תוכן

שמעתי ה' אב תש"ד בסיום לזהר אוהבי ה' שנאו רע וגו' מיד רשעים יצילם (תהלים צז, י)
והקשה, איזה קשר יש בין שנאו רע - למיד רשעים יצילם.
להבין את זה יש להקדים את מאמר חז"ל: "לא איברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי". והקשו בשביל רשיעי גמורי כדאי להבראות ובשביל צדיקי שאינם גמורי לא?!
והשיב, שמצד ה' אין שום דבר בעולם שיהיו לו ב' משמעויות, אלא מצד המקבלים, היינו לפי הרגשת המקבלים, היינו או שהמקבלים מרגישים טעם טוב בעולם, או שמרגישים טעם רע ומר בעולם. משום שכל פעולה מחושבת מראש, כשעושין אותה בטח שיש לה מטרה, היינו או להטיב את מצבו, או להרע למישהו, ז"א דברים של מה בכך אינם ראויים לפועל בעל תכלית. לכן המקבלים את דרכי והנהגת העולם, הם איך שהם מרגישים וקובעים, או שזה טוב או רע.
ומשום זה, אוהבי ה', שמבינים שכל תכלית הבריאה היתה כדי להנות לנבראיו, וזה מתקבל רק ע"י דבקות והתקרבות לה', לכן אם הם מרגישים איזו התרחקות מצד ה', זה נק' אצלם רע, ואזי הוא מחזיק את עצמו לרשע, כי מצב ביניים אינו במציאות. ז"א או שמרגיש את מציאות השי"ת, או ח"ו שנדמה לעיניו כי "ארץ נתנה ביד רשע".
וכיון שהוא מרגיש בעצמו שהולך בדרכי אמת, היינו שאינו יכול לרמות את עצמו שיגיד שמרגיש ואינו מרגיש, אז מיד הוא מתחיל לצעוק לה' שירחם עליו ויוציאו מרשת הס"א ומכל המחשבות זרות. וכיוון שהוא צועק מבחי' אמת, אזי ה' שומע תפילתו. (ואולי זה פירוש: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"), ואז - מיד רשעים יצילם.
וכל זמן שהוא לא מרגיש את אמיתיות מצבו הרע שנמצא בו, אז אינו עוד ראוי להוושע, מטעם שלא גילה את הכלי לשמיעת התפילה, משום שהתפילה אינה עדיין על אמיתיות הרע שבו. ז"א שטרם הגיע להרגשת מציאות האמת כפי שהיא באמת, לפי מעשיו. איך שהוא מתייחס לתורה ומצוות, באיזה הרגשת היראה ופחד, ואהבה וחדוה, ובחרדת קודש הוא נגש לקיימם.