תוכן

תשנ"א מאמר מה
חז"ל אמרו (שבת י) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ויש להבין, א', מה זה דין אמת, ומהו דין אמת לאמיתו, שמשמע, שיכול להיות דין אמת, רק חסר ענין לאמיתו, אבל בדרך כלל זהו אמת, ומהו פירושו לאמיתו, כלומר, מה זה מוסיף לנו את ענין לאמיתו, ב', מהו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ג', מהו דוקא אמת לאמיתו הוא יכול להיות שותף להקב"ה, משא"כ סתם אמת, לא יכול להיות שותף, ויש להבין מהו הסיבה, כלומר מהו הקשר אמת לאמיתו למעשה בראשית.
הנה ידוע שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם ומילואה, היתה על הכוונה להטיב לנבראיו, ומבחינה זו יצא העולם עם חסרון וגם עם המלוי של החסרון, הנקרא בשם עולם אין סוף, שהיה אז אור העליון ממלא כל המציאות של הבריאה, אלא כדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, הנקרא צמצום, שהיא ענין העלם והסתר, שלא יהא ניכר בעולם את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, טרם שיכולים לכוון בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, לכן מוטלת על הבריאה לתקן את ענין הבושה, שהם שצריכים לכוון בע"מ להשפיע, והיות שהנבראים נבראו בטבע של רצון לקבל לעצמו, כידוע, מטעם שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהטוב, מה שהוא רוצה לתת להם, לכן ברא בהם רצון והשתוקקות להדבר, לכן, אם הנבראים צריכים לעשות פעולה הפיכה, היינו לקבל על הכוונה דלהשפיע, זהו עבודה רבה, וזה נקרא, שניתן לנו לעשות כלים מוכשרים, שיהיו מוכנים לקבל את הטוב ועונג, ושלא יהיה שום בושה בעת קבלת התענוגים, נמצא לפי"ז, שהכלי הצריכה לקבל את הטוב מהבורא, מורכבת מב' בחינות, א', רצון לקבל תענוג, ב', שהכוונה תהיה בע"מ להשפיע.
ובהאמור יוצא, כדי שיצא לפועל מטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, יש שם להבחין בענין עשיית הכלים ב' שותפים, א', הבורא, מה שהוא נתן את הרצון לקבל, ב', מה שהנבראים צריכים לתת את הכוונה על הקבלה, מה שהם מקבלים, הנקרא בע"מ להשפיע, ומב' אלו נעשה הכלי, הראוי לקבל את הטוב ועונג.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאמרו "כאילו נעשה שותף למעשה בראשית", ויש להבין, מה מרמז לנו, בזה שאומרים כאילו, והענין הוא, כי מצד האור, שהוא הטוב ועונג, בטח רק הבורא נותן, ובזה אין שייך לומר שותפות, אלא על הכלי, שם שייך לומר שותפות, היות שהבורא נותן הרצון לקבל וההשתוקקות לקבל תענוג, והנבראים נותנים חציה השני של הכלי, שהיא הרצון להשפיע, כלומר, שחלק מן הכלי אנו מיחסים להבורא, שהוא הרצון לקבל, וחלק הב' של הכלי, שהוא הרצון להשפיע, אנו מיחסים זה להנבראים, שהנבראים עושים את זה, נמצא, בהכלי יש ב' שותפים.
וזהו ע"ד שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר אות ס"ז) וז"ל, ולאמר לציון עַמי וכו', אל תקרי עַמי אתה, אלא עִמי אתה, עם עין חרוקה, שפירושו, להיות שותף עִמי, מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי וכו', אף אתה כך, עכ"ל. ז"א אני התחלתי את הבריאה בזה שבראתי את הרצון לקבל, ואתה צריכים לגמור, היינו לתת על הרצון לקבל כוונה בע"מ להשפיע, וזה נקרא שותפות, נמצא, שעיקר שותפות נובעת מכח הצמצום וההסתר, שנעשה על הכלי קבלה, כלומר, שנסתלק האור מכח תיקון הצמצום, אלא ע"י התיקון, הנקרא בע"מ להשפיע, שוב יכול האור להאיר, כפי שיעור שיש בהכלי רצון להשפיע.
