תוכן

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל מוצאי יו"ט פסח תש"ה
כתוב (שמות י"ד ל" "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". יש לדעת דאורות דפסח הם מסוגלים לזכות לאור האמונה. אולם אין לחשוב שענין האמונה הוא דבר קטן, אלא ענין קטנות וגדלות זה תלוי רק בהמקבלים. כלומר אדם המקבל על עצמו אמונת ה' הוא קובע את שיעור חשיבות וגדלות של האמונה.
יש לדעת שיש הבדל גדול בין אלו אנשים שהם רוצים ללכת בדרך ההשפעה, לאלו אנשים שהם עובדי ה', ומקיימים את התורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה בבחינת המעשה לבד, אבל על הכוונה הם אומרים אנו מאמינים במה שארז"ל: "לעולם ילמוד תו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה" (פסחים נ' ע"ב), א"כ על הכוונה דלשמה אין אנו צריכים לתת תשומת לב יתירה, אלא שענין לשמה יבוא מאליו. וכל הכוחות הם נותנים, רק איך ובמה שיהיו המעשים יהיו ביותר דקדוקים משאר אנשים, אבל בענין הכוונה הם דומים לשאר אנשים, כנ"ל שהם בטוחים שבסופו של דבר שהם יבואו לבחינת לשמה.
לכן אלו אנשים שהם הולכים רק בבחינת המעשה, הם חושבים בעצמם שיש להם כל כך שיעור גדול באמונה, עד כדי כך שיכולים לחלק מהאמונה שלהם לכמה אנשים,שהאנשים שיקבלו מהם בחינת אמונה, גם הם ירגישו עצמם ליראים ושלמים כמוהם.
משא"כ אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך להגיע לבחינת השפעה, כלומר שמה שהם מקיימים תו"מ, הם רוצים להגיע שלא תהיה להם שום מחשבה בחיים, רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמם, והם בודקים עצמם בכל פעם אם הם מוכנים לעבוד במסירות נפש לתועלת ה', כמ"ש (דברים ו' ה') "בכל לבבך ובכל נפשך" וכו', ואז תיכף הם רואים שהם מחוסרי אמונה. כלומר שתהיה להם אמונה בשיעור כזה שיהיה כדאי לעבוד את ה', רק לשם תועלת ה', עדיין אין הם מוכנים. לכן אפילו שהם מתגברים בעבודה, אבל תמיד הם רואים שחסרה להם אמונה, שיהיה להם כח לעבוד בלתי לה' לבדו. ותמיד הם נמצאים בגרעונות בבחינה זו, היות שרק בזמן שיש לו אמונה, הוא יכול להרגיש שהוא יושב בפני המלך. וכשהוא מרגיש את החשיבות וגדלות המלך, אז הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין, בין בסטרא דטיבו, ובין בסטרא דדינא קשיא.
לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה, ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזו סגולה, להשיג את אור האמונה, הוא שמח כמו שמוצא שלל רב. אי לזאת אלו אנשים שהם מבקשי האמת בחג הפסח, שאז הוא סגולה לאור האמונה, לכך קוראים פרשת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז הזמן המסוגל לזה.