ"ל.
לכן, לפי מה שמפרש שם בהסולם, יש לפרש בפשטות, כי הוא אומר וז"ל, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים, ועד"ז יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע, וכו', וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, איך כתוב ושמרתם וכו', ועשיתם אותם, שמשמע שעיקר היא המעשה, ואח"כ הוא אומר למען תשכילו, היינו זה שאני אומר לכם ועשיתם אותם, זהו רק הכנה כדי להשיג את המעשים. נמצא שהעיקר הוא ההשכלה ושכל ודעת, ולא המעשה.
והתשובה היא כנ"ל, שעיקר היא המעשה, כלומר שבלי המעשים לא יכולים להשיג שום דבר, אלא בסגולת המעשים נוכל להגיע לידי דבקות, הנקרא השתוות הצורה, כי מהשלא לשמה באים לשמה, לכן עיקר היא המעשים, ובמעשים עצמם יש להבחין ב' הבחנות, א', המעשים בעצמם כשהם עדיין בבחינת אמצעים, היינו, שהם רק הכנה שע"י יוכלו להשיג את הכלים דלהשפיע, ולאחר שהשיג ע"י המעשים את הכלים הנקראים רצון להשפיע, הוא משיג אח"כ את האור המלובש בהמעשים, זאת אומרת שכל המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, למרות שגם אז היה האור מלובש בתו"מ, אלא שהיה בתור פקדון מלובש בתו"מ. כלומר שלא היה באפשרות לראות מה שיש בהתו"מ, משום שעדיין לא היו להם הכלים המתאימים להאור, משא"כ, אח"כ, שזכה לכלים דהשפעה הוא מקבל האור המלובש בתו"מ, אז רואים שגם לפני שהוא זכה לראות היה האור מלובש התרי"ג מצות, אלא שהיה שם בתור פקדון.
לכן אין זה סתירה שמקודם כתוב שעיקר הוא המעשה כמ"ש "ועשיתם אותם", משום שבמעשה מתחילים ובמעשה גומרים, אלא שיש הבחן באמצע, כלומר מטרם שזכה לכלים דהשפעה, או לאחר שזכה לכלים דהשפעה, זאת אומרת ע"י המעשים הוא זוכה לכלים, ואח"כ ע"י המעשים הוא זוכה להאור, וזה נקרא למען תשכילו את כל אשר תעשון, היינו שאח"כ הוא זכה לבחינת "השכל וידוע אותי".
אולם צריך לזכור, שמטרם שזוכים לכלים דהשפעה, רק כשרוצים לזכות לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, יש בעבודה זו הרבה עליות וירידות, כידוע שהעבודה המכוונת להגיע לידי דבקות ה' הגוף מתנגד לזה, ופעם גובר הטוב שבאדם ופעם גובר הרע שבאדם, שזה מכונה מלחמת היצר, כלומר שיש עבודה בבחינת המעשה שזהו עבודת הכלל, שצריכים לכוון שהמעשים שהאדם עושה לא תהיו לשם כבוד וכסף וכדומה, אלא לש"ש, לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים עושים מעשיהם בהצנע לכת, ושיעור הצנע לכת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להתנהג בדיוק כמו האנשים שנמצאים בסביבתו, כמו כן הוא צריך לנהוג, כלומר שלא יהיה יוצא דופן מהסביבה שלו, כלומר אם הוא מראה לחוץ שהוא מיקל בדברים הנוהגים בסביבתו, או שהוא מחמיר בדברים יותר ממה שנוהג בסביבתו, האדם הזה עבודתו כבר לא נקרא בחינת הצנע לכת, מטעם כי אנשים הנמצאים בסביבה אחת, אם אחד מהם משנה משהו מהסביבה, האדם הזה מושך אליו תשומת לב מהחברה, וכולם מסתכלים עליו, נמצא שעבודתו היא לא בהצנע.
ואלו אנשים מרגישים טעם בעבודה מבחינת אור מקיף המאיר לבחינת הכלל ישראל, וזהו כמ"ש "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", שפירושו הגם שהאדם עדיין לא נטהר מאהבה עצמית וכל עבודתו היא בכדי שה' יתן לו שכר בעוה"ז ובעוה"ב, מ"מ הם נקראים שעובדים לש"ש, בעבודה זו האדם יכול לראות איך שיש לו התקדמות היות שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך בתו"מ, וממילא יש לו ממה לקבל חיות ושמחה, והוא יכול לקיים את מ"ש "עבדו את ה' בשמחה", וכידוע שעבודה זו נקראת קו אחד, כלומר שאין האדם יודע, שענין לש"ש הוא דבר שצריכים לתת תשומת לב מיוחד, אלא כמו כל הכלל שיש להם אמונה בדברי חז"ל, שאמרו לעולם ילמוד תו"מ אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה באים לשמה, אבל שצריכים לתת עבור הכוונה הזו זמן ועבודה, אין אדם חושב על זה, היות שהאדם חושב שזה בא מאליו, בלי עבודה מיוחדת לזה, כדברי חז"ל שמתוך שלא לשמה באים לשמה, לכן עבודה זו נקרא קו אחד.
