תוכן

תשמ"ט מאמר ט
חז"ל (בבא קמא ס') אמרו וז"ל, אין פורענות באה לעולם, אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מצדיקים תחלה, עכ"ל, ויש להבין, מדוע מגיע פורענות לצדיקים, אם הפורענות צריך לבוא לרשעים, מה הצדיקים אשמים בזה.
ובדרך עבודה יש לפרש מקודם, מה זה פורענות בעבודה, ומהו רשעים בעבודה, ומהו צדיקים בדרך עבודה, ובכדי להבין כל זה, צריכים לדעת מהו זה עבודה, וגם יש להבין בכלל, בשביל מה צריכים לעבוד, כלומר, מה אנו מרויחים, בזה שאנו צריכים לעבוד, הלא מי ברא כל הדברים שישנם בעולם, הכל הבורא עשה, א"כ לאיזה צורך היה, בזה שברא בעולם הזה, שצריכים לעבוד על כל דבר, שאנו רוצים לרכוש, הן להשיג צרכים גשמיים, והן להשיג צרכים רוחניים, ולהבין כל זה, צריכים קודם להבין, מהו ענין של כל הבריאה, כלומר, לאיזה צורך ברא הקב"ה את העולם, על זה בא התשובה, כמ"ש חז"ל שהיא "להטיב לנבראיו", ומסיבה זו ברא נבראים, והטביע בהם רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג, וזה נקרא "מטרת הבריאה", והיות שזה אינו בהשתוות הצורה להבורא, ומשום זה ירגישו המקבלים את הטוב ועונג בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, הנקרא צמצום והסתר, שלא יקבלו רק על הכוונה בע"מ להשפיע, והיות שהכלי הזה, התחתון צריך לעשות, וזהו נגד הטבע, היות שהבורא ברא את הנבראים עם רצון לקבל הנאה ותענוג, לכן כל דבר שאינו מצד הטבע, זה קשה להאדם לעשות, וזה נקרא יגיעה, לפי זה יוצא, שענין היגיעה אין הכוונה שהאדם צריך להתיגע, אלא זה הוא תוצאה, היות שזהו נגד הטבע, לכן קשה לעשות את הפעולה הזו, וזהו היגיעה, וזהו בין אדם למקום, וכמו"כ אותו תיקון יש בין אדם לחבירו, בכדי שלא יהיה בושה, כי האדם מתבייש לאכול לחם חסד, לכן ניתן ענין מקח וממכר, הפועל נותן להבעל בית את העבודה, והוא נותן לו עבור העבודה כסף, וממילא אין כאן שום בושה, וגם כאן בין אדם לחבירו, אין רצונו של בעל בית שיתן לו יגיעה, אלא שיתן לו עבודה, הכוונה על התוצרת, שהוא ענין חליפין, הוא נותן לו תוצרת, ותמורת זה הוא נותן לו כסף, ובסוחר וקונה הדבר הוא להיפך, המוכר נותן לו תוצרת, והקונה נותן לו כסף. ולא חשוב איך שהוא, אלא שצריך להיות, ששניהם יתנו, אחרת, היינו אם אחד נותן והשני רק מקבל ולא נותן לו שום דבר חזרה, הרי יש כאן ענין שינוי צורה, ואז נמצא במקום הזה בחינת בושה אצל המקבל.
ובהאמור יוצא, שענין היגיעה, אין הכוונה על היגיעה, אלא הכוונה הוא, היות שבכדי שלא יהיה בחינת בושה, לכן שניהם צריכים לתת, ובהיות מצד הטבע, האדם נברא רק לקבל, זהו היגיעה, א"כ היגיעה הוא רק תוצאה, ולא זהו הכוונה, כלומר המטרה, נמצא, שלא היגיעה אנו צריכים, אלא השתוות הצורה אנו צריכים, והיגיעה נמשך מכח שאין לנו זה מצד הטבע.
