תוכן

תש"ן מאמר לו
הזה"ק (בלק דף נ"ד ובהסולם אות קל"ח) כ"ש וז"ל, בשעה שרצה הקב"ה לתת התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשיו, ולא קבלוה, כש"א ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, שלא רצו לקבלה, הלך לבני ישמעאל, ולא רצו לקבלה, שכתוב הופיע מהר פארן, כיון שלא רצו, חזר אל ישראל. ובאות ק"מ אומר וז"ל, א"ל ר"ש, הרי שאלה זו נתישבת, ה' מסיני בא וכו', ומסיני בא ונגלה עליהם, וזרח משעיר למו, פירושו, ממה שאמרו בני שעיר שאינם רוצים לקבל מזה, האיר לישראל, והוסיף להם אור, ואהבה רבה. אף כך הופיע והאיר לישראל מהר פארן, ממה שאמרו בני פארן, שאינם רוצים לקבל, מזה, הוסיפו ישראל אהבה והארה יתירה כראוי, עכ"ל.
ויש להבין מה שאומר שמזה שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, מזה נוסף לישראל אהבה, והארה יתירה, שמשמע היות שלא היה מי שירצה לקבל את התורה, ורק ישראל הצילו את המצב, לפיכך האיר לישראל והוסיף להם אור אחרת, משמע שהיה חסר לישראל את האהבה והארה יתירה, ובעולם הגשמי יכולים לומר כך שיש לפעמים אדם שרוצה לתת למי שהוא איזה דבר יפה, ואין אף אחד שירצה לקבל, ויש מזה צער לאדם, לכן מי שריחם עליו וכן קבל, אז האדם אוהב את מי שעשה לו טובה וקבל את הדבר, אולם איך אפשר לומר דבר זה לגבי הבורא, שהאהבה וההארה יתירה הבורא נותן לישראל בגלל שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה וישראל כן קבלו.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור שבדרך העבודה האדם עצמו הוא עולם קטן, כמ"ש בזה"ק, שהאדם נכללו מכל ע' אומות, ויש בו בחינת עשו ובחינת ישמעאל, וגם בחינת ישראל. וכמו שלומדים שבחינת ישראל הוא בגלות תחת שליטת ע' אומה"ע, שבאופן כללי נקראים אומה"ע בשם רצון לקבל לעצמו, וישראל בחינת רצון להשפיע לה'.
ידוע שיש ב' בחינת, א' מטרת הבריאה. ב' תיקון הבריאה. שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והרצון להשפיע של הבורא ברא בהנבראים, רצון לקבל הנאה ותענוג, זאת אומרת בכל מקום שהנברא רואה שיש מאיזה דבר להנות, תיכף הוא משתוקק לקבל את התענוג, וזה נקרא כלי מה שהבורא ברא, כמ"ש אשר ברא אלקים, אולם יש ענין של תיקון הבריאה, היינו כדי שלא תהיה ענין בושה, נעשה תיקון שעם הכלי מה שהבורא ברא הנקרא רצון לקבל לעצמו, לא יכולים לקבל, אלא האדם מוכרח לעשות כלי חדשה, הנקרא רצון להשפיע כדוגמת הבורא שרצונו הוא להשפיע לנבראיו, כמו כן הנבראים מוכרחים לעשות הכלי הזה, אחרת שורה על הטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, העלם והסתר. וזה הוא מ"ש "אשר ברא אלקים" הוא הרצון לקבל לעשות, היינו מה שהנבראים צריכים לעשות והוא הרצון להשפיע שזה אינו נמצא בהנבראים, אלא שהנבראים צריכים לעשות שיהיה להם רצון להשפיע.
