תוכן

תש"ן מאמר לא
הזה"ק (במדבר דף ד' ובהסולם אות י"ג) אומר וז"ל, בוא וראה, הרי העמידוהו, שאין הברכה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא כופר לקחו מהם וכו', ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו את הכופר, ואח"כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות. שואל, למה עולה המות ע"י המנין. ומשיב, אלא משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הס"א וכו', עכ"ל.
הנה רש"י מביא הטעם, למה מונה את ישראל, וז"ל, מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. משמע, שרש"י רוצה לתרץ, אם אנו אומרים, שבדבר שבמנין יש שם סכנה, שיכול להיות בחינת מות, ולמה הקב"ה אמר למנות את ישראל ולהכנס במקום סכנה. לכן רש"י מתרץ מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה, אף על פי שיש סכנה בדבר, אלא האהבה שיש לו לישראל, ורוצה לדעת מנינם, לכן אמר שיספור את ישראל.
ובפשטות קשה להבין זה, היינו לומר, היות שהקב"ה רוצה לדעת מספרם, לכן אמר שצריכים לספור ע"י תיקון, בכדי שלא יהיה בהם נגף, שיספור אותם ע"י כופר. ויש להבין הדבר, איך אפשר לומר, שבכדי שהקב"ה רוצה לדעת את חשבונם, אז צריכים לספור ולתת את החשבון מישראל, אז הקב"ה יודע, אחרת הוא לא יודע מראש, את מספר בני ישראל, אלא הוא צריך חס ושלום שהנבראים יודיעו לו. היתכן לומר כך.
וכמו כן יש להבין מה זה ברכה בעבודה, ומה זה מנין בעבודה, ומדוע כשאין הברכה שורה על המנין זה גורם מות. וגם זה להבין, מדוע אין הברכה יכולה לשרות על דבר שבמנין.
ידוע שיש לפנינו בעבודת ה' ב' ענינים, א' מטרת הבריאה, ב' תיקון הבריאה. שמטרת הבריאה נקרא, זה שהנבראים מקבלים טוב ועונג, כמ"ש רצונו להטיב לנבראיו. ותיקון הבריאה הוא, שהנבראים ילכו בדרך ה', היינו בחינת השתוות הצורה, כמו שהבורא הוא משפיע לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע להבורא, אחרת יש שינוי צורה, שברוחניות שינוי צורה עושה פירוד, היינו שזה גורם פירוד מחיי החיים, כמ"ש בזה"ק (מובא בתע"ס דף י"ט אות י"ז) וז"ל, ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים, כי מתוך שינוי צורתם, עד לקצה משורשם, שאין להם מבחינת השפעה כלום, נחתכים הימנו יתברך, והמה מתים ממש וכו'. אמנם כבר אמרו עליהם בזהר דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, שעיקר כוונתם הוא לעצמם ולכבודם, עכ"ל.
זאת אומרת, מה שאנו מיחסים להבורא, היינו כל מה שהבורא עשה, זהו במצב השלימות, כלומר, זה שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, לכן ברא בהם רצון לקבל והשתוקקות גדולה לקבל תענוג. ובזה הוא בטוח שירצו לקבל תענוג. משא"כ תיקון הבריאה, כלומר הכלי והרצון שהנבראים צריכים לעשות, היינו שעם הרצון הזה שיהיה להם, יוכלו לקבל טוב ועונג, שהרצון הזה נקרא רצון להשפיע. הרצון הזה, בכדי להשיג אותו, הולך לאט לאט, כי אין כח להתחתון ללכת נגד הרצון של העליון, מה שהבורא ברא את הרצון לקבל לעצמו.
