תוכן

תשנ"א מאמר יט
הנה הירושלמי (בסוף ברכות) אומר וז"ל, תני רשב"י אומרה, מאד, עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם, עכ"ל. ויש להבין, מהו הפירוש, שהבריות נתיאשו מן התורה. כי ענין יאוש, שייך לומר בדבר שהאדם נתן הרבה יגיעה בכדי להשיג איזה דבר. והוא רואה שכל היגיעה לא עזר לו, ועדיין לא השיג את הדבר. אז האדם בא לידי יאוש. לפי"ז יוצא, שאם האדם רואה, שהבריות כבר נתיאשו מלמצא תורה, בטח לאחר שנתנו יגיעה, אם כן, איך שייך לומר "מאד עמוד והתחזק בה", הלא רואים, שהיגיעה לא עזר להם. אם כן במה יש להתחזק.
ידוע שבענין עבודה לומדים הכל בגוף אחד. לפי זה יוצא, זה שרואה שהבריות נתיאשו ידיהן מן התורה, זה הוא באדם אחד. אם כן, מהו הפירוש, שראה שנתייאשו ידיהן מן התורה. ויש להבין, מהו שאומר, שנתייאשו ידיהן מן התורה. ידוע, שענין ידים פירושו, מה שלוקחים בידים. אם כן מהו הפירוש, שנתייאשו ידיהן. שמשמע שראו שאי אפשר לקבל בידיהן מן התורה מה שרוצים לקבל. א"כ צריכים לדעת, מהו שהם היו רוצים לקבל מן התורה, ונתייאשו מזה.
ידוע, שהאדם נברא עם יצה"ר ועם יצה"ט. ויצה"ר נברא תיכף כשהאדם נולד. ועל הרצון הזה אין האדם צריך לתת יגיעה, בכדי שיקנה אותו. וזהו מטעם שהבורא ברא את האדם בטבע זו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג. לכן, היות שזה בא מן הטבע, זהו חזק מאד, ואינו צריך לשום סיוע. אלא בכל מקום שהאדם רואה, שיכול להנות מאיזה דבר, תיכף יעשה מה שביכולתו בכדי להשיג את התענוג. ולפי זה יש לשאול, אם הוא משתדל להביא תענוגים להאדם, אם כן מדוע הוא נקרא יצר הרע. הלא הוא דואג להביא תענוגים להאדם, ולא דברים רעים.
והתשובה הוא, היות שמטרת הבריאה היתה בכדי להטיב לנבראיו. אלא מטעם שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, שבכלים דקבלה אין השפע מגיע לשם. שזה נקרא תיקון הצמצום. ורק בחינת נהירו דקיק מאיר לתוך הכלים דקבלה. שזהו ענין מה שמפרש האר"י הק', שמלכות מחיה את הקליפות בסוד ורגליה יורדת מות. ומזה ניזון העולם הגשמי. אולם הטוב ועונג אמיתי, מה שהיה במחשבתו ית', אינו מאיר להכלים דקבלה. נמצא לפי זה, היצה"ר, שהוא הנקרא רצון לקבל לתועלת עצמו, אינו מסוגל לקבל את הטוב ועונג אמיתי. לכן, היות שהרצון לקבל לעצמו הוא המפריע, לכן נקרא יצר הרע, משום שהוא המפריע לאדם, שיהיה ביכולתו לקבל טוב.