ובהנ"ל נבין מהו רשעים ומהו צדיקים, ומדוע אין פורענות באה לעולם, אלא בזמן שהרשעים נמצאים בעולם, בעבודה נקרא פורענות, שאין גלוי לטוב ועונג, כלומר, שלא יכול להתגלות להנבראים את רצונו להטיב לנבראיו, מסיבת שינוי צורה, כנ"ל, היות שכל זמן, שאין להאדם כלים דהשפעה, שזהו נקרא השתוות הצורה, זה הוא הסיבה המעכבת לרדת השפע להנבראים, נמצא, שרשע נקרא מי שהוא מרוחק מה', כלומר, בעבודה נקרא רשע מי שהוא בשינוי צורה מה', שהוא לא בבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום", נמצא, זה שהשפע עליון לא יכול לרדת לתחתונים, הוא מסיבת בחינת הרשעים, הנמצא באדם, [כי בעבודה נבחן, שהאדם בעצמו נכלל מבחינת רשעים, שהם הניצוצי קבלה], וזהו הפירוש "אין פורענות, אלא בזמן שהרשעים בעולם", כלומר זה שהשפע אינו באה לעולם, זה נקרא פורענות באה לעולם, הוא מסיבת הרצון לקבל שישנו באדם, הוא המעכב מהטוב ועונג.
ובזה יש לפרש כל ענין של הרשעים, מה שלא שומעים בקול ה', שהוא צוה לנו ע"י משרע"ה, שאנו צריכים לשמוע בקול ה', אחרת הוא מעניש אותנו, שעל זה יש לשאול, בשלמא מלך בשר ודם, שהוא דורש כבוד, יש להבין שהוא מעניש לכל מי שלא שומע בקולו, אבל לגבי הקב"ה, מדוע הוא מעניש על זה שלא שומעים בקולו, וכי לכבוד הוא צריך, בכדי לקבל כבוד מהנבראים, ואם לא מכבדים אותו, הוא נפגע מזה, והרי זה דומה לאדם, שנכנס ללול של תרנגולים, והוא נותן להם פקודות, והם אינם שומעים בקולו, וכי שייך לומר, שהאדם נפגע מהם, וקל וחומר, הנבראים לגבי הבורא, איזה ערך יש לומר, שהבורא נפגע מהנבראים, שלא שומעים בקולו, ובשביל זה הוא שולח להם פורענות.
אלא אנו צריכים להאמין, שכל ענין נקימה ונטירה של הקב"ה אינו ח"ו לתועלת הבורא, אלא לתועלת הנבראים, כלומר, שע"י העונשים שהם יקבלו, זה יביאו אותם לזכות להטוב ועונג, שזהו רצון הבורא, שהנבראים יקבלו ממנו, זאת אומרת, שהיסורים מביאים את הנבראים, שיקבל עליהם את ענין השפעה, שרק הם הכלים האמיתיים, המסוגלים לקבל את השפע העליון, מה שהבורא רוצה לתת להם, וז"ש אין פורענות באה לעולם, אלא בזמן שהרשעים בעולם, לכן הם מרגישים בחינת יסורים, כלומר, שכל מה שהם עושים בעבודה, הם מרגישים טעם מר, היות שאין להם כלים דהשפעה, שרק בהם מאירים את הטוב ועונג, נמצא שהרשעים שהם בחינת קבלה שבאדם, זהו המעכב מלקבל את הטוב.
וזהו כמ"ש הרמב"ן (מובא בתע"ס, חלק א', דף י"ד, אות א') וז"ל, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד וכו', פירוש, "מתיחד לפעול בכח אחד", רצונו לומר, שפועל להטיב כראוי ליחודו וכו', "וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו", דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להטיב, ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה וכו', עכ"ל. וזהו כמו שפרשנו, שענין פורענות שבא וכו', אין כאן ענין של נקימה ונטירה מצד הבורא, על מה שלא שומעים בקולו, אלא זה שהוא רוצה, שכן ישמעו בקולו ולשמור את התו"מ, זהו לטובת הנבראים ולא לטובת הבורא, כי הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שהוא צריך משהו בשבילו, אלא כל מה שהוא רוצה מהתחתונים, הוא, שיקבלו טוב ועונג בלי שום אי נעימות, אלא שהנאה יהיה בתכלית השלימות, משא"כ אם יהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוג, אז אין שלימות בהתענוג, נמצא, שהפורענות, שהרשעים מרגישים, הוא לטובתם, שזה יגרום לתקן מעשיהם.
