תוכן

תש"ן מאמר י
הזה"ק (וישלח דף ט"ז ובהסולם אות נ"ב) אומר שם, וז"ל: ר"ש אמר למדנו שדוד המלך מטרם שבא לעולם לא היה לו חיים כלל, מלבד שאדם הראשון נתן לו משלו ע' שנים וכו', עוד פירוש האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד אברהם הניח לו מחייו וכן יעקב ויוסף, יצחק לא הניח לו כלום משום שדוד המלך בא מצידו, פירוש כי דוד המלך ה"ס הנוקבא מצד שמאל, שאז הוא חושך ולא אור וכו', וע"כ לא היו לו חיים כי אין חיים אלא מצד ימין, שה"ס ז"א הנקרא עץ חיים, וגם יצחק היה מצד שמאל אלא שנכלל באברהם, בס"ה אברהם הוליד את יצחק, וכן בכח העקדה, וע"כ היו לו חיים וכל זה רק לעצמו, אבל ליתן חיים לדוד לא היה יכול מטעם שעיקרו מקו שמאל היה עכ"ל.
ויש להבין מהו ימין, שאומר שרק מימין יש חיים, ומהו שמאל ששם הוא חושך ולא אור, וכמו"כ יש להבין מדוע יצחק שהוא שמאל היה לו חיים, אלא היה צריך התכללות מימין שהוא אברהם, משא"כ דוד לא היה לו חיים כלל, אלא כל אחד היה צריך לתת לדוד מהחיים שלו.
ולהבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את מה שלמדנו שיש לפנינו ב' דברים, א' הוא מטרת הבריאה, ב' הוא תיקון הבריאה, שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, זאת אומרת שכל הנבראים צריכים להגיע להמטרה, ולזכות את הטוב והעונג שיש בהמטרה של הבורא שברא אותה. ב' תיקון הבריאה, שהיא בכדי שלא יהא בחינת נהמא דכסופא, לכן נתקן תיקון המכונה אור חוזר, כלומר שהתחתונים חוזרים ומשפיעים הנאה להבורא, זאת אומרת שהם לא רוצים לקבל את הטוב ועונג לצורך עצמם, אלא בע"מ להשפיע, ואלו ב' דברים הם ב' הפכים זה לזה, היות הבורא ברא בהנבראים רצון לקבל לעצמם, כלומר שהנבראים יהנו שזהו כל מטרתו מה שאנו לומדים, והתיקון הוא ממש להיפך מתכונת הנבראים, שהם נבראו ברצון לקבל לעצמם, והנבראים צריכים עתה לעשות דבר שהוא נגד הטבע שהוא להשפיע, כלומר ראשית העבודה מתחלת שהתחתונים צריכים לעשות מעשים דהשפעה, ושזה יהיה על הכוונה דלהשפיע, ואח"כ מתחלת העבודה שיהיה באפשרותם לקבל הנאה ותענוג על הכוונה דלהשפיע.
ובכדי שיהא מקום לעבודה ולעשות בחירה שיכלו לכוון בע"מ להשפיע, נעשה צמצום והסתר, שפירושו שכל זמן שאין האדם יכול לכוון בע"מ להשפיע, הוא מונח תחת ההסתר, היינו שחוץ מזה שאין באפשרותו לכוון בע"מ להשפיע אלא כל רצונו הוא רק לעבוד לתועלת עצמו, ונעשה ע"י ההסתר הזה דבר נוסף שזהו הקשה ביותר, והוא שהאדם צריך לעבוד עבודה קשה לזכות לבחינת אמונה למעלה מהדעת, כי ע"י ההסתר נעשה שבתוך הדעת אין הוא רואה את הטוב והעונג מה שהנבראים מקבלים מה', שכל מטרת הבריאה היתה רק מטעם שרצונו להיטיב לנבראיו, והוא לא רואה את הטוב הזה לא לגבי עצמו ולא לגבי שאר אנשים, נמצא שנוסף לזה שהוא צריך לעבוד להשיג את השתוות הצורה שהיא שיהיה לו כלים דהשפעה, האדם צריך לעבוד לזכות לבחינת אמונה שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב, ומי גרם כל זה הכל הוא נעשה מכח הצמצום וההסתר שנעשה מכח תיקון הבריאה.