לכן, כיון שהאדם נברא עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, איך אפשר להיות מציאות, שיהא כח באדם לצאת משליטת היצה"ר. ועל זה בא תשובת חז"ל (קדושין ל) וז"ל, כך הקב"ה אמר להם לישראל. בני, בראתי יצה"ר, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שרק על ידי התורה יכולים לצאת משליטת היצר הרע. זאת אומרת, כשאדם לומד תורה, אז האדם צריך לראות תמיד, אם הוא כבר לקח מהתורה את הכנעת היצה"ר. לכן אם האדם לומד תורה, הוא רואה, שהוא לא קבל מהתורה את התרופה של התורה, שהיא מכניע את היצה"ר. נמצא, לפי ערך הזמן והיגיעה שנתן בלימוד התורה, ומ"מ לא זז כמלא נימא מהרע שלו. אלא לפעמים הוא רואה להיפך, שהוא הלך אחורה. וכל יום ויום האדם חושב עצמו לבריאה חדשה, היינו שכל יום ויום הוא חושב, אולי היום הוא יזכה שהתורה יתן לו את התרופה לשכנע את היצה"ר. וכיון שהוא רואה, שלא הולך לו, אז האדם בא לידי יאוש, ואומר, הגם שחז"ל אמרו בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, אולי זה יכול להיות דוקא באדם שהוא נולד עם מדות טובות. אבל הוא רואה על עצמו את שפלותו, שאין זה באפשרותו להגיע לדרגה זו. אם כן עליו לעזוב את המערכה, היות שזה הוא לא בשבילו, וחבל על הזמן שהוא נתן יגיעה בחנם, שזה מביא לו גם כן לידי מצב, הנקרא תוהה על הראשונות.
וז"ש "אם ראית את הבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה". היינו, שכל אלו הימים שהוא היה עוסק בתורה, על הכוונה בכדי להשיג מהתורה את התרופה של ביטול הרע, והיות שכל יום הוא אצלו בריה חדשה, נמצא שיש לו בגופו הרבה בריות. והן עכשיו נתייאשו ידיהם מן התורה, היות שהוא נמצא במצב, שכבר לא יקבל אף פעם את התרופה הזו מן התורה. אלא שכך הוא נמצא תחת השליטה של הרצון לקבל. אם כן מה עליו לעשות עכשיו. היות שמדרך העולם, שהאדם בא לידי יאוש מאיזה דבר שהוא רוצה להשיג, אז הוא עוזב את הענין, ובורח מדבר זה. אם כן הוא צריך לברוח מהמערכה.
על זה בא רשב"י ואומר "מאד עמוד, והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם". ויש להבין את מה שרשב"י אומר ומוסיף ואתה מקבל שכר כולם. ומדוע לא מספיק בזה שאומר, שיאמין מה שהוא אומר מאד עמוד והתחזק בה. היינו, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, שאסור להתיאש, ולהאמין, שה' הוא שומע תפלת כל פה. ולמה הוא מוסיף ואומר ואתה מקבל שכר כולם. ואם הוא לא יקבל שכר כולם, אין האדם צריך להתחזק ולא להתייאש ח"ו.
ויש לפרש מה שהוא אומר ואתה מקבל שכר כולם, זה הוא טעם שאסור להתייאש שהוא לא יקבל מן התורה את התרופה, שזה מביא לנו ביטול יצה"ר. והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שזה שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, האדם רואה כל פעם, שהוא יותר משוקע באהבה עצמית. וכל יום ויום שהוא מוסיף בעבודה, שזה נחשב לבריה חדשה, כמשרז"ל על גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי, שפירושו הוא בדרך עבודה, שכל יום שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא נעשה אז ישראל, שזה נקרא גר שנתגייר, כקטן שנולד. נמצא לפי זה, שהאדם נכלל מהרבה בריות. וכל מה שהבריות נתרבו, היינו שהוא רואה, שעדיין לא זכה לאמונה בקביעות, והוא עדיין מרוחק מה' מסיבת שינוי צורה, שזה גורם פירוד מהבורא, שזה נקרא, שהוא רואה שהבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה, כנ"ל, שנתייאשו מלקבל את התרופה, הנקרא ביטול הרע. והשאלה הוא, מדוע אין ה' נותן להם את מה שהבטיח לנו, כנ"ל שאמר בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין. ומדוע אלו אנשים שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אין הוא נותן להם את התבלין.