ויש לשאול איך יש אפשרות לעשות פעולת הפוכה, ממה שהבורא ברא, שהוא הרצון לקבל לעצמו, איך אפשר לבטל את מעשה ה', הנקרא רצון לקבל, ולעשות פעולה הפוכה שזה נראה כאילו הוא עושה פעולה נגד הבורא, התשובה הוא, אין בידי אדם לבטל את הרצון לקבל מה שהבורא עשה. אם כן מה דורשים מאתנו שאנחנו נעשה הכל לשם שמים, הלא זה נגד הטבע שלנו. אלא שיש ענין אור וכלי, כלי נקרא רצון, רצון נקרא חסרון, ואור נקרא מלוי החסרון, וזה כלל, שאין אור בלי כלי, לכן מוטל על הנבראים, להמציא להם כלי, היינו חסרון, שיש כלל, שכל ענין חסרון שייך דוקא אצל הנבראים, ולא אצל הבורא. נמצא שהאדם מוכרח לעשות פעולות, ולחפש עצות למצוא בעצמם, חסרון מה שהם רוצים לעשות כל מעשיהם לשם שמים, ואינם יכולים, אז הנבראים רואים ומרגישים את החסרון הזה של רצון להשפיע, שאין בידם להשיג, מצד כוחות עצמם. אולם בכדי שיהא ברור שאין הם מסוגלים להשיג את הרצון להשפיע, על זה האדם צריך לתת מקודם כוחות מצד עצמם, אחרת איך הם יודעים שאין הם יכולים להשיג את החסרון הזה מכח עצמם, אולם יש לשאול, בשביל מי צריכים את הידיעה הזו, שאין האדם יכול להשיג את הרצון להשפיע מכח עצמו, התשובה היא הידיעה הזו האדם בעצמו צריך לדעת את זה, אחרת אין הוא מבקש שה' יעזור לו, כי האדם חושב שיש לו זמן לעשות הכל בע"מ להשפיע, כי זה הוא בידו מתי שירצה הוא יעשה הכל בע"מ להשפיע, לכן האדם מוכרח מקודם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הרצון להשפיע, ורק אחר כך הוא יכול לתת תפלה אמתית בכל הלב היינו חסרון אמיתי שהוא נצרך לישועת ה', שהוא יתן לו את הרצון הזה לעשות הכל לש"ש.
ובזה יש לפרש מ"ש (תהלים קי"ט) אשרי נצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, שיש להבין את הקשר במה שאומר אשרי נצרי עדתיו שפירושו ששומרים את מצות התורה, לבכל לב ידרשוהו. אלא כנ"ל, שיש לנו להשיג חסרון שנרגיש שחסר לנו את הרצון להשפיע, ומטרם שנשיג אותה היינו שמטרם שמשיגים את הרצון להשפיע, אין אנו ראויים לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים. אולם על ידי מה האדם יכול להשיג את החסרון הזו, אומרים לנו ע"י זה שהאדם ישמור את מצות התורה, וזה יכול להביא לו את הידיעה הזו שהוא נצרך להשיג את הרצון להשפיע, זאת אומרת בסגולת שמירת תורה ומצות, וכשהאדם מכוון ע"י עשיית שמירת תו"מ שהוא יתקרב לה', היינו דביקות, הנקרא השתוות הצורה, זה יכול להביאו להרגשת חסרון של רצון להשפיע, וז"ש "אשרי נצרי עדותיו", שזה יביא לו בחינת חסרון, שיכול אח"כ לבקש מה' שיתן לו את החסרון הזה, וז"ש "בכל לב ידרשוהו", שפירושו שאח"כ הוא יכול לדרוש מה', שיתן לו בכל לב, היינו שיתן לו הרצון להשפיע, שכל מה שהוא יעשה לה' שיהיה בכל הלב, נמצא שאז ע"י קיום תו"מ, הוא יגיע שיהא בידו לדרוש מה' שיתן לו בחינת בכל הלב, שיהיה לה', היינו שדורש שה' יתן לו רצון להשפיע, הנקרא בכל הלב, כי רק זה הוא דורש שיהיה השכר עבור קיום תו"מ. נמצא עבודת האדם הוא להשיג חסרון וצורך, שה' יתן לו במקום שנתן לו מצד הבריאה את הרצון לקבל, שיתן לו עתה רצון להשפיע, כי עי"ז הוא יזכה לדביקות ה', לכן הגם שהוא מבקש רצון אחר ממה שהבורא נתן לו, מ"מ הבורא רוצה בכך. וע"ז אמר אאמו"ר זצ"ל שה' אמר נצחינו בני, מזה שהם רוצים רצון אחר ממה שהבורא נתן להם, היינו שהם דרשו מה' שיתן להם רצון אחר ממה שנתן להם מלכתחילה.