אולם כאן מתעוררת שאלה חמורה, היות שאומרים שלצורך תיקון הבריאה נעשה ההסתרה, ומכח הסתרה זו יוצאים לנו ב' בחינות. א' ענין חסרון אמונה, ב' ענין שאסור להשתמש עם הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא באופן כללי בשם מוחא וליבא, נשאלת שאלה מי בא קודם כלומר שאם קודם צריך האדם לזכות לבחינת אמונה, ואח"כ הוא יכול לזכות לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, או להיפך.
השכל מחייב מקודם צריך האדם לזכות לבחינת אמונה, ואח"כ שייך לומר שהאדם מבטל את עצמותו ולא עובד לתועלת עצמו, והוא עובד רק לתועלת ה', וענין זה שהאדם יעשה הכל רק לתועלת ה', זה תלוי לפי מה שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה שייך לומר שהוא עובד בשבילו, זאת אומרת שאי אפשר לתת יגיעה גדולה בשביל דבר שאינו חשוב, כי מדרך העולם הוא שדבר החשוב ביותר נותנים יותר יגיעה, זאת אומרת היגיעה שהאדם מסוגל לתת, תלוי בהחשיבות של החפץ מובן מאליו בכדי שהאדם יוותר על הרצון לקבל לעצמו ולעבוד רק בלתי ה' לבדו, בטח מה שהבורא יותר חשוב אצל האדם אז הוא יותר קל לעבוד בשבילו, א"כ יוצא לפי האמור שבכדי שיהיה לאדם כח לוותר על הנאת עצמו, ולקום ולעשות מעשים לטובת הבורא, בטח צריך האדם לזכות לבחינת אמונה בה', ואח"כ האדם יכול לבטל את עצמו לפני הבורא ולעשות הכל לשם שמים, כך השכל מחייב שכך צריך להיות סדר העבודה.
אולם ממה שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח) משמע להיפך, היינו שמטרם שהאדם זוכה לתקן את הכלים שלו שיהיו בע"מ להשפיע הנקרא השתוות הצורה, אין האדם הזה מסוגל שיהיה לו בחינת אמונה, שאומר שם היות שכל זמן שאין להאדם כלים דהשפעה אין האדם מסוגל לקבל את הטוב ועונג מהבורא, לכן אין האדם יכול להאמין שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר רע על הבורא, לכן בו בזמן הזה כבר אינו מאמין שהבורא מנהיג העולם בבחינת טוב ומטיב, ועוד יותר גרוע מזה ששורה עליו ח"ו כפירה על השגחתו ית', כמ"ש וז"ל כי מטרם התיקון נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע, שפירושו כי המלכות סוד הנהגתו ית' שבעוה"ז, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיכלו לקבל שלמות הטבתו שחשב עלינו במחשבת הבריאה מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע וכו', וז"ס הכתוב כל פעל ה' למענהו וכו', ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל קצה וכו', וע"כ מוטעמת לנו השגחתו ית' בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת השגת שכר ועונש, כי זה תלוי בזה וכו', כי כיון שאנו משתמשים בכלי קבלה וכו', הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה שהם בחינת רע בעדינו, כי חוק הוא זה שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם, וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ית', ח"ו ונעלם ממנו הפועל יתברך שהוא העונש היותר גדול בעולם.
הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש, כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו יתברך, אע"פ שטועם רע בהשגחה יש לו שכר, ואם ח"ו לא יעלה לו להתאמץ יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו ית', ונמצא שאע"פ שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע, כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה, וכשחוזרים בתשובה נמצאים נגד זה שהם מקבלים שכר ויכולים שוב להדבק בו יתברך, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים שאי אפשר להיות בחינת אמונה בהבורא, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו להאדם אמונה שלמה, א"כ נשאלת השאלה אם אין להאדם אמונה איך יכול להיות מציאות שהאדם יעשה הכל לתועלת הבורא מטרם שיש לו אמונה בהבורא, התשובה הוא שיש לאדם אמונה חלקית, היינו ממה שהוא מאמין מבחינת הכלל שבהכלל ישראל יש בחינת אמונה בבחינת אור מקיף, שהיא בחינת אור האמונה המאיר באפן כללי בהכלל ישראל, וכל אחד ואחד מקבל מזה בחינת אמונה הנקרא אמונה חלקית, שזה נקרא בחינת דומם דקדושה, וכולם מתחילים להתחיל עבודתם בבחינת הדומם.
וזהו כמ"ש בהקדמה לתע"ס אות י"ד וז"ל: פירשתי מליצת חז"ל "מי שתורתו אומנתו" אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו, כי אומנתו אותיות אמונתו, בדומה לאדם שמאמין לחבירו ומלוה לו כסף אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש שתי לירות יסרב להלוות לו וכו', ואפשר שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של ספק, ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה, אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית, עכ"ל. לכן האדם מתחיל עבודתו באמונה של הכלל ישראל שיש להם אמונה בבחינת אור מקיף, ומהאמונה הזו מקבל כל אחד חלק אמונה שזה מספיק לו להתחיל את עבודתו שירצה להכנס לעבודה בבחינת הפרט, היינו שהאדם יזכה לבחינת אמונה בבחינת אור פנימי, שזה נקרא "ואהבת את ה' אלקיך וכו'", שאלקיך נקרא בחינה פרטית, היינו שאין אמונתו בנויה מבחינת הכלל שהוא מקבל מזה רק חלק הנקרא אמונה חלקית כנ"ל, אלא הוא זוכה לאמונה פרטית וזה נקרא בשם אמונה שלימה שאין הוא נצרך להכלל.
ובכדי לזכות לאמונה שלימה האדם צריך מקודם לעבוד בבחינת השתוות הצורה, שהוא כל עבודתו יהיה בע"מ להשפיע, ורק לאחר שזכה להשיג כלים דהשפעה אז הוא יכול לזכות לאמונה שלימה, שאז הוא יכול לקיים מ"ש "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו'" כנ"ל.
אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בבחינת השתוות הצורה בכדי לזכות לאמונה שלימה, העבודה הולכת בשני כוונים הנקראים מוחא וליבא, כלומר כי אי אפשר לעבוד בע"מ להשפיע, אם אין זה למי שרוצים להשפיע אדם גדול וחשוב כנ"ל, לכן האדם צריך לעבוד חלק מזמנו על עבודת מוחא, וחלק מזמנו על עבודת ליבא. וכאן מתחיל העבודה אמיתית, היינו בזמן שרוצה לעבוד לזכות לבחינת אמונה בבחינת הפרט, כי כאן יש ענין עליות וירידות, היות שהבסיס של עבודה זו היא לעבוד לתועלת ה', שהוא היפך מטבע האדם שנברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו, לכן כאן מתחיל מלחמת היצר האמיתי, לכן צריך להיות סדר בעבודה, אחרת הוא לא יוכל להמשיך ללכת בדרך זה, היינו להגיע לידי דביקות בה', כי בזמן שהאדם רואה שהעבודה הוא קשה, מסיבת שהוא צריך ללכת תמיד בבחינת למעלה מהדעת, זאת אומרת הדעת של האדם נותן תמיד להבין שאינו כדאי לעבוד, אם לא יהיה זה לתועלת עצמו שכל פעם הדעת שלו נותן לו להבין הלא אתה רואה שנולדת עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, ואיך אתה רוצה לבטל את עצמך ושלא תחשוב שום דבר לתועלת עצמך, אלא לתועלת ה', כלומר מה יהיה לך בזה שאתה עובד לתועלת ה', בשלמא אם האדם עובד עבודת הקודש בתו"מ על מנת לקבל שכר, זה הדעת יכול להבין שכך הוא דרך העולם שעובדים אצל מי שהוא ולא חשוב מי הוא הבעל בית, אלא חושבים תמיד כמה שכר משלמים תמורת העבודה, כי השכר הוא הקובע וזהו העבודה של הכלל.