ולפי זה יש לשאול, הלא כתוב "מלא כל הארץ כבודו", וכמו כן כתוב בזה"ק "לית אתר פנוי מניה" [אין מקום שיהא פנוי מהבורא], שמשמע, שאין שום מקום הסתר וצמצום בעולם, הלא אנו רואים, שבזמן שהאדם בא לידי ירידה, אז האדם שורה תחת שליטת הסתר וצמצום, ואינו מרגיש שום רוחניות, אלא הפירוש הוא, שלגבי הבורא אין שום צמצום, אלא מלא כל הארץ כבודו, אלא "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם", שיש לפרש, כמו מטרם שנברא העולם, היינו ההעלם וההסתר, היה אז ממלא כל המציאות, כמו"כ משנברא העולם, שהוא ההעלם והסתר, גם כן הבורא ממלא כל המציאות, ואין מקום פנוי מניה, אלא כלפי הנבראים הוא נסתר, עד שלא מרגישים אותו, מטעם התיקון, שהוא ענין שלא יהיה בחינת בושה.
ובהאמור יוצא, שענין ההעלם וההסתר, שהאדם מרגיש בעבודה, מתחיל דוקא בעת שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה', כמ"ש "ולדבקה בו", שהוא ענין השתוות הצורה, שענינו הוא, כמו שהבורא רוצה להנות לנבראיו, כמו כן האדם צריך להשתדל, שכל דאגותיו בחיים יהיו אך ורק לעשות נחת רוח להבורא, ובכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, ולומר שהוא לא דואג לעצמו, אלא כל כוונתו הוא אך ורק להשפיע להבורא, לכן כשנותנים לו מלמעלה בחינת ירידה, היינו שאינו מרגיש שום טעם בתו"מ, אז ניתן להאדם לראות את מצבו האמיתי, אם אין לו שום רצון לעצמו, אלא כל מחשבותיו הוא לתועלת הבורא, או לתועלת עצמו, היות בזמן הירידה האדם צריך לומר, מה חשוב לי מה אני מרגיש בעת שאני עוסק בתו"מ, הלא כל מחשבותי הם לתועלת ה', לכן אני עושה את שלי, ואני מאמין שה' יהנה מזה, וענין מחשבה, שצריכים כך לחשוב, אני מקבל מאמונת חכמים, משא"כ כשכוונתו לתועלת עצמו, הוא אומר אחרת.
וזהו כמו שמובא במאמר סדר עבודה (של אאמו"ר זצ"ל, אות ו) וז"ל, וכשמתיחסים את העבודה לה', צריכים להאמין, שה' מקבל עבודתינו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה, ורק האדם צריך ליחס את העבודה לה', זה הוא מספיק, עכ"ל, לכן בזמן הירידה הוא יכול לראות את מצבו האמיתי בעבודה, אולם עיקר הנקודה היא, שהוא צריך אז להתחזק באמונה, שמלא כל הארץ כבודו, אם כן, אפילו שהאדם נמצא במצב השפלות, אסור לו לאדם לומר, שבמקום הזה ח"ו לא יכולים לומר "מלא כל הארץ כבודו", אלא האדם צריך להאמין במ"ש "כבודו מלא עולם", רק ממנו נסתר הדבר, וזה נעשה בכדי שעי"ז יהיה לו מקום לעשות בחירה, ולעשות בע"מ להשפיע, ולא לתועלת עצמו, היות בגלל תועלת עצמו, אין הוא יכול לעבוד בשמחה, מטעם שהרצון לקבל לעצמו אין מרגיש שום טעם, והאדם יכול אז להיות שבע רצון, מזה שיש לו עכשיו המקום, שהוא יכול לומר, שהוא עובד עתה רק לתועלת ה', ואם הוא לא יכול להתגבר ולהיות בשמחה מעבודה זו, אז האדם צריך לומר, אני שבע רצון, שאני רואה את האמת, איך שאני מרוחק מעבודה של אמת, לכן עכשיו יש לי ההזדמנות, שאני אוכל לבקש מה' בכל הלב, שיעזור לי, אחרת אני אבוד, כי אני רואה, שאין בידי שום כח, שאני אוכל להתגבר ולצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