אולם הרצון לקבל מה שהבורא נתן, הוא הקוטב של כל הבריאה הנקרא יש מאין, אלא הרצון לקבל צריך לקבל תיקון, שזה נקרא תיקון הבריאה, כלומר הבריאה נקראת רצון לקבל לעצמו, ועליו נותנים כוונה בע"מ להשפיע, נמצא בסופו של דבר שהרצון לקבל נשאר, אלא שקבל תיקון בע"מ להשפיע.
ובהאמור יש לשאול, ולפי"ז כשהאדם מתחיל לבקש מה' שיתן לו את הרצון להשפיע, היינו שיהיה בידו לעשות כל המעשים שלו לשם שמים, מדוע אין הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, כמו שהאדם דורש ומבקש, וכפי סדר עבודה אנו רואים שבזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך להשיג את הרצון להשפיע, אז האדם רואה שהוא הולך אחורה ולא קדימה. כלומר שהרע מתגלה אצלו בשיעור יותר גדול, מכפי שהיה מגולה הרע אצלו בזמן שהיה עובד בע"מ לקבל פרס.
והענין הוא שאנו צריכים לדעת שענין רצון להשפיע, הוא רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה, כי מטרת הבריאה הוא שרצונו ית' הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן אם היה נותן להם תיכף מה שדורשים, היינו את הרצון להשפיע, אז כבר היה להם סיפוק בעבודה מזה שהם משפיעים להבורא, ושיש להם דביקות בהבורא, ומה חסר להם עוד, כי לעצמם אין הם צריכים לשום דבר, שזה ענין הנקרא כי חפץ חסד, ואין להם שום צורך לקבל משהו מהבורא, ולפי זה היה ענין של מטרת הבריאה מה שברצונו ית' לתת להם, היה נשאר במקומו, ומטרת הבריאה שהוא העיקר, כידוע שכל דבר מתחשבים עם המטרה ולא עם האמצעים, כי ענין רצון להשפיע, הוא רק אמצעי, שעל ידו יכולים לקבל את המטרה, ואם היה מקבל את הרצון להשפיע, אז הוא היה מקבל מזה סיפוק, והמטרה היה נשאר כאבן שאין לו הופכין, היות שאין מי שיהיה לו צורך לזה, מטעם שכבר יש להם סיפוק בעבודה.
וזהו כמו שמובא בספר פרי חכם ח"ב דף ס"ו, וז"ל, המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שיעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקוב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש שאורייתא וקב"ה וישראל חד הוא", עכ"ל. זאת אומרת שזוהי מטרת הבריאה למה שהאדם צריך להגיע לשלימותו לזכות לבחינת תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה, ולא מספיק מזה שהוא רוצה להשפיע לה', הגם שזהו דבר גדול, אבל לא זהו המטרה, אלא כנ"ל שהאדם צריך להשיג תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה בהתלבשות בגוף. אולם כנ"ל אם היה מקבל תיכף אחרי כמה תפלות ובקשות את הרצון להשפיע, לא היה לאדם שום צורך להשיג את המטרה שבשבילה נברא, זהו תירוץ על מה שהאדם לא מקבל את הרצון להשפיע, ולא עוד יותר מזה האדם רואה שהוא מקבל רצון לקבל יותר מופרז ממה שהיה לו מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע.
אולם יש להבין מדוע לאחר שהאדם עשה מאמצים, בכדי להתקרב לה' שהוא בחינת השתוות הצורה, המכונה דביקות, כמ"ש ולדבקה בו, שדרשו הדבק במידותיו, מהו רחום אף אתה רחום, היה מספיק שהאדם לא מקבל את מה שהוא ביקש, היינו הרצון להשפיע, אבל מדוע הוא משיג עתה את הרצון לקבל בשיעור מופרז כל פעם יותר ממה שהיה לו מטרם שהתפלל שיתנו לו את הרצון להשפיע, ונראה כאילו היה ח"ו טעות מלמעלה, היינו כאילו חשבו למעלה שהוא מבקש רצון לקבל, לכן נתנו לו רצון לקבל יותר גדול, אבל הוא ביקש רצון להשפיע, אם כן מדוע נתנו לו מלמעלה רצון לקבל יותר גדול.