אולם בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, שעי"ז הוא יזכה לבחינת אמונה שלימה, לכן כאן מתחיל העליות וירידות, היות שאי אפשר לעבוד בלי תמורה, אלא מתי האדם יכול לעבוד בלי תמורה, רק בזמן שאם הוא רוצה להשפיע לאדם חשוב, זה כן נקרא תמורה אצלו, היות כידוע ע"ד שארז"ל בההוא הנאה דמקבל מניה, היינו שיש הנאה מזה שהאדם חשוב מקבל מינה המתנה, זאת אומרת שזה יש בטבע שיש הנאה להקטן אם הוא יכול לשמש את המלך, נמצא שבזמן שרוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז מוטל האדם להחשיב את הבורא, בכדי שיהיה בידו יכולת להשפיע לו ושיהיה בידו כח לעבוד לתועלת הבורא, לכן בזמן שנאבד לו חשיבות הבורא הנקרא בלשון הזה"ק שכינתא בעפרא, שאין הוא מרגיש חשיבות בקדושה אלא שהיא נחשבת בעיניו לבחינת עפר, ממילא אין לו כח לעבוד בע"מ להשפיע, לכן סדר העבודה הוא הן במוחא והן בליבא.
אמנם בזמן העבודה שהאדם עובד בכדי להגיע להמטרה, שהוא לזכות לדביקות ה', הסדר הוא כמו בגשמיות, שאין האדם הולך ומתקדם, אלא שהוא צריך להשתמש עם ב' רגלים, שהן ימין ושמאל, וזהו כמשרז"ל (סוטה מז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שפירוש של ימין נקרא מה שמקרבת לה', היינו שמרגיש שהוא מקורב לה' ואפילו שעדיין אין לו הרגשה כזו, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת כאילו הוא מרגיש איך שהוא שלם בתכלית השלימות, כמו שמובא במאמר ט' משנת תש"ן, והוא שמח בחלקו, וממילא הוא נקרא בשם ברוך, ואז ברוך מתדבק בברוך, ומזה הוא מקבל חיים, היות שהוא מקורב לה', וזה נקרא שהוא דבוק בעץ חיים, שהוא משתמש בכלים דהשפעה שעליהם אינו שורה שום צמצום ודין, לכן מצד הימין הנקרא שלימות האדם ממשיך חיים מחיי החיים, משא"כ שמאל נקרא דבר הצריך תיקון, שבזמן שהאדם עושה בקורת על העבודה שלו והוא את חסרונותיו, והיות שאין לו שום דבר שיהיה לו שלימות, אז הוא רואה איך שהוא נדחה מהקדושה, וממילא הוא רואה שהוא בחינת ארור, ואין ארור מתדבק בברוך, נמצא שהוא אז נפרד מהבורא, וממילא אין לו חיים, נמצא שמבחינת שמאל שהאדם עושה את החשבון שלו בתוך הדעת, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, לכן אין חיים בזמן שהאדם הולך בקו שמאל.