ובהאמור אנו רואים, שסדר העבודה היא, שהאדם צריך לבקש שכר תמורת עבודתו בתו"מ, שעל ידם הוא יגיע לעבוד לשם שמים, שזה נקרא, שהאדם צריך לקנות כלים דהשפעה, שעל ידיהם יהיה יכולת לקבל את הטוב ועונג, שזה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וזהו ע"ד שאמרו רז"ל, לא נתנו תו"מ אלא לצרף בהם את ישראל, היינו, שהשכר שהם מבקשים עבור קיום תו"מ, הוא הצירוף, היינו הכוונה שיזכו ע"י קיום תורה ומצות להרצון להשפיע, כמ"ש חז"ל המאור שבה מחזירו למוטב.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאמרו "כל הדיין שדן אמת לאמיתו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", והשאלה היא, מהו אמת ומהו אמת לאמיתו, והתשובה הוא, כנ"ל (מאמר מ"ד), היות שבענין לשם שמים יש ב' בחינות, א', שהוא עובד לא בשביל שאנשים יכבדו אותו, או בשביל כסף, וכדומה, אלא הוא עובד ב"הצנע לכת עם ה' אלקיך", וכל עבודתו הוא כדי לקיים תו"מ, מה שה' צוה אותנו, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו בעוה"ז חיים, ובריאות, ופרנסה, וכדומה, וגם יתן לו שכר בעוה"ב, כמ"ש בתורה "והיה אם שמוע וכו', ונתתי וכו', ונתתי עשב בשדך", היינו שה' ישלם לו שכרו, היינו, שהמעשה מצות מה שהוא עושה, הוא רק לש"ש, ב', שהוא עובד לש"ש, אפילו גם הכוונה שלו הוא לש"ש, כלומר, שהוא לא רוצה שום שכר, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, שגם הכוונה הוא לש"ש.
אם כן יש לפרש אמת סתם נקרא, שרק המעשים שלו הם לש"ש, אבל הכוונה הוא עוד לא מסוגל לעשות לש"ש, לכן כשמדברים מבחינת עבודה, יהיה הפירוש, כל אדם, שהוא רוצה לדון את עצמו, ולראות, איך המצב שלו בעבודה, הוא צריך להיות דיין אמת, והגם שהוא דיין אמת, שהוא רואה, שכל מעשיו הם לש"ש, אבל הדיין הזה אינו יכול להיות כאילו הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית, היינו, שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם, שהכוונה היתה בכדי להנות לנבראיו, ונעשה תיקון, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, שהנבראים צריכים לעשות את חצי הכלי הב' כנ"ל, שהוא הכוונה בע"מ להשפיע, והיות שהדן דין אמת, עדיין אינו ראוי לקבל את הטוב והעונג, מסיבת שעדיין יש שינוי צורה בינו לבין האור, לכן הוא לא יכול להיות שותף.
משא"כ הדיין הזה, הדן דין אמת לאמיתו, היינו שגם הכוונה הוא לש"ש, שאז כבר יש תיקון את הכלי קבלה, שיהיה השתוות בין הכלי להאור, שאז יכול האור לבוא בכלי ההוא, הדיין הזה הוא נעשה שותף, מטעם כנ"ל, שהוא נתן את השותפות של הכלי, היינו הרצון להשפיע, השורה על הכלי של רצון לקבל, הנקרא מקבל בע"מ להשפיע, זאת אומרת, שרק עכשיו, בזה שהוא גמר את הכלי, כבר מטרת הבריאה, שהוא מעשי בראשית, יכולה להתגלות להתחתונים, מטעם שכבר נתקן את ענין של בושה, מכח שהם כבר יכולים לקבל הכל בע"מ להשפיע.
אולם בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון את מצבו איך שהוא, כלומר לראות אם הוא מעדיף אהבת ה' יותר מאהבה עצמית, שהדיין צריך לומר את האמת שבדבר, זה לא צריך להיות עיקר עבודתו, אלא להיפך, עיקר העבודה הוא, שהאדם צריך להשתדל בימין, כלומר לעסוק בתו"מ, ולקבל מזה בחינת שלימות ושמחה, כי הוא זכה לעסוק בתו"מ, ולא חשוב עד כמה אהבה יש לו אז לתורה ומצות, אלא עצם מעשי המצות בלי שום תנאים, הוא מאמין שזהו דבר גדול, כנ"ל, שבזמן שהאדם מיחס את העבודה לה', לא חשוב איזה צורה יש להעבודה שלו, אלא הכל מקבל ה'.