והתשובה הוא, כנ"ל, היינו בכדי שיהא צורך לקבל את מטרת הבריאה, שהוא לזכות לבחינת תורה, הנקרא שמותיו של הקב"ה, נותנים לו כל פעם רצון לקבל יותר גדול, כלומר בשיעור שהוא עושה מעשים איך להגיע לרצון להשפיע, נותנים לו מלמעלה רצון לקבל, והיות בזמן שהוא מבקש עזרה מלמעלה, היות שהוא רואה שלא יכול לצאת משליטתו, ומהו העזרה, הוא כמ"ש בזה"ק על מה שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו", ושואל במה מסייעין, ואומר בנשמתא קדישא וכו', זכה יתיר נותנים לו בחינת רוח וכו', היינו ע"י העזרה שהוא מקבל מלמעלה, הוא זוכה לסיוע עד שמשיג את נרנח"י שלו. נמצא זה שהוא רואה כל פעם שיש לו יותר רע, הוא מוכרח לבקש כל פעם עזרה יותר גדולה.
וזהו ע"ד ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר על מה שכתוב אצל אברהם, (לך לך חמישי) ויאמר אליו אני ה' וכו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ויאמר וכו', במה אדע כי ארשנה וכו', ויאמר לאברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ושאל על התשובה מה שה' נתן לו על השאלה במה אדע, שעם ישראל יהיה בגלות מצרים, כלומר שזהו הבטיחות שאברהם יכול לדעת, שאחרי הפעולה הזו שהם יהיה בארץ לא להם, מזה כבר ידע אברהם בבטיחות גמור, שהם ירשו את הארץ. ושאל מה התשובה שמשמע שאברהם הבין שזה תשובה נכונה, כמו שאנו רואים שאברהם היה יכול להתווכח עם הבורא, כמו שאנו רואים בסדום, שאברהם שאל כל פעם אולי אולי, וכאן משמע שהוא כן הבין שהוא תשובה נכונה, ולא שאל יותר.
ואמר שהתשובה היתה על השאלה מה ששאל אברהם, כי לכאורה קשה שמקשים העולם, שאברהם שכתוב אצלו והאמין בה', מה פתאום שאל שאלה כזו במה אדע כי ארשנה. ואמר שאברהם ראה איזה ירושה הבורא רוצה לתת לו, שהיא ירושת הארץ, שכל מטרת הבריאה נכללה בהארץ הזאת, שאל הלא יש כלל אין אור בלי כלי, כלומר אין מלוי בלי חסרון, אם כן איך אפשר שהם ירשו את הארץ, בו בזמן שאין להם חסרון לזה, כי בזמן שיקבלו קצת הארה רוחנית, כבר יהיה להם סיפוק, והם יעבדו את ה' בשמחה, ולא ידאגו על שום דבר, היות שלא צריכים יותר, א"כ לא יהיה להם שום צורך לירושת הארץ הזאת, שהיא בחינת מטרת הבריאה, כנ"ל, א"כ השאלה היתה שהוא לא רואה שיהיה להם שום צורך, ובלי צורך לא נותנים שום דבר, בפרט דבר רציני, שהוא ירושת הארץ, על זה השיב הקב"ה, שידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, כי ארץ פירושו רצון, כלומר שהם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה לא שייך לעם ישראל, אלא הרצון הזה שייך למצריים, שזה נקרא ארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, כי ארבע הוא מדרגה שלימה, שהם ד' בחינות של הוי"ה, שהם מבחינת בינה, שהיא בחינת כלים דהשפעה. נמצא שענו בזה שהמצרים לא נתנו לעבוד בבחינת כלים דהשפעה, ועבדום וענו אותם במה בארבע מאות שנה, היינו בספירות הבינה, ידוע שמספר הספירות הוא, מלכות נקראת יחידות, ז"א עשירית, ובינה מאות, זהו חשבון ארבע מאות, שלא נתנו להם לעבוד, ומתי שהתגברו ועבדו בבחינת בינה, שהם כלים דהשפעה, היה להם מלחמה גדולה עם המצרים, נמצא שמצרים היו מעבידום את ישראל בעת שעם ישראל עבדו בבחינת השפעה, אז הרגישו שהם בגלות, משא"כ כשלא עובדים בכלים דהשפעה, לא יודעים שהמצרים הם מתנגדים לעבודה זו.