ובהאמור אנו רואים, שיש ב' מיני כלים, א' כלים דקבלה, אלא שעושים עליהם תיקון, היינו שעל הכלי קבלה עושים כוונה הפוכה מהכלי. כלומר, בבחינת המעשה האדם עתה מקבל, אבל מבחינת הכוונה האדם עתה משפיע. נמצא, שהכוונה הוא ממש ענין הפוך מהמעשה. והאור, המקובל בכלים האלו, נקראים עתה בשם מקבל בע"מ להשפיע. השם של האור הזה הוא חכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה. וגם לפעמים קוראים את זה בשם המתקת הדינים, כלומר שמה שהיה על הכלי דקבלה שם דינים, היינו שהיה דין, שאסור להשתמש עם כלי זה, מטעם שזה עושה שינוי צורה ובחינת פירוד, נמתקו עתה. ומהו המיתוק, זה שנתן על הכלי כוונה, הנקרא בע"מ להשפיע. זאת אומרת, מטרם שנתן על הרצון לקבל הכוונה דלהשפיע, הרצון לקבל הזה היה גורם לו מרירות, שבכל דבר רוחני, שהיה רוצה להיות במגע עמו, היה מרגיש טעם מר, מטעם שעל הרצון לקבל לעצמו שורה הצמצום והסתר, לכן לא יכולים לטעום טעם טוב על רוחניות. כלומר, שלכל דבר שבקדושה הוא מרגיש בחינת ריחוק, היינו שקשה לו לגשת לדבר, שאין שם מקום, שהרצון לקבל יהנה מזה. וזה מכונה מר. משא"כ אם הוא נותן על הרצון הזה הכוונה בע"מ להשפיע, אז הוא רואה ומרגיש שבכל דבר שבקדושה הוא טועם טעם מתיקות. משא"כ בדברים שאין להם שייכות לקדושה, הוא מוכרח להתרחק מהם, כלומר, שהוא לא יכול לסבול אותם. נמצא, לאחר שתיקן את עצמו וכבר הוא יכול עתה לכוון בע"מ להשפיע, יש להבחין כאן אור וכלי, המורכב מעביות ומסך. העביות נקרא דינים, ששם שורה הצמצום וההסתר, שאין האור מאיר שם, לכן העביות נקרא חושך. כלומר, זה שרוצה לקבל לתועלת עצמו נקרא עב, ומה שהוא רוצה להשפיע נקרא זך. ואח"כ, שנותן על העב הזה רצון להשפיע, כבר נמתק הדין, מה שהיה מקודם לכן חושך, נעשה עתה מקום שהאור מאיר בהכלי, זה נקרא המתקת הדינים.
ב' ויש להבחין גם כן, שיש באדם כלים דהשפעה, היינו מה שהאדם נתן לחבירו דברים שחבירו נהנה, הנה הנתינה בעצמה נקרא השפעה, איש זך, שהוא משתדל לעשות לאנשים מצב רוח טוב, שירגישו את עצמם בטוב. על הכלים האלו לא שייך לומר, שיש בהמעשים האלו בחינת דין, כלומר, שיהא דין שאסור להשתמש עם כלים מה שהם רוצים להשפיע. רק מה שיש כאן ענין של כוונה גם כן, היינו אם באמת פיו ולבו שוים. זאת אומרת, מה שהוא נותן לאחרים הכוונה הוא שאחרים יהנו מזה, ועל עצמו אינו דואג, כי רק על הכלל הוא דואג. והבחינה זו נקראת משפיע בע"מ להשפיע, כלומר, הן המעשה והן הכוונה הכל הוא בע"מ להשפיע. ויש לפעמים, שכל מה שהוא עושה לטובת הזולת, הכוונה היא שישיג ע"י מעשים האלו כבוד וכדומה, על דרך מ"ש בזה"ק על הרשעים, שכל טוב שהם עושים רק לתועלת עצמם, "כל טובו דעבדין לגרמייהו עבדין". וכאן מצד הכלי אין שום דין, היינו חסרון, כלומר בבחינת המעשה אין מה לתקן. אולם בבחינת הכוונה צריכים לתקן. זאת אומרת, בענין הכוונה אין הבדל בין שהמעשה הוא בבחינת השפעה או שהמעשה היא בבחינת קבלה, כי שני המעשים צריכים תיקון, שגם הכוונה יהיה בע"מ להשפיע. וזה הוא מטעם, שעיקר העבודה הוא בלב, כלומר, שהאדם צריך להגיע לדרגה אהבת ה', כמו שכתוב ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו', וכל המעשים שאנו עוסקים בתורה ומצות הוא לתקן את הלב, וזהו כמו שכתוב בהקדמה לפנים מסבירות, אות י' וז"ל, ובא וראה וכו', הר"א אבן עזרא ז"ל וכו', ודע, כי כל המצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות וכו', הכל הם לתקן הלב, כי כל הלבבות דורש ה', עכ"ל.