משא"כ אם האדם בא לידי הבנה שענין לש"ש הוא עבודה מיוחדת, שאין עבודה זו שייכת להכלל, כי רק מי שקבל מלמעלה התעוררות שגם הכוונה תהיה להשפיע שזהו דבר מיוחד, ומתחיל לעשות בקורת, האם זהו ביכולתו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, ועל עבודה זו יש התנגדות הגוף, היות שטבע של אדם הוא שאין הוא מבין שום דבר, אם זה לא לתועלת עצמו, וכאן מתחילים העליות והירידות כנ"ל, נמצא, שהבקורת שהאדם עשה על מעשיו, אם הם לתועלת הבורא, או לתועלת עצמו, וכשהאדם רואה את שפלותו איך שהוא מרוחק מהעבודה הזו, אז האדם צריך לתת תפלה לה', שיתן לו את הכח התגברות על הרצון לקבל לעצמו, ואז יש לפעמים שהגוף טוען, הלא אתה ראית כמה פעמים שהתפללת לה' שיעזור לך, ולא קבלת שום עזרה, א"כ בטח עבודה זו היא לא בשבילך, עם טענות כאלה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר עליו, נמצא, שהאדם במצב הזה, נשאר כמת, בלי שום חיות, וממילא אדם לא יכול להתקיים ולהמשיך בעבודה זו, ודרך זה נקרא קו שמאל בעבודה, כי יש כלל כל דבר שצריך תיקון נקראת שמאל, לכן בעבודה אסור לאדם לעסוק בדבר זה, היינו לעשות בקורת, אם העבודה שלו היא בשלמות, אלא כמובא (בסדר עבודה אות ט) שאומר שם, שבעבודה דשמאל מספיק חצי שעה ביום.
ועיקר עבודת האדם צריך להיות בקו ימין, הנקרא שלימות, היינו, שבעבודה זו צריך האדם בלי בקורת לראות אם עבודתו היא בשלמות, אלא האדם צריך לומר שאפילו שמעשי בתו"מ אינם בשלמות, מ"מ אני נותן תודה לה', שנתן לי שכל ורצון להיות לי קצת אחיזה בקדושה, זאת אומרת כמה אחוזה שיש לי זה אצלי הון רב מטעם שאני רואה שיש הרבה אנשים בעולם שאין להם שום נגיעה בתו"מ, לכן אני שמח בחלקי בזה שנתנו לי קצת נגיעה ברוחניות מכל חיי עוה"ז, רק אין לי זכות שיתנו לי יותר ממה שיש לי, ועל שאר הזמן מבלבלין אותי עם כל מיני שטויות ואין בכוחי להתגבר עליהם, לכן אני שמח כל היום ויש לי מזה מצב רוח טוב, כי אני מכיר את שפלותי, לכן אני נותן תודה לה' על החלק הקטן שזכיתי.
ובהאמור יש לפרש מ"ש (תבא פרשה א) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך", ויש להבין וכי צריכים לתת צווי לאדם שישמח אם יש לו טוב, הלא מצד הטבע הוא, שמי שיש לו טוב הוא שמח, משא"כ אחרת, אם אין לו טוב, יש לומר שצריכים לתת פקודה שיהיה שמח, א"כ מה מרמז לנו מ"ש "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך", ויש לפרש זה בדרך עבודה, היות שיש ענין עבודה של ימין ושמאל, כי ימין נקרא שלימות כנ"ל, היינו בזמן שהאדם כבר התחיל ללכת בדרך להגיע להשגת כלים דהשפעה, זאת אומרת, שהוא כבר נכנס לקו שמאל, שפירושו שרוצה לראות את האמת אם הוא יכול לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שזה גורם לאדם עליות וירידות בעבודה, ומזה אין לאדם חמרי דלק שיוכל להמשיך בעבודה, אלא הקו שמאל מראה לו את האמת, שלא ירמה את עצמו ולומר שהוא כבר הגיע לשלמותו.
אלא בכדי שיהיה לו חמרי דלק לעבודה, את זה האדם יכול לקבל רק בזמן שהוא מרגיש שלימות בעבודה, אז יש לו שמחה ממה שהוא עושה, אולם היות שימין ושמאל הם הפכיים זה לזה, כלומר או שהאדם מרגיש שיש לו שלימות, או שהוא בעל חסרון, ואיך אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד.