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על דברי הזה"ק, "שדוד המלך מטרם שבא לעולם לא היו לו חיים", הסיבה הוא היות שדוד המלך הוא בחינת מלכות שעליה היה צמצום, ודוד נקרא כללות המלכות שצריכה לקבל תיקון, שכל בחינת רצון לקבל שיש בכלי קבלה שיתקן, לכן הוא היה צריך להכלל מכלים שיש בהם בחינת כלים דהשפעה, שעי"ז גם מלכות הכללית יתוקן, וזה נקרא גמר התיקון כלומר שמלך המשיח נקרא גמר התיקון, שפירושו שמלכות הכללית יתוקן בע"מ להשפיע, ולכן אמר הזה"ק שרק אברהם, יעקב ויוסף שאין הם ממדת הדין, הם נתנו מבחינתם לדוד שיהיה לו חיים, פירוש שע"י יהיה לו כלים דהשפעה השייכים לבחינת ימין שהוא חסד, שזהו ההיפך ממדת הדין שהם בחינת כלים דקבלה, לכן לא קבל מיצחק שהוא בחינת שמאל, מדת הדין שהם כלים דקבלה, וזהו הפירוש שמשמאל אין חיים, היות שבזמן שהאדם הולך בבחינת שמאל היינו שהוא רואה מה שחסר לו, וחסרון נקרא מדת הדין, לכן משמאל אין חיים אלא דוקא מימין, היינו שעוסק בבחינת כי חפץ חסד, ולא חסר לו כלום אז מרגיש האדם שהוא חיי, משא"כ בזמן שהאדם נמצא במצב שהוא בעירום וחוסר כל, זה נבחן שאין לו חיים, כי בזמן שהאדם מרגיש את חסרונותיו ואינו מאיר לו את העתיד, שיהיה בידו פעם למלא חסרונותיו, אז האדם אומר טוב לי מותי מחיי.
ובזה יש לפרש מ"ש שלדוד לא היו לו חיים, שפירושו היות שכל ענין בריאת העולם היה בכדי שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג, לכן סדר הא' הוא בעבודה שהאדם צריך אז להאמין במטרת הבריאה, שרצון ה' הוא שהנבראים יקבלו טוב ועונג, נמצא אם הוא מאמין בזה, אז האדם צריך לחשוב מהו הסיבה שאין לי את הטוב ועונג מה שהבורא רוצה שאני אקח, נמצא שאם הוא מאמין שהוא צריך לקבל, בשיעור זה הוא מרגיש את החסרון, וכשמרגיש את חסרונו אז הוא הולך לראות את הסיבה מדוע אין הוא יכול לתקן חסרונו, אז צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו שחסר לנו ענין דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, היינו כמ"ש מהו רחום אף אתה רחום, נמצא בשיעור שהוא מאמין שהבורא הוא משפיע כל טוב לכל העולם, בשיעור הזה הוא ג"כ צריך להשפיע להבורא, ואז כשהאדם מאמין שהבורא הוא המשפיע לכל העולם, מזה האדם צריך לקבל חשיבות וגדלות הבורא, כדמיון לאדם חשוב בגשמיות שאנו רואים שיש זכיה גדולה, אם יכולים לשמש אנשים חשובים, שמהשרות עצמו האדם מקבל הנאה ותענוג, ואינו צריך לשום תמורה אחרת, נמצא כנ"ל לפי שיעור האמונה בבינת מוחא, בשיעור הזה הוא יכול לעבוד בבחינת האמונה.
אולם היות שהאדם נולד בבחינת רצון לקבל לעצמו, בבחינה זו אין חיים, נמצא שבחינת דוד המלך שהיא הנקודה שבלב, אין לה חיים היינו שאור החיים אינו יכול להאיר שמה, לכן נעשה שותף מדת הרחמים בדין, וז"ש שמבחינת הימין שהוא בחינת השפעה שנשתתף בבחינת דוד המלך, מזה יקבל המלכות שהיא מדת הדין חיים, ולכן מבחינת אברהם, יעקב ויוסף שהם בחינת חסד ורחמים, ניתן בבחינת דוד המלך, ולא מיצחק שהוא בחינת שמאל, שהיא כלי קבלה.