והעבודה בדרך זה הנקרא ימין ובחינת שלימות, ומזה האדם מקבל חיות, שיהיה לו כח אח"כ ללכת גם כן בדרך שמאל, היינו להעמיד דיין, שהוא יתן דין של אמת, איך באמת היא עבודתו, אבל זה צריך להיות רק חלק מזמנו, שהוא נותן לעבודת ה', אבל עיקר הזמן של עבודה צריך להיות בדרך ימין, וזה נבחן לב' רגלים, כי על רגל אחת אי אפשר ללכת ולהתקדם בעבודה, ובזה יש לפרש מ"ש "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו", שיש לפרש, מהו לרחוק ולקרוב בעבודה, אלא רחוק נקרא קו שמאל, כלומר, בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון איך הוא מתנהג בעבודה, שאז הוא רואה, איך שהוא מרוחק מה', ולקרוב יהיה הפירוש, בזמן שהוא חוזר לעבוד בקו ימין, שאז הוא הזמן לראות רק שלימות, היינו, שמחשיב את העבודה, אפילו שהיא רק קצת אחיזה בתו"מ, חשוב אצלו להון רב, מטעם כי קצת התקרבות לא מגיע לו, לכן האדם במצב של ימין מכונה, שהוא קרוב לה', אבל אלו ב' קוים הם במחלוקת זה לזה, היות ששניהם מנוגדים אחד להשני, אז בא קו האמצעי, ומכריע, ועושה שלום ביניהם, וזה נקרא, שה' עושה שלום ביניהם, כידוע שהקב"ה נקרא קו אמצעי.
וכידוע שסדר עבודה היא, שמתחילים לעבוד בקו אחד, שזהו עבודת הכלל, שמסתכלים רק על בחינת המעשה, ושם, בדרך כלל, כל אחד ואחד מקבל סיפוק מהעבודה, שיש לדעת, שבקו אחד מאיר באופן כללי אור המקיף, שהוא האור, המאיר מרחוק, כלומר, שעדיין האדם רחוק מענין השתוות הצורה, מ"מ האדם מקבל הארה מאור הזה, ואז אין לו ענין של ב' כתובים, המכחישים זה את זה, כי אין לו אלא דרך אחד, משא"כ, כשהאדם עובר לבחינת קו שמאל, שהוא רוצה לעשות תשובה, וזה יכול להיות רק בזמן, שמעמיד דיין לבדוק את מצבו, ואם הדיין דן דין אמת, אז הוא רואה, שהוא לא בסדר, היינו, כי כל מה שהוא עושה, הכל הוא לתועלת עצמו, ואז יש לו מקום להתפלל, שהוא רוצה לעשות תשובה, היינו, שהוא רוצה לשוב לה', כלומר, שיהא דבוק בה' ולא יהיה בפירוד, אז נעשה לו מהקו אחד, קו ימין.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה י"ט), שראובן פתח בתשובה, כמ"ש "הילד איננו, ואני אנה אני בא", שיש לפרש רמז לסדר של תשובה היא, בזמן שהאדם אומר, "הילד איננו", ידוע, שיש באדם ב' כוחות, א', נקרא מלך זקן וכסיל, ב', ילד מסכן, כמ"ש (קהלת ד) "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל", זאת אומרת, כשהאדם מתחיל לעשות תשובה, הוא צריך לדעת על מה לעשות תשובה, ועל זה בא הרמז, מה שראובן אמר "הילד איננו, ואני אנה אני בא", כלומר, שהילד הנקרא יצר טוב, והוא איננו, ורק מה האדם רואה, שכל השליטה על הגוף, הוא המלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע, וכידוע שיצה"ט נקרא הרצון להשפיע, והיצה"ר נקרא הרצון לקבל, נמצא, שמטרם שהאדם רואה, שהרצון לקבל שולט עליו, והשליטה הזאת מביא לו רעות, היינו שגורם לו להיות מרוחק מה', עדיין אין לו על מה לעשות תשובה, ורק כשרואה שהילד איננו הוא מקבל מקום חסרון לעשות תשובה, כלומר, שישוב לה', שזה נקרא דביקות בה', זאת אומרת, במקום שהיה מקודם מרוחק מה', נעשה עכשיו מקורב לה', וזה נקרא תשובה, וזה נקרא קו שמאל לפי הכלל כל דבר הצריך תיקון נקרא שמאל, והיות שהאדם צריך ללכת גם בבחינת השלימות, הנקרא ימין, אז נעשה ב' כתובים, המכחישים זה את זה, שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, היינו, שאז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, ואז הוא משיג שלימות אמיתי, היינו, שאז הוא זוכה אח"כ לבחינת תורה, הנקרא "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
אולם לא לשכוח, הגם שעיקר העסק צריך להיות בבחינת הימין, שזה נקרא שלימות, מבחינת הימין האדם לוקח חמרי דלק לעבודה, מ"מ ההתקדמות בעבודה, היינו להגיע לשלימות המטרה, היינו לקבל את הטוב ועונג, תלוי דוקא מהשמאל, היות ששם האדם רואה את חסרונו, ויש לו מקום לתקן ע"י התפלה, שה' ימלא את חסרונו, כי רק מעזרת ה' האדם מתקדם, כמ"ש הזה"ק, כי העזרה הבא מלמעלה היא בחינת נשמתא קדישא, וכך הוא מתקדם, עד שזוכה להגיע ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא הטוב והעונג.