ובהאמור יש להבחין באופן כללי, שהב' ענינים, שהם מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, האור הזה נקרא בשם חכמה, ובחינת ראיה, היינו שרואה מה שיש בידו, כלומר, שכבר יכול לתת מנין ומספר כמה שהוא כבר השיג, היות שמטרת הבריאה הוא להטיב. אז צריכים להרגיש ולהשיג מה שיש בידם. נגיד דרך משל, ב' אחים, שאחד גר בארצות הברית והוא עשיר. ויש לו אח בארץ ישראל, שהוא עני. לכן האח הזה הכניס על חשבון האח העני בבנק מליון דאלר. והוא לא הודיע לאח, וגם הבנק לא הודיעו להאח העני שיש לו בבנק כסף על שמו. האח הזה הוא נשאר עני, היות שהוא לא יודע מזה.
וכמו כן כאן במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, ואם הם לא יודעים ולא מרגישים את הטוב ועונג, איזה הטבה הוא זה, כנ"ל. לכן נקרא האור הזה בשם חכמה וראיה, ובשם אור הפנים, בסוד חכמת אדם תאיר פניו. וזה נקרא בעבודה דבר שבמנין, כלומר דבר המתקבל בכלים דקבלה. זאת אומרת, אם הוא מקבל זה, אז הוא רואה מה שקבל ויכול למנות ולספור מה שיש לו.
וזה נקרא גם כן, בחינת מתנה, ודרך העולם הוא שמי שנותן מתנה לחבירו הוא רוצה שחבירו יספור וימנה כמה הוא ערך חשיבות המתנה. והטעם הפשוט הוא, זה שנותן לחבירו מתנה, בטח שהוא רוצה לגלות לו אהבה. ובטח לפי ערך חשיבות המתנה, בשיעור זה האדם יכול להעריך את מדת אהבה. נמצא, שאם אין האדם מסתכל בהמתנה, לראות את גדלה של המתנה, הוא פוגם במדת האהבה. נמצא, במתנה, כשהאדם מקבל, אם הוא לא רואה או שלא השתדל לראות את חשיבות המתנה, הוא פוגם במדת האהבה, מה שהנותן רוצה בכך. נגיד על דרך משל, חז"ל קנה לך חבר, והאדם הזה רוצה לקנות את חבירו על ידי זה ששולח לו מתנות. ואם האדם לא יראה ויעריך את גודל חשיבות המתנה, שקבל ממנו, איך הוא יכול לבוא לידי בחינת וקנה לך חבר. נמצא, שבמתנה האדם צריך למנות ולספור מה שקבל מחבירו. אי לזאת, אם אין הנבראים יכולים למנות ולספור את מה שהבורא נותן להם, הרי אין המטרה של הבורא מגיע לבחינת, שהנבראים ישיגו, שהוא ברא את הבריאה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. וזה נקרא בשם אור החכמה, שהאור הזה מקובל בכלים דקבלה. אלא על האדם מוטל לשמש גם כן עם התיקון, שנעשה על כלים דקבלה, המכונה מקבל בע"מ להשפיע. כלומר, שהוא צריך לתת כוונה על הכלי קבלה, שיהיו בע"מ להשפיע. ואם הוא לא נותן את הכוונה בע"מ להשפיע, הוא נעשה נפרד מחיי החיים, כי שינוי צורה עושה פירוד. לכן על ידי זה שהוא נעשה עתה למקבל, זה גורם לו מיתה מבחינת הרוחניות, כנ"ל, שרשעים בחייהם נקראים מתים.
אמנם האור המקובל בכלים דהשפעה, נקרא אור דחסדים, שחסד פירושו שהוא נותן, כדוגמת שאדם עושה חסד עם חבירו. ובחינה זו מכונה חסדים מכוסים, כלומר, שהחסדים, מה שהוא מקבל בכלים דהשפעה, היינו מה שהוא נותן, אז האור יש לו ערך כדוגמת הכלי. כלומר, כמו שידוע, שיש ענין צדקה וענין מתנה. ובמתנה, הסברנו לעיל, שהאדם צריך לראות מה שהוא קבל ולא סתם שקבל מתנה מחבירו. ואם האדם אומר, מה חשוב מה שהוא נתן לי, נמצא שהוא פוגם במתנת חבירו. כלומר, המטרה שהוא שלח לו המתנה, אינה עושה את שליחותה, היינו שהמתנה צריכה לקנות לו חבר, כנ"ל [קנה לך חבר], ואם הוא לא רואה את החשיבות של המתנה, ממילא לא יכול לקנות אותו בתור חבר. לכן מוטל עליו לספור ולמנות ולראות את המתנה.
