תוכן

תשנ"א מאמר יד
הזה"ק (ויחי דף קט"ז, ובהסולם אות שע"א) שואל, על מ"ש, ויברך את יוסף ויאמר וכו', יברך את הנערים. וז"ל, במקרא זה יש להסתכל בו, שכתוב ויברך את יוסף. ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו וכו'. ומשיב, אמר ר' יוסי, את, הוא בדיוק וכו', כי את רומז על המלכות. וכתוב את יוסף, שהוא ברכת בניו, כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה. ע"כ כתוב ג"כ יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא, עכ"ל. ויש להבין, מהו שאם הבניו מתברכים, גם יוסף מתברך, בעבודה, מה משמיענו בזה.
ידוע כי כל עבודה שלנו הוא, שאנחנו צריכים להגיע לידי דביקות בה', שענינה הוא השתוות הצורה, שפירושו הוא, להיות משפיע כמו שהבורא הוא המשפיע לתחתונים. ובגלל זה ניתן לנו העבודה בתו"מ, לעשות אותם בע"מ להשפיע, שעל ידי זה האדם מתקן בשורש נשמתו, שהוא המלכות דאצילות, שהיא בחינת הכלל ישראל. לכן מכונה מלכות כנסת ישראל, היות שכל הנשמות באות ממנה. לכן, בשיעור שהם עושים מעשים דלהשפיע, הם גורמים שמלכות, הנקראת שכינה, יהיה לה יחוד עם קוב"ה, הנקרא ז"א או יסוד דז"א, שיסוד נקרא בחינת צדיק המשפיע למלכות. אולם בזמן שהמלכות היא בבחינת הקבלה לעצמה, אין לה השתוות עם המשפיע, הנקרא קוב"ה. וזה נקרא, שהשכינה היא נמצאת מרוחקת מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וזה נקרא, שאין הקב"ה יכול להשפיע למלכות, וממילא אין שפע להנשמות.
ובזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא צער השכינה. היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראים מקבל בע"מ לקבל. וגם זה נקרא צער, מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות, לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שיש צער למעלה, שלא יכול להיות יחוד, היינו שהמשפיע יתן שפע להמקבל, והמשפיע שפע לתחתונים נקראת מלכות, המקבלת שפע מז"א, שזה נקרא בלשון חז"ל, ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ומהו הפרנסה. זה שישראל מכשירים עצמם, שיהיו ראויים לקבל שפע, זהו הפרנסה שלו, מטעם שזה יהיה מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. לכן בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים למעלה יחוד, היינו, שגם מלכות, שהוא המקבלת את השפע עבור התחתונים, תהיה בחינת משפיע. וזה נקרא יחוד קוב"ה ושכינתא, היינו שיש נחת רוח למעלה, מזה שהתחתונים גורמים שישפע שפע למטה.
משא"כ אם אין התחתונים עוסקים על הכוונה דלהשפיע, זה גורם צער השכינה. היינו, שיש צער למעלה, מזה שאין המלכות, הנקראת שכינה, יכולה להשפיע טוב ועונג להנבראים.
אולם בענין צער השכינה יש להבחין גם כן ב' בחינות, כנ"ל. היינו, שיש להבחין צער מצד הנותן, הנקרא בחינת קוב"ה. ויש צער השכינה, שהיא נקראת אם הבנים, היינו כנסת ישראל, שהיא הולידה את נשמות ישראל. וכן מיחסים למלכות, שהיא נותנת חיות להקליפות, בסוד מ"ש "ורגליה יורדות מות", שפירושו ורגליה היינו מלכות בסופה, הנקראת רגלין, יורדת משפיע חיות להקליפות, הנקראות בחינת מות, בכדי קיומם, אחרת לא היו הקליפות מתקיימים. והיות שהקליפות הם צריכים אותם, כמ"ש והאלקים עשה שיראו מלפניו, לכן המלכות מפרנסם בכדי קיומן בלבד, היינו בשיעור שיוכלו להתקיים.