והתשובה היא, כמו שהסברנו במאמרים הקודמים, שאין אור בלי כלי, שאין מילוי בלי חסרון. והיות שאין מראים לאדם חסרון יותר מכפי שהוא מוכן לקבל, היינו, כפי ערך הטוב שיש בו, היינו לפי שעוסק בהתגברות על הרע, ועושה מעשים בכדי לבטל את הרע, לכן מגלים לו כל פעם יותר חסרון, לפי ערך עבודתו, איך שהוא מרוחק מהרצון להשפיע. נמצא, שבאמת ה' הוא שומע תפלה, אלא עניית התפלה אינו כמו שהאדם חושב, מה שחסר לו, היינו מילוי. כי באמת חסר להאדם חסרון, היינו רצון אמיתי, שירצה בהחיים שלו לזכות לרצון אך ורק להשפיע נחת רוח להבורא. והיות שהאדם בתחילת עבודתו הוא חושב שחסר לו קצת רצון להשפיע, כלומר, זה שעדיין אין לו צורך, שיהיה בידו לעשות נחת רוח להבורא, אין זה חסרון גדול, מטעם שהוא לא כל כך מגושם באהבה עצמית. אלא שהוא חושב, מתי שהוא רק ירצה לעבוד בע"מ להשפיע, יהיה בידו לעשות זאת. נמצא, שאין לו עדיין חסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שהוא מרוחק מלעשות משהו לא לתועלת עצמו. לכן לא נבחן זה לחסרון אמיתי, שה' ימלא לו חסרונו.
לכן תחילת עניית התפלה, הוא להאדם שרוצה ללכת בדרך להשפיע, הוא שה' מראה לו כל פעם יותר חסרון, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע. נמצא, זה שהאדם רואה, שאין התורה נותנת לו את התבלין, זהו לטובתו, היינו שבזה הוא מקבל כלי, הנקרא חסרון, שהבורא יתן לו אח"כ את המילוי על החסרון. נמצא לפי זה, בשיעור שמקבל כל פעם שיעור חסרון של הרצון להשפיע, הוא מקבל עי"ז ריבוי כלים, שיהו מוכנים לקבל את המילוי של החסרון. כלומר, אם יש לו רצון גדול להשיג את הרצון להשפיע, נמצא לפי זה, שריבוי חסרונות נקרא, ריבוי כלים לקבלת המילוי, הנקרא רצון להשפיע. היינו, שהוא מקבל רצון להשפיע גדול לפי ריבוי הכלים שלו. זאת אומרת, לפי ערך החסרון, בשיעור זה הוא יכול לקבל את התבלין מן התורה. נמצא, לפי ערך ריבוי הכלים, בשיעור זה הוא מקבל אור.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו רשב"י, בזה שאומר, שהוא נוטל שכר כולם. ובהנ"ל יש לפרש, זה שהאדם רואה, שהבריות נתייאשו ידיהן מן התורה, היינו שהם רואים, שאין הם מקבלים לתוך ידיהם את התבלין, שהתורה צריך לתת להם, שהוא ביטול היצה"ר, אלא להיפוך, על זה אומר רשב"י, תדעו לכם, שכל הדחיות שהאדם מרגיש, שכל פעם הוא נדחה יותר רחוק מלהגיע להתקרבות ה', היינו לבחינת השתוות הצורה, הנקרא דביקות בה', הוא מטעם, כדי שתרכושו כלים לקבל את התבלין. נמצא, שעכשיו, שיש לכם הרבה כלים, שזה בא מהרבה דחיות, עכשיו כל הכלים יקבלו שכר, היינו מילוי, שזה נקרא, שהוא יקבל שכר נגד כולם, היינו נגד כל הדחיות, מטעם שהדחיות האלו הם כלים לקבל מילוי, הנקרא שכר.
נמצא, שהאדם, בזמן שהוא רואה, שהוא נמצא בין המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, שהם נקראים רשעים, משום שהם עושים רע להאדם, שלא יוכל להגיע להשיג את הטוב ועונג, הנמצא במחשבת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. וצריכים לדעת, שהם נקראים גם כן אויבי ה', היות שהם מפריעים לה', שאין ה' יכול להוציא לפועל את מחשבתו, שהוא להטיב לנבראיו. כי בשביל הרצון לקבל לתועלת עצמו, אין הבורא יכול להשפיע להם, מטעם שהכל ילך לכלי קבלה, שהם בחינת סטרא אחרא. נמצא, שהרשעים האלו, היינו רצונות דקבלה שנצטברו אצל האדם, הם נקראו אויבי ה' ואויבי הבריות.