משא"כ כשהאדם שולח לחבירו צדקה, הנותן צריך להשתדל, באם הוא רוצה לתת צדקה באמת, שהמקבל הצדקה לא ידע מי הוא ששלח לו את הצדקה. וגם המקבל את הצדקה, הוא שמח מאוד אם הוא יודע, שמי שנתן לו הצדקה לא יודע למי שנתן. כדרך שהולכים לפעמים לקבץ כסף עבור אדם חשוב, ולא רוצים שהמקבל את הצדקה יתבייש. אלו שהולכים לקבץ את הכסף אומרים, שאנו הולכים עבור מי, בעלום שם. נמצא, בצדקה, כששניהם לא יודעים, הן הנותן והן המקבל, זהו נקרא צדקה באמת, שאין שום אי נעימות אצל המקבל הצדקה.
נמצא, בזמן שעושים חסד אנחנו מדברים מהנותן, היינו מהתחתון, אז האדם הוא בבחינה שהוא עושה למעלה מהדעת, היינו שנותן ואינו יודע למי הוא נותן, אלא שהוא מאמין, שכל מה שהוא נותן בא למטרתו. וזה נקרא צדקה בסתר. וצדקה נקרא בחינת חסדים, שהוא נותן. היינו, שאנו מדברים בזמן שהאדם עוסק בכלים דהשפעה, שאנו מדברים רק מהאדם שהוא המשפיע לה'. וזה נקרא ברכה, כדוגמת שהאדם מברך להשני, היינו שנותן לו טובות בעל פה, היינו שמברך אותו, אע"פ שבמעשה אינו נותן לו, מכל מקום נקרא זה, שנותן לו רק ברכה בפה, נחשב כבר לנתינה בלב. כלומר, מה שאין בידו לתת במעשה, הוא נותן לו עם הלב, ומגלה לו בפה מה שיש בלבו. נמצא, שברכה נקרא נתינה, היינו השפעה. כלומר, שהוא עוסק אז בכלים דהשפעה. זאת אומרת, שברכה נקראת, שהוא רוצה שיהיה לחבירו יותר ממה שהוא מסוגל לתת במעשה.
לכן כשהאדם עוסק בהשפעה, היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, אז הוא אומר להבורא, שיותר ממה שאני מסוגל לתת לך מעשים טובים, אני מברך אותך, שאני אוכל לתת לך יותר מעשים טובים. כלומר, שתמיד יש להאדם לברך לה', שרוצה שיהא בידו לתת להבורא נחת רוח יותר ממה שהוא נותן לו. לכן על ברכה לא שייך ענין של מנין, כנ"ל. היות שכלים דהשפעה נקראים צדקה, ובצדקה צריך להיות מתן בסתר, היינו שהנותן לא יודע למי הוא נותן וכן המקבל אינו יודע ממי הוא מקבל, היינו שאין כאן ענין של מנין, שהמנין מביא התפעלות וקשר אהבה, כנ"ל לגבי מתנה, שבמתנה, אחז"ל ממש ההיפך, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, מטעם שצריך לצאת מנתינת המתנה ענין של אהבה, המקשרת את שניהם. משא"כ בצדקה, ששם צריך להיות כולו להשפיע. זאת אומרת בצדקה הכי משבחת היא, שאין אף אחד מכיר את השני. וממילא לא שייך ענין של מנין ומספר. לכן כשמדברים בעבודה נקרא צדקה כלים דהשפעה, היינו שהכלי רוצה לעשות חסד, והאור, המושפע להכלי, נקרא בשם אור דחסדים. וזה נקרא בחינת תיקון הבריאה, היינו שיהיה הכל בע"מ להשפיע.