וז"ש (שמות שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה", כלומר שעל ידי זה שבקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמ"ש בזה"ק שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, הוא בחינת נשמתא קדישא, ועי"ז יהיה להם צורך לעם ישראל להאורות הגדולים, מטעם אחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים. נמצא שהתשובה של הקב"ה היה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה, שהוא שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד צורך לבקש עזרה יותר גדולה, ועי"ז יתגלה להם האור של מטרת הבריאה, הנקראת "ארץ הזאת לרשתה". נמצא אם היה מקבלים מלמעלה, בזמן שבקשו את הרצון להשפיע, את מבוקשם, אז היה להם כבר סיפוק, וממילא אין להם צורך לירשת הארץ, משא"כ שנתן להם את הרצון לקבל, ולא הרצון להשפיע, ממילא קבלו צורך לעזרת ה', ועי"ז יהיה בטיחות שלא יקבלו סיפוק, אלא יקבלו את ירישת הארץ, היוצא מזה שדוקא עי"ז שהיו בשפל המצב, זה גרם להם שיקבלו את האורות הגדולים, ובזה יתורץ מדוע בזמן שבקשו רצון להשפיע, נתנו להם רצון לקבל, כלומר שהרצון לקבל הוא מוסיף והולך, במקום שהרצון להשפיע היה צריך להתקבל אצל התחתונים, בזמן שהם מבקשים, לכן אין להאדם לומר כי הוא רואה שח"ו לא שומעים למעלה את תפלתו, והראיה לזה שלא נותנים לו את הרצון להשפיע, אלא הוא צריך לדעת כי כן מתחשבים עם תפלתו, והראיה לזה שעונים לו מלמעלה, ונותנים לו מה שהוא עכשיו טוב בשבילו, כי עתה יהיה לו צורך לשלימות, כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מ"ש הזה"ק וזרח משעיר למו, פירושו ממה שאמרו בני שעיר, שאינם רוצים לקבל מזה האיר לישראל, והוסיף להם אור ואהבה רבה, אף כך הופיע והאיר לישראל מהר פארן, ממה שאמרו בני פארן שאינם רוצים לקבל, מזה, הוסיפו ישראל אהבה והארה יתירה כראוי. ושאלנו וכי דבר זה שייך לגבי הבורא, היינו שבאמת לא מגיע להם לישראל, שיתנו להם אור ואהבה רבה, אלא בגלל שהם לא רצו לקבל את התורה, עבור זה הוא נותן לישראל, היינו שהוסיף להם, אחרת לא היה יכול ח"ו להוסיף לישראל אור ואהבה רבה.
אלא כנ"ל כשמדברים בעבודה, מדברים באדם אחד, כלומר שאם בני עשו שבאדם, ובני ישמעאל שבאדם, לא היו מתנגדים להתורה, אלא היה מסכימים לקבל עליהם את הרצון להשפיע, אז היה לבחינת ישראל שבאדם סיפוק, ולא היה נצרך למטרת הבריאה, כנ"ל בהתשובה של הקב"ה, שאמר לאברהם ידע תדע כי גר וכו', שדוקא על ידי זה שיהיו משעובדים תחת שליטת המצרים, יהיה להם צורך לבקש שיתנו להם עזרה, וע"י העזרה יהיה מקום שיתגלו להם את מטרת הבריאה. נמצא שדוקא שיש התנגדות בגוף שלא רוצים לקבל את התורה, מכאן יש מקום שהבורא יכול להוסיף להם אור ואהבה רבה.