וזה נקרא גם כן בשם נהירו דקיק, בכדי שיוכלו להתקיים. זאת אומרת, זה שאנו רואים, שיש תענוג בעולם הגשמי, שעל תענוג הזה כל העולם רצים בכדי להשיג אותו. ובאופן כללי התענוג הזה מלובש בג' דברים, המכונה בקנאה ותאוה וכבוד. ואם לא היה שם הנהירו דקיק, שהיא נותנת את התענוג בתוך אלו דברים הגשמיים, מי היה יכול להתקיים בעולם. כי בלי תענוג אי אפשר לחיות, מסיבת כי מטרת הבריאה היתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. לכן בלי טוב ועונג אי אפשר לחיות.
אולם יש להבין, מדוע נקרא זה צער השכינה, הלא הבורא ברא את העולם להטיב לנבראיו. אם כן היו צריכים לומר צער הבורא. כלומר, זה שהנבראים לא עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, זה גורם שאין הבורא יכול להשפיע. נמצא, שהצער צריכים ליחס להבורא, ולא להשכינה, הנקראת מלכות.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, מהו ההבדל בין הבורא להשכינה. ואמר שזהו דבר אחד. וזהו כמו שאומר הזה"ק "הוא שוכן ואיהי שכינה", שהפירוש הוא, ששני שמות הללו הוא ענין אחד, אלא שהם אור וכלי. כלומר, במקום שהשוכן מגולה, נקרא שכינה. לכן הם דבר אחד, אלא במקום שהאור אינה יכול להיות מגולה, מסיבת שינוי צורה שיש בין אור וכלי, זה נבחן שהשכינה, ששם צריך להיות מגולה השוכן, הוא בחסרון. לכן מיחסים להשכינה. כלומר, אין השוכן יכול להיות מגולה להתחתונים, מסיבת שינוי צורה. והיות שאנו מדברים רק מהכלים, לכן אנו קוראים להגלות שכינתא בעפרא, שכינתא בגלותא, מטעם שאנו מדברים מהכלים ולא מן האורות. לכן נקרא זה צער השכינה, כאילו היא סובלת מזה, מה שהיא לא יכולה להשפיע לתחתונים. אבל אם נדבר מפרטים, צריכים לומר, שיש כאן ענין צער מצד הנותן גם כן, הנקרא המשפיע להתחתונים. אלא כשמדברים מבחינת הכלים, לכן אנו מכנים צער השכינה.
ובהאמור יוצא, בכדי שיהיה נחת רוח למעלה, מטעם אמר ונעשה רצונו, היינו, היות שרצונו להטיב לנבראיו יוצא לפועל, היינו שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו השמחה, שהנבראים גורמים למעלה, כשרז"ל "לא היה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ". לכן, בזמן שהנבראים הולכים בדרך הישר, הנקרא שכל מעשיהם הם בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הם גורמים במלכות, שהיא שורש הנשמות, שתהיה בע"מ להשפיע, מה שהיא תקבל עבור הנשמות, היינו לצורך הנשמות, שהם מוכשרים לקבל בע"מ להשפיע, שזה נקרא שהנבראים גורמים יחוד קוב"ה ושכינתיה. ועל ידי זה מושפע שפע להתחתונים, מטעם שהשפע שנמשך הוא על דרך התיקון. היינו, שעל ידי קבלה זו, באופן, שהיא בדרך השתוות הצורה, יש תענוג למעלה, היות שבזמן קבלת השפע, אין שם בחינת בושה, מטעם התיקון שמקבלים בע"מ להשפיע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו ברכת האדם הוא ברכת הבנים. אלא, היות שבזמן שהבנים, היינו הנבראים, הנקראים "בנים למקום", מקבלים את השפע בתיקון של ברכה, היינו שכל מה שהם רוצים לקבל, הוא מטעם שרוצים להשפיע נחת רוח ליוצרו, שענין ברכה נקרא בחינת השפעה, שהוא בחינת חסד, היינו להשפיע, כמ"ש בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף נ"א, ובהסולם אות ל"ז), שאות ב' הוא בחינת חסד, המראה על ברכה, שהוא חסדים, שהוא היכל לחכמה, הנכלל בב'. נמצא, שעי"ז שהבנים עוסקים בבחינת הברכה, היינו שעוסקים בע"מ להשפיע, בזה הם גורמים, שגם למעלה שמלכות תתחבר עם ז"א, הנקרא יחוד קוב"ה ושכינתיה, שמיחוד הזה גם למעלה יכולים להשפיע, מטעם שהבנים עוסקים בהשפעה. וזה גורם, שגם בשורש למעלה תימשך הברכה למטה להבנים. וזה נקרא, שעם ישראל מקבלים את השפע מאביהם שבשמים. כמ"ש בזהר (בראשית ח"א דף קכ"ג) וז"ל, ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא, שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמים, הוא ע"י אתערותא דלתתא, על דרך שאמרו יגעתי ומצאתי תאמין. והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה. שכל קנין הגדול ביותר, הרי היגיעה שנותנים תמורתו, צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם, עכ"ל.