ובהאמור יש לפרש מ"ש (תהילים ל"ד) "דרשתי את ה', וענני". ופירש הרד"ק דרשתי, כי בהיותו בין ידיהם, היה בלבו דורש את ה', ומתחנן לפניו בלבבו, שיצילהו מידם, עכ"ל. ועל דרך עבודה יש לפרש, שדוד ראה, כי בהיותו בין ידיהם, היינו תחת שליטתם של המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, היה בלבו דורש את ה'. כלומר, שהגם שראה שהם שולטים עליו, ומכל מקום היה בפניות הלב דורש את ה', שיצילהו מידם. כלומר, הגם שבחיצוניות הם היו שולטים עליו, אבל בפנימיות הלב היה מוחה על מה שהם שולטים עליו, והיה מתחנן לה' שיצילהו מידם. ומכל מקום בפנימיות הלב היה דורש ומתחנן לה', שיצילהו מידם, ולא היה מתייאש, מזה שבחיצוניות הם שולטים עליו. וזהו על דרך שרז"ל (ברכות י) אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. כנ"ל, שגם הירידות גורמים למילוי חסרון.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו "קומה ה', ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך". בעבודה יש לפרש כנ"ל, מי הם איבי ה' בעבודה. היינו, שלא נותנים להאדם לעבוד לתועלת ה'. הוי אומר, זהו הרצונות שישנם באדם לעבוד אך ורק לתועלת עצמם, הרצונות האלו הם נקראים איבי ה' ואויבי האדם, כנ"ל. כי זה שלא יכולים לעבוד לתועלת ה', זה נקרא איבי ה', מטעם, לא שה' צריך שיעבדו בשבילו, אלא כי עי"ז שיעבדו בשביל ה', הם יקבלו דביקות בה', הנקרא כלים דהשפעה. ובכלים האלו ה' יכול להשפיע להם את הטוב והעונג שהיה במחשבת הבריאה. והיות שהרצונות האלו של קבלה לעצמו מפריעים לזה, נמצא, שהם מפריעים להרצון דלהטיב לנבראיו, שלא יוכל להוציאו לפועל.
וגם הם נקראים איבי האדם, היות שהרצוניות דקבלה מפריעים להבריות, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להם. והרצוניות האלו דקבלה לעצמם אינם מסוגלים לקבל אלא מהאור, הנקרא "נהירו דקיק", המאיר לתוך הקליפות. שמהאור הדק הזה יש יכולת להאיר לכלי קבלה השייכים להקליפות. משא"כ על האור האמיתי היה צמצום, שלא יאיר רק בכלים דקדושה, הנקראים כלים דהשפעה, היינו דוקא על הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו.
לכן אנו מבקשים "קומה ה' ויפוצו אויביך". היות שכל הכח שיש להרצון לקבל, הוא מסיבת שכינתא בעפרא, שכינתא בגלותא. כלומר, היות שהקדושה הוא בבחינת העלם והסתר, ואינם רואים את חשיבתה, לכן האויבי ה' ואויבי אדם מרימים ראש ורוצים לשלוט. משא"כ אם ה' יעזור לנו בזמן ההסתרה, שאז בחינת מלכות היא בבחינת עפר. כלומר, שאין הנבראים מרגישים את מציאת ה', אלא הקליפות הם עומדים מול פנינו, והקדושה היא בגניזו, שלא רואים את חשיבתה. אז הוא כנ"ל, שאויבי ה' ואויבי ישראל הם השולטים. כמו שמובא בזה"ק על המלכות, שהיא בחינת עצה"ד טוב ורע. זכה, הוא טוב, היינו שהרע היא מכוסה ולא נראה לחוץ. ממילא אין הרע שולט, מטעם שהיא נעלם. ואם לא זכה, היא רע. היינו, שהטוב היא בהעלם, והרע הוא מגולה כלפי חוץ. אז הרע שולט, מטעם שהרע הוא מגולה והטוב היא בהעלם.