והתשובה היא, הגם שהם בנושא אחד, מ"מ הם בב' זמנים, כלומר שיש זמן שהאדם צריך להיות בשפלות, ויש זמן שהאדם צריך להיות בבחינת גאוה, וזה כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, שבעבודה יש תמיד ב' הפכיים, א', כמ"ש רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח, נמצא שעיקר עבודת האדם היא שהאדם צריך להשתדל שהוא יהיה שפל ברוחו, ב', כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה', משמע שהאדם צריך להיות בגאוה, היינו להשתדל להיות בעל גאוה, ולא להסתכל על הכלל, אלא הוא צריך להשתדל להיות יותר גבוה מהכלל, נמצא שגם על זה יש לשאול, איך יכול להיות ב' הפכיים בנושא אחד, אלא שגם שם צריכים לתרץ, שהכוונה היא בב' זמנים בזה אחר זה, שאז אפשר להתקיים שניהם.
אולם יש לשאול ההפכיים הללו למה לי, כלומר בשביל מה אנו צריכים ההפכיות הזו, ולמה לא מספיק דרך אחד, היינו או שפלות או גאות, והתשובה היא כנ"ל, שאנו צריכים ללכת בב' קוים בימין וכמו כן בשמאל, אע"פ שהם הפכיים זה לזה, כלומר, שדוקא כשהם בסתירה זו לזו, הם נותנים לנו את התוצאה מה שאנו צריכים בכדי להשיג את מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, זאת אומרת שאי אפשר לקבל את הטוב ועונג מה', מטרם שהאדם תיקן את עצמו עם כלים דהשפעה שהיא ענין של השתוות הצורה.
לכן, היות מצד הטבע האדם נולד ברצון לקבל לתועלת עצמו, אז כשאומרים לאדם לקיים תו"מ, אז מוכרחים להגיד שע"י קיום תו"מ יהיה לך שכר בעוה"ז ובעוה"ב, וכפי שיעור האמונה שלו בשכר ועונש בשיעור זה האדם מקיים תו"מ, והגם שהוא עובד לשם שמים היינו שהוא רוצה שכר מהקב"ה ולא מאנשים, כי הוא לא עסק בתו"מ עבור מטעם שאנשים יראו איך שהוא עובד, אלא כל עבודתו הוא לש"ש, אלא מטעם מצות ה', ומ"מ זה נקרא שלא לשמה, כלומר שהגם מבחינת המעשה הוא עסק בתו"מ רק לשם שמים, אבל מבחינת הכוונה היא לתועלת עצמו, לכן נקרא זה שלא לשמה, אולם חז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, מתוך שלא בא לשמה", והאדם צריך לומר "בתוך עמי אנכי יושבת", כלומר כל אדם צריך לעבוד כמו הכלל כלו, אולם בלי תשומת לב מיוחדת האדם ישאר בשלא לשמה ואף פעם לא יגיע לידי השגת מטרת הבריאה.
לכן האדם צריך לומר, אז כתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'", כלומר אני לא רוצה להיות בדרגת השפלות כמו הכלל, אלא אני כן צריך להגיע להשיג את מטרת הבריאה, וזה נקרא שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הבקורת ולראות עד כמה שהוא מעדיף אהבת ה' על אהבת עצמו, הבקורת הזו עושה אותו לבעל חסרון ומתחיל לחפש עצות איך לצאת משליטת אהבה עצמית, אולם כאן, במצב הזה, שיש מלחמה בין הרצון לקבל שבאדם, להרצון שיש עתה באדם, שהוא רוצה להגיע להשיג את הרצון להשפיע, לפעמים הרצון להשפיע גובר ולפעמים להיפך הרצון לקבל גובר, שזהו שנוהג אז ענין עליות וירידות, והאדם צריך לדעת כי בזמן שהאדם נמצא במצב החסרון, אין לו ממה לקבל חיים ואז אין לו חמרי דלק להמשיך בעבודה דתו"מ, לכן הוא צריך לעבור לקו ימין.
וענין קו ימין הוא בעצם קו אחד, כלומר אותו סדר עבודה שהיה לו בזמן שהיה עובד רק בבחינת המעשה, הנקרא שלא לשמה, הוא צריך עכשיו ללכת, כלומר אין עליו לתת תשומת לב אם עבודתו היא לשמה, אלא עכשיו הוא צריך לומר שאין הוא יותר חשוב משאר אנשים וכמו ששאר אנשים שעובדים בשלא לשמה, יש להם סיפוק מהעבודה והם במצב רוח מרומם, כמו כן אני, שאני יותר גרוע מהם בטח שלא מגיע לי מקום יותר חשוב בעבודה, כלומר, אפילו אצלי בערך שאר עובדים אני עומד במדרגה יותר פחותה מהם, הן בכמות ואין באיכות, והוא צריך לומר תודה להבורא, שנתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, כי זהו מתנה מאת ה', שזיכה אותו עם קצת עבודה בתו"מ שגם זה לא מגיע לו, כי הוא רואה שיש הרבה אנשים שאין להם שום לתו"מ, ואז כשאדם מרגיש עצמו שהוא בשלמות, האדם הזה נקרא ברוך ואאמו"ר זצ"ל, אמר על זה, כי בזמן שהאדם מרגיש עצמו לברוך, אז האדם מסוגל להיות דבוק בברוך, כמ"ש כי ברוך מתדבק בברוך.