והטעם, שאורות דשבת אינם צריכות יגיעה, הוא, כי שבת היא בחינת תכלית שמים וארץ, מעין גמר התיקון, שאז יהיה הכל מתוקן. לכן יש לפני שבת ששת ימי החול, המרומז לבחינת שיתא אלפי שני, שהוא בחינת עבודה, עד שמגיעים לגמר התיקון. כמו כן יש ששת ימי המעשה, שאז הוא זמן עבודה. ושבת הוא בחינת המנוחה. לכן אמרו חז"ל מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת (עבודה זרה ג). נמצא, שעל ידי זה, שנותנים יגיעה לצאת משליטת של אהבה עצמית, ולזכות לכלים דהשפעה, שהוא בחינת ברכה. ובזה יש נחת רוח למעלה, בזה שהם יכולים להשפיע להבנים.
ובהאמור נבין מה שהזה"ק מתרץ, על מ"ש "ויברך את יוסף, ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו". ומתרץ "וכשמתברכים בניו, הוא מתברך, וכו'. על כן כתוב גם כן יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא". היינו כנ"ל, כי יוסף נקרא המשפיע, ובניו, מפרש הזה"ק "כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקרא את". שפירושו, שמלכות הנקרא את, הוא מטעם, שהיא כוללת כל האותיות, שהם מ- א ועד ת', כי האותיות נקראות כלים, שהם מקבלי השפע, שזה נקרא בניו, היות שהיא המקבלת בשביל הנבראים. נמצא, עי"ז שבניו מתברכים, גם הוא מתברך, היינו המשפיע, שהוא יוסף, הנקרא יסוד, המשפיע למלכות, בזמן מלכות יכולה לקבל עבור הבנים, נקראת אז המלכות בשם "אם הבנים שמחה הללויה".
כי בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, כנ"ל, שעי"ז הם גורמים בשורש נשמתם, שהיא מלכות, שתהיה בהשתוות הצורה עם המשפיע, שזה נקרא יחוד, אז השפע מושפע לתחתונים. נמצא, שהם גורמים, שהמלכות יכולה לקבל שפע בשבילם. לכן המלכות נקראת אם הבנים שמחה הללו- יה, היינו הללו י"ה, הנקראים חכמה ובינה, שהם המשפיעים את השפע לבחינת יוסף. ומיוסף, שהוא יסוד, למלכות, הנקראת את. וזהו מ"ש ויברך את יוסף. וזהו הפירוש, שברכת האדם הוא הבנים. אם הבנים מתברכים, זה נקרא ברכה אצל האדם, בזמן שהוא יכול להשפיע טוב ועונג.
אולם עבודה זו, שיהיו כל מעשיו בע"מ להשפיע, זהו עבודה קשה, היות שכל אברי הגוף מתנגדים לזה. וזהו נגד הטבע של האדם, שנברא ברצון לקבל לתועלת עצמו. וז"ש (תהילים ל"ב) "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". שיש לפרש, אנכי הכוונה לאנכי ה' אלקיך, שבחינה זו אצלי היא בבחינת תולעת, היינו שהיא חלש אצלי כמו תולעת. ולא איש, זאת אומרת, מתי שאני רוצה להתדבק באנכי ה' אלקיך, הם אומרים, הפעולה הזו אינה מתאימה לאיש, שיש לו שכל ודעת, שהוא ילך למעלה מהדעת. זה מתאים לאיש שאינו שפוי בדעתו. חרפת אדם עבודה זו של אמונה למעלה מהדעת. זהו חרפה לאדם, שחושב, שעיקר תכלית האדם הוא להידבק באנכי ה' אלקיך. היינו זה, שרוצה לזכות שה-אנכי, יהיה בבחינת ה' אלקיך, היינו שהוא יזכה באופן פרטי, שזה נקרא אלקיך, אז הם מחרפין ומגדפין, היינו הם אומרים, שעבודה זו שייכת לבחינת מלאכים ולא לבני אדם, שזהו בזיון לאדם, שהוא רוצה לעשות כך, הגם שהוא אומר להם, הלא אתם רואים, שיש הרבה אנשים שהולכים בדרך להגיע, לזכות, להיות בבחינת שה' יהיה אלקיך. שאז הם אומרים על אנשים האלה, שהם פשוט בזוי עם, כלומר שהאומות העולם שישנם בגופו של אדם, אומרים לו, שהעבודה זו, לעבוד שהאדם יזכה לבחינת "אנכי ה' אלקיך", שייכת לבזוי, היינו לאלה אנשים שפלים, שאפילו לדבר אליהם הוא בזיון, מטעם שהם הולכים בדרך ה', כמו טפשים שאין להם דעת.