משא"כ מטרת הבריאה, שהוא הכלים הצריכים לקבל טוב ועונג, כאן בטח צריכים לראות מה שמקבלים, כי לפי מה שהוא מקבל, כך הוא אומר על מטרת הבריאה, שהוא בבחינת טוב ומטיב. ואם אינו יכול לספור מה שקבל, היינו שעוד לא קיבל, שיהא מורגש אצלו את הטוב ועונג, בטח שעוד לא יכול לומר, שהוא רואה עתה, מה שקבל מה' הוא רק טוב ועונג. לכן אור החכמה, שהיא בחינת מטרת הבריאה כנ"ל, נקראת בשם ראיה, כי מטרת הבריאה היא בבחינת ראיה. משא"כ בבחינת תיקון הבריאה הוא להיפך, כנ"ל, שזה מכונה בשם חסדים מכוסים, היינו שכל מה שהוא מקבל עדיין לא הגיע לבחינת ראיה, אלא שמכוסה עדיין ממנו. וזה נקרא בבחינת עבודה כי הוא חפץ חסד, היינו רק להשפיע ואינו מעניין אותו אם הוא מקבל משהו מלמעלה. וזה נקרא שהוא שמח בחלקו, היינו הוא שמח בזה שהוא יכול לעשות משהו בעבודת ה', כלומר, שהוא שמח בחלקו, בזה שהוא יכול לומר שעושה משהו שאינו לצורך גופו החומרי, על דרך שחז"ל ההולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו (אבות פרק ה' י"ד). והסבירו המפורשים שכר הליכה בידו. אף על פי שאינו עושה, מכל מקום יש לו שכר הליכה, שאף הליכה לבית המדרש מצוה הוא כשלעצמה, שכן נמצא הוא שם באוירא של תורה, עכ"ל. נמצא לפי"ז, שיש להבחין בין שהאדם עוסק בכלים דהשפעה, המכונה חסד, שם אין ענין למנות, כי הוא רוצה לעבוד בבחינת צדקה כנ"ל, שזה הוא בחינת תיקון הבריאה.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אמרו מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ושאלנו, האם הבורא רוצה לדעת את המנין של ישראל הוא צריך לחכות עד שישראל יעשו את המנין, ואח"כ יגישו את חשבון להבורא, ורק אז הוא ידע את החשבון של ישראל. אלא כנ"ל מתוך חיבתן, היינו שהוא רואה, שהם עובדים הכל לשם שמים, שזה נקרא, שהם כבר עשו את התיקון של הבריאה, לכן הוא רוצה לתת להם את מטרת הבריאה, שהוא אור החכמה, המכונה אור הראיה, היינו שכבר הם צריכים למנות מה שיש להם, היות שהאור הזה מקובל בכלים דקבלה. אלא שהם צריכים לקבל אותו בע"מ להשפיע. ולפי הכלל, שהמעשה פועלת על הכוונה, נמצא, בזמן שהוא עוסק במעשים של קבלת התענוג, המעשה דקבלה יכול לגרום על הכוונה, שלא תהיה בע"מ להשפיע אלא על מנת לקבל. וקבלה לעצמו הוא גורם פירוד מחיי החיים, שזהו בחינת מיתה, כמו שכתוב רשעים בחייהם נקראים מתים. וז"ש "שואל, למה עולה המות ע"י המנין". והתשובה היא, היות שדבר שבמנין נקרא אור החכמה, המתקבל בכלים דקבלה, אז המעשה יכול לשלוט על הכוונה, שלא יהיה לו אפשרות לכוון בע"מ להשפיע, וממילא יהיה בחינת מות.
וז"ש "ומשיב, משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה שורה עליו הס"א". פירוש, שיש ענין קו אמצעי, כלומר, שבזמן שמאיר חכמה בכלים דקבלה, שזה נקרא שמאל, היינו שצריכים תיקון שלא יהא נמשך אחר המעשה של קבלה כנ"ל. אז צריכים להמשיך את אור דחסדים, שאז הוא משמש עם כלים דהשפעה כנ"ל, שמעשים דהשפעה משפיעים על המחשבה, שתהיה כמו המעשה. זהו שמירה על אור החכמה, המקובל בכלים דקו שמאל, הצריך תיקון. אולם אי אפשר לזכות לאור החכמה מטרם שהוא זכה לדרגת לשמה, היינו, שכל מעשיו שהוא עושה הם לשמה. היינו שסדר העבודה הוא, מקודם זוכים לקטנות, שנקרא, שרק בכלים דהשפעה הוא יכול לכוון לשם שמים, ואח"כ זוכים לגדלות, היינו שגם בכלים דקבלה, ששם מאיר אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, הוא גם כן יכול לכוון בע"מ להשפיע. נמצא, שטרם שזוכים לאור שבמנין צריכים לזכות לאור דחסדים כנ"ל, הנקרא ברכה, היינו שמברך להבורא ואינו רוצה לקבל ממנו שום דבר, רק כלו להשפיע, ולעצמו אינו רוצה לקבל שום דבר. ואח"כ זוכים לאור החכמה, שהוא אור שבמנין, היינו שהאור הזה הבא בכלים דקבלה, שאז להאור שבמנין צריכים שמירה, שלא יהא נמשך אחר המעשה, היות שהוא מעשה של קבלה, לכן צריכים להמשיך עוד הפעם אור של ברכה, היינו אור דחסדים, שהיא שמירה, כנ"ל.