ובהאמור יש לפרש מ"ש (תהלים ע"ח) "ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאות צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו", שיש לפרש, זה שבחר בדוד עבדו, מה היה המעלות שלו יותר מאחרים, על זה אומר ויקחהו ממכלאות צאן, שממכלאות יש לפרש, שהוא ענין מאכלות, כלומר, שהמאכלים שלו, ממה היו המזונות שלו, הוא אומר צאן, שענין צאן פירש אאמו"ר זצ"ל, היא ענין יציאות, זאת אומרת, זה שהאדם מרגיש, שיצא מבחינת עבודת ה', שהוא מרגיש בחינת ירידה, הוא לא התפעל מזה, אלא אדרבה, זה נותן לו מקום להתפלל לה', שיוציאו משליטת הרע ולקרב אותו אליו, לכן כל יציאה ויציאה שהיה לו, מזה היה לו חמרי דלק על מה להתפלל, משא"כ בזמן שהאדם נמצא תמיד בזמן עליה, אין לו צורך להתקדם, וז"ש "ויקחהו ממכלאות צאן".
וכמו כן יש לפרש מ"ש "מאחר עלות הביאו", שיש לפרש עלות בחינת עליות, מאחר עלות, כלומר מאחרי עליות, שהיא ירידות, "הביאו לרעות ביעקב", זאת אומרת "מאחר עליות שהיא ירידות הביאו לרעות ביעקב", שיעקב נקרא בחינת י-עקב, כי עקב נקרא בחינת אמונה, שהיא דבר שאדם דש בעקביו, כלומר, דבר שהיא למטה בחשיבות, כלומר, שדוקא מהמצבים שהם אחר עליות, שהיא ירידות, שדוקא מהירידות היה רועה את האמונה שלו, זאת אומרת, מהירידות הוא לקח כח להרחיב את האמונה, וז"ש "יעקב עמו", שפירושו, עמו של ה', "ובישראל נחלתו", היינו, לאחר שזכה מבחינת הירידות לבחינת י-עקב, שהיא בחינת אמונה כנ"ל, זכה אח"כ לבחינת ירושת הארץ, וז"ש ישראל, שאח"כ בא לדרגת ישר-אל, ואז השיג את ירושת הארץ, שזהו מטרת הבריאה, וז"ש הכתוב "ובישראל נחלתו".
אולם לא לשכוח, שעיקר תשומת לב בעבודה צריך להיות בקו ימין, כי הגם מהמצב דשמאל מתקדמים ללכת קדימה, אבל לא יכולים ללכת בלי ימין, כי האדם צריך להיות בבחינת שמחה, כמ"ש עבדו את ה' בשמחה, וזה יכולים לקבל רק מבחינת קו ימין, והגם שזהו בסתירה לקו שמאל, אבל היות שהאדם צריך להיות במצב רוח מרומם, וזה משיגים רק בזמן שהאדם מאמין בה', ויש לו אמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך להשתדל להחשיב את כל מעשיו, אפילו שעדיין עוד לא בסדר הראוי להיות, ובשיעור שהאדם נותן תודה לה', אפילו על מעשים קטנים, שיש ביכולת האדם לעשות, זה גורם לו שיש לו חיבור עם ה'.