ומכל מקום, כשהאדם רוצה להתגבר על טענותיהם, יש לו עבודה קשה. ונוהגות כאן בעבודה זו עליות וירידות. והאדם צריך להתגברות יתירה, כי טענותיהם של האומות העולם שבאדם, עומדים מוכנים למצוא איזה חולשה בעבודה, בכדי להראות לאדם, שחבל על יגיעתו, היות שהעבודה זו אינה בשבילו. ומיעצים לו לברוח מן המערכה. ואין להאדם שום כח לעמוד נגדם, אלא להתגבר בתפלה, שה' יעזור לו לנצח את האויבים שבקרבו.
וז"ש (תהילים ל"ב) רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה', חסד יסובבנו. ויש להבין, מהו שרבים מכאובים לרשע. משמע שבגלל זה, והבוטח בה' חסד יסובבנו. אלא, שבדרך העבודה מדברים באדם אחד, שהוא כלול מכל העולם. ויהיה הפירוש, כפי שידוע, שכל זמן שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל, הוא נקרא רשע, מטעם, שאינו יכול לומר, שהשגחתו ית' הוא בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא סובל מכאובים, בזמן שהוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע. והאדם שואל, מדוע מטרם שנכנסתי לעבוד את עבודת הקודש, שיהיו בע"מ להשפיע, לא היה לו מכאובים, בזמן שהיה עוסק בתו"מ, והיה לו שמחה מהעבודה, והיה תמיד שמח, שהיה מאמין בשכר ועונש, ובגלל זה הוא היה שומר תורה ומצות. ועתה, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא מרגיש מכאובים, בעת שהוא רוצה לעסוק בתו"מ. וקשה לו לעשות משהו לתועלת ה'. והוא רואה כל פעם, איך שהוא רחוק מקדושה, שקדושה נקראת בחינת השתוות הצורה. ועתה הוא רואה, איך שהוא רחוק מזה.
והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין, זה שעתה נעשה הוא יותר מרוחק מה', והאדם שואל, הלא ההרגשה זו, שהוא מרגיש, שעכשיו הוא יותר גרוע מהזמן שהיה עובד בע"מ לקבל שכר, אין זה מטעם שבאמת הוא יותר גרוע עכשיו מזמן הקודם, אלא לא שעתה נתווסף לו רע, בגלל זה הוא יותר גרוע, אלא מטעם שעתה, שהרבה מעשים טובים, לכן גילו לו את האמת, איך שהרע שבו שולט עליו. משא"כ מטרם שהיה לו טוב, לא היו יכולים לגלות לו את האמת, כי תמיד צריך להיות הרע מאוזן עם הטוב. נמצא, שאין האדם עומד במצב של ירידה, עד כדי כך, שהאדם חושב שהעבודה זו הוא לא בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה. אלא הרגשה זו באה לו דוקא בזמן שיש לו טוב דוקא.
אלא הוא מאמין בה', כי מלמעלה נתנו לו להרגיש את אלה מצבים של מכאובים. ובמצב שהאדם עדיין נמצא במדרגת רשע, בזה שלא יכול להאמין בהשגחת טוב ועונג, והאדם הזה, כשמתגבר, נקרא והבוטח בה', אז הוא זוכה ל-וחסד יסובבנו. ויש לפרש יסובבנו הוא מלשון מסובב. היינו, שהמכאובים, שהיו לרשע, זה היה סיבה לחסד, היינו שיזכה לבחינת חסד. נמצא, שרבים מכאובים לרשע, היו גורמים שיזכה לחסד.