ולכן האדם רואה, שלפעמים האדם מבין, שעיקר התכלית של האדם הוא לעבוד לשם שמים, ואין לו שום ספיקות בזה, אלא שהאדם חושב, שזהו טבעי. היינו, שלא יוכל להיות אחרת. ואח"כ, אחר המצב הזה, שהבין שעיקר הוא רק לעבוד עבודת הקודש, ולא יהיה נמשך אחרי הרבים, ועוד יותר מזה, שיש לפעמים, שהוא מסתכל על הרבים, אין הוא יכול להבין, איך אנשים בעלי שכל יכולים כל כך להיות משוקעים בדברים שטותים, ולא עוסקים בעבודת הקודש. ואח"כ האדם בעצמו נופל לכל מיני אהבות של שטותים, שמקודם לכן הוא צחק מהם, ולא היה יכול להבין. ועתה הוא בעצמו נמצא שם. ויש להבין, איך יכול להיות דבר כזה.
והתשובה הוא כנ"ל, שאח"כ, שהאדם הגיע לבחינת לא זכה, ואז הטוב נעלם ממנו, והרע נתגלה אצלו. לכן הוא נמשך אחר מה שהוא מגולה לחוץ, שהוא הרע. ואין לו בחירה, ועושה רק מה שמגולה לחוץ. וז"ש, שמלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע. אלא שכל הענין של בחירה הוא, מה שיהיה מגולה, היינו הבחירה להיות זכה או לא זכה. נמצא, שעל האדם מוטל רק דבר אחד, היינו שיתפלל לה', שהרע יהיה מכוסה, והטוב יהיה מגולה. וממילא אין לו אז עבודה לעבוד לשם שמים, כי אז לא יכול להבין אחרת, אלא לעבוד לתועלת ה'. ואין לו אז שום עבודה לבטל עצמו לה'. אלא שהוא חושב, שזה הוא טבעי. לכן כל מה שהוא חשב מקודם, שזה הוא בלתי אפשרי, הוא רואה עכשיו, שזהו טבעי, ורוצה להבטל לה', כמו נר בפני אבוקה. וכל זה הוא מטעם, שהרע מכוסה והטוב מגולה לחוץ.
וז"ש "קומה ה' ויפוצו אויביך". שאנו מתפללים, שה' יהיה בבחינת קומה, על דרך שאנו מתפללים ואומרים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", שסוכת דוד נקראת בחינת מלכות, שהיא בחינת שכינתא בעפרא. ואנו מבקשים, שה' יקים אותה מנפילתה, ושתהיה בבחינת קומה, בקומה זקופה. וממילא כל אחד ואחד יבטל את עצמותו, וירצה לעבוד רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. ועל ידי הקומה ה', יהיה אח"כ ויפוצו אויביך. היינו הרצונות שיש בהנבראים, שהם אויבי ה' ואויבי הבריות, הם יפוצו. "וינוסו משנאיך מפניך". כלומר בזמן שיהיה בחינת קומה ה', שאז יהיה הקדושה בבחינת הפנים, אז יקוים "וינוסו משנאיך מפניך", היינו כנ"ל, שכל השונאים והאויבין ינוסו.
ובענין קומה ה' ויפוצו אויביך יש לדעת, שענין פיזר האויבים אין זה עוד גמר עבודה, הגם שזהו עיקר העבודה, כמ"ש "ובערת הרע מקרביך". אבל זהו רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה הוא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, שזה נקרא בחינת תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה. נמצא, בחינה א' הוא בחינת אמונה, מלכות שמים, ואח"כ בא בחינת תורה. וז"ש "כי מציון תצא תורה", שהאדם צריך לזכות לבחינת תורה, שזהו בחינת שמותיו של הקב"ה, שהוא בחינת הטוב ועונג שהיתה במחשבת הבריאה.
אולם לא לשכוח, שעיקר האדם צריך להשתדל ללכת בימין, הנקרא שלימות, ולהאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לשמוח בזה שה' זיכה אותו, שיכול לקיים תורה ומצות, אפילו שלא לשמה. היינו, שהאדם רואה, שכל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת עצמו, ולתועלת ה' אין בידו לעשות מאומה, גם זה הוא דבר גדול. והאדם צריך לקבל מזה שמחה, ולתת תודה לה' על זה. כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, שאצל הקב"ה השלא לשמה שהאדם עושה, הוא חשוב אצל הבורא עוד יותר, משהאדם חושב, שהלשמה חשוב. ובטח הלשמה חשוב יותר, אולם השלא לשמה גם כן חשוב אצל הבורא. לכן האדם צריך להיות בשמחה אפילו מהשלא לשמה.