לכן דוקא ממצב הזה האדם מקבל חמרי דלק לעבודה, והיות שהאדם בזמן שהוא עובד בקו שמאל, הוא במצב שהוא צריך לומר "ויגבה ליבו בדרכי ה'", כלומר שלא להסתכל על הכלל אלא שהוא צריך להיות במדרגה יותר גבוה מהכלל, זה נוהג רק בזמן שהוא עוסק בקו שמאל, משא"כ אח"כ הוא צריך לעבור לקו ימין, ולומר שחז"ל אמרו מאד מאד הוי שפל רוח לכן הוא באמת שפל רוח, אז האדם צריך לדעת, שאין הוא יותר חשוב מאחרים, אלא הוא שמח בזה שנתנו לו מלמעלה רצון וחשק לעשות משהו בתו"מ, וז"ש ושמחת בכל הטוב, היינו אפילו כל שהוא, מזה האדם צריך לקבל שמחה.
ובהאמור נבין מדוע הימין והשמאל צריכים להיות בסתירה בעבודה, וזהו מטעם שאדם צריך לעבוד בב' אופנים, א', מבחינת השלמות, שאז הוא יכול לקבל חמרי דלק לעבודה כי משלילה לא יכולים לחיות, לכן האדם צריך להיות רוב זמן שלו בעבודת הימין, אולם בזמן שהאדם מרגיש סיפוק בעבודה שלו, מי גורם לו שילך קדימה, הלא יש כלל אם אין האדם מרגיש שום חסרון הוא לא משנה את דרכו, כנ"ל, מטעם שיש לו סיפוק, לכן צריכים לעבור לקו שמאל לבחינת בקורת על המעשים שלו, אם הם עובדים בע"מ להשפיע, ומזה האדם יכול לראות מה שיש לתקן בכדי שיגיע להשיג את מטרת הבריאה והחסרון שהאדם רואה בעבודתו, זה נותן לו ללכת קדימה, כלומר אם הוא רואה שאינו הולך בדרך הנכונה אז בטח האדם רוצה לתקן עצמו.
כי בזמן הבקורת האדם יכול לראות את האמת, היות אם הוא לא הולך בדרך האמת, אז נופל על האדם את הקללה מ"ש (כי תבוא שישי) "בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי", שיש לפרש על דרך העבודה, בנים ובנות אלו הם מעשים טובים של צדיקים, כמ"ש על מ"ש "אלה תולדות נח, נח איש צדיק" והקשו אלה תולדות, היה צריך לכתוב את שם הבנים שלו, ולמה כתוב נח איש צדיק, למד, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים, עכ"ל.
ובהאמור יש לפרש בנים ובנות תוליד, היינו שאתה תעשה מעשים טובים, אבל לא יהיה לך, כשאתה רוצה לראות איזה מעשים טובים שעשית, הלא עסקת בתו"מ וכו', ומ"מ אין אתה מרגיש שעשית משהו בעבודה, ויש לשאול הלא עסקת בתו"מ, איפוא נעלמו, תשובה "כי ילכו בשבי" פירוש שהם הלכו בשבי אל הקליפות, לכן נעלמו מן האופק ואין אתה תוכל לראותם וזה נותן לאדם דחופה שיחפש עצות איך לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ואאמו"ר זצ"ל אמר לאחר שהאדם עושה תשובה אז כל העבודה שלו שנפל לתוך הקליפות, הוא מוציא אותם בחזרה אל הקדושה, בסוד הכתוב "חיל בלע ויקאנו" אבל מטרם שעשה תשובה נעשה מהעבודה שלו בחינת ים דס"א בסוד הכתוב "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" ואמר שהן חיות קטנות שהיה לאדם, והן חיות גדולות שהיה לאדם, בזמן שנאבדו ממנו זה נופל לתוך ים הזה, אלא אח"כ הוא לוקח הכל בחזרה.
ובהאמור יוצא שצריכים את שני קוים, ודוקא בזה שהם בסתירה, הם נותנים התוצאה הדרושה מהם, בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, ועוד יש לדעת שענין ימין שהיא בחינת שלימות, האדם יכול להשתמש עמו, רק בזמן שהוא יכול להשפיל את עצמו, משא"כ קו שמאל הוא יכול לשמש דוקא בזמן שהוא בבחינת גאוה.