ובזה יש לפרש מ"ש, מה ששאלנו, א' אם ה' רוצה לדעת מספר בני ישראל, לכן אמר למנות את בני ישראל, בכדי שעם ישראל יגידו לו את הסכום, והבורא לא יודע בעצמו. והתשובה היא, היות שהוא אוהב אותם, לכן הוא רוצה שעם ישראל ידעו את המנין שלהם, היינו הבורא רוצה שהם ישיגו את אור החכמה. נמצא, שהוא רוצה לדעת, שהם ידעו וישיגו את האור שבמנין, היינו שהם בעצמם ימנו לראות את מה שהם השיגו, כי זה נקרא אור הראיה, הבא לכלים דקבלה, ולא שהוא צריך לדעת עבור עצמו, אלא שעם ישראל ידעו. שאלה ב' מדוע אם אין ברכה שורה שם מות. התשובה היא, היות שדבר שבמנין הוא אור החכמה, הבאה בכלים דקבלה, ובכלים דקבלה, כשמשתמשים עמהם יכולים להמשך אחר המעשה דקבלה, וע"י זה יכולים לבוא לידי פירוד מחיי החיים, שזה נקרא מיתה, לכן צריכים לזה שמירה. והשמירה היא הברכה, היינו המשכת אור דחסדים, שהיא מעשה של השפעה השומרת על מעשה דקבלה, שלא יסטה מהכוונה דע"מ להשפיע. ג' מדוע צריכים ברכה לפניה ולאחריה. זהו כנ"ל, שסדר העבודה מתחיל שמקודם צריכים להגיע לבחינת לשמה, כמו שאחז"ל הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה. וענין לשמה הוא שכל מעשיו הם בע"מ להשפיע, שזה נקרא בחינת ברכה. שהוא נותן, שזה הוא הפירוש ברכה, היינו נתינה בפה. כלומר, לאחר שאין בידו להוסיף במעשה, הוא משתדל על כל פנים לתת ברכה בפה, שזה מראה, שמה שהוא נותן הוא בכל הלב, וזה הוא הנקרא בשם אור דחסדים, כנ"ל. לכן הסדר הוא, א' ברכה לפניה, שהוא הנקרא קו ימין, חסד. ב' שהוא זוכה לבחינת רזי תורה, הנקרא חכמה, שהיא בחינת מתנה, כידוע, שתורה נקראת מתנה, המקובלת בכלים דקבלה. לכן היא נקראת בחינת מנין. היינו שהוא מסתכל מה שקבל בכדי לדעת לתת לו תודה. וזה נקרא קו שמאל, היות שכאן הוא מקום שיכול לבוא לידי מיתה, הנקרא פירוד, כעין שהיתה במיתת ז' מלכים בעולם הנקודים. לכן צריכים להמשיך חסדים, שהחסדים האלו הם השמירה, שלא יהיה בהם בחינת מות, היינו בחינת פירוד מחיי החיים. וזה שכתוב שצריכים ברכה בסוף, "נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות". ובאופן כללי נקרא זה תיקון קוים, שהם נקראים תיקון העולם, שע"י יש קיום העולם.
שאלה ד' מהו ברכה בעבודה. הוא אור דחסדים, שהאדם הוא במצב של נתינה, כנ"ל. ה' מהו מנין בעבודה. היינו האור הבא בכלים דקבלה, אז האדם צריך לראות מה שקבל ולספור ולמנות אותם, כנ"ל, שהוא בחינת מתנה. ו' מדוע אין הברכה שורה בדבר שבמנין, כנ"ל. כי דבר שבמנין פירושו, האור והשפע הבא בכלים דקבלה. וברכה הוא השפע הבא בכלים דהשפעה. הלא הם הפכים זה לזה. וזה נקרא בהזהר שב' קוים הם במחלוקת, מטעם שקו ימין, הנקרא חסד, הוא רק להשפיע ולא רוצה להשתמש עם כלים דקבלה. משא"כ קו שמאל הוא להיפך, הוא רוצה דוקא להשתמש עם כלים דקבלה, היות שהוא אומר, הלא מטרת הבריאה הוא לקבל, אלא שצריך להיות תיקון בע"מ להשפיע, לכן בא אח"כ קו האמצעי, שהוא עושה שלום ביניהם. וזהו הטעם שצריכים ברכה בתחילה וברכה בסוף.