אולם יש לדעת, מהו ענין תיקון המעשים בדרך העבודה, זהו כנ"ל, שעל כל מעשה ומעשה, שעושים, צריכים לתת עליה כוונה, והכונה הוא, שרוצה עם המעשה הזו לעשות נחת רוח ליוצרו, ועי"ז הוא יגיע לדביקות ה', ולא שעושה המעשה, שיהיה בזה הכוונה לתועלת עצמו, אלא כל דאגותיו יהיה איך לעשות נחת רוח להבורא, ואלה אנשים שרוצים ללכת בדרך שיגיע לבחינת להשפיע, הם נקראים צדיקים, כלומר, הגם שעוד לא הגיעו לדרגה זו, שיהיה כל כוונתם בע"מ להשפיע, אבל הם רוצים להגיע לזה, המה נקראים שהולכים בדרך צדיקים, זאת אומרת להגיע לדרגת צדיק, כבר נקראים על שם סופו, משא"כ אלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל, כלומר שאין הם עוסקים על בחינת הכוונה, בכדי שיגיעו לדרגת צדיקים, מהם לא מדברים בבחינת עבודה של דרך האמת, אלא הם שייכים לבחינת עבודה על המעשים, וכוונתם בתו"מ, הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל, שמלמדין אותן בכדי לקבל שכר, רק אלו שכבר באו לידי הבנה, שצריכים לעבוד לשם שמים, אלו אנשים נקראים, שהולכים בעבודה להגיע לדרך האמת, והגם שעוד לא הגיע, להם אומר הרמב"ם ז"ל, שמגלין להם רז זה מעט מעט, ומהו הסוד, שאסור לגלות "לקטנים, ולנשים, ולכלל עמי הארץ", הסוד הוא, שלא מספיק המעשה לבד, אלא שצריך להיות גם כוונה, שיהיה בע"מ להשפיע ולא לקבל שכר, אלא כל הנאה שיש להם הוא בזה, שהוא יכול לשמש להבורא, וזה הוא השכר שלו, וזה שוה אצלו כמו שיש לו הון תועפות, לכן אין הם צריכים עוד משהו עבור עבודתם, אלא זה שהם משמשים את המלך, זהו כל הנאה שלהם, ולזה הם מצפים.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, אם הפורענות באה לעולם מחמת הרשעים, מדוע מתחלת הפורענות מן הצדיקים, והתשובה הוא, כי צדיקים נקראים בדרך העבודה, אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך האמת, אע"פ שעדיין לא הגיעו, אלא שהולכים בקו הזה. לכן אנו צריכים לדעת, כי הפורענות הזו, הוא בזה שמרגישים טעם עפר בתו"מ, ובמקום שהיו צריכים להרגיש "כי הם חיינו ואורך ימינו" והם מרגישים טעם מר, והם שואלים לעצמם, הלא מטרת בריאת העולם היה בכדי להטיב לנבראיו, ואיפוא זה, הלא אנו רואים את ההיפך, והלא אנחנו צריכים להרגיש טעם מתיקות בעבודה, בזה שאנו משמשים להמלך, ולא לבקש שום תמורה, ואנו רואים, שהגוף מתנגד לזה, וזה גורם להם להבין, שכל החסרון הזה, הוא מטעם שהמלך הוא מלך שפל, ואין להמלך שום חשיבות, כי אחרת הם היו צריכים להרגיש את חשיבות המלך ולהבטל אליו, מטעם שאנו רואים, שיש בהטבע שלנו, שיש זכיה גדולה, שהקטן משמש להגדול, ועל זה אין לנו עבודה להבטל נגד הגדול, ומדוע לגבי הבורא אין אנו רואים את זה, על זה אנו מוכרחים לומר, שהבורא, שהוא מלך של כל העולם, אין אנו מאמינים בגדלותו, אלא להיפך, וזה נקרא בזה"ק "שכינתא בגלותא או שכינתא בעפרא", אם כן מה חסר לנו, רק בחינת אמונה בה', שהוא מלך גדול וחשוב, נמצא, שדוקא אצל אלו אנשים, שהם נקראים צדיקים, כלומר שרוצים להיות צדיקים ולעבוד את ה' בלי שום תמורה, הם רואים ומרגישים את הרע שבהם, כלומר, שהם מרגישים את הפורענות, שאין הם מסוגלים לקבל טוב ועונג, מסיבת הרשעים שבקרבם, פשוט שהם מרגישים, שהם רשעים, שחסר להם האמונה בה', שהוא מלך גדול וחשוב, ואין לך רשעים יותר גדולים מזה, שהם רואים פשוט, שחסר להם את האמונה בה', נמצא, מתי מתגלים את הרשעים באדם, דוקא בזמן שהם רוצים להיות צדיקים, ובזה יש לפרש מ"ש ואינה מתחלת אלא מצדיקים תחלה, שפירושו צדיקים תחלה, כלומר, שהפורענות מתחיל להיות ניכר ונרגש מתחילה, היינו מעת שמתחיל להיות עובר מבחינת עבודת הכלל לעבודת הפרט, שעבודת הפרט נקרא דרך צדיקים, לכן חז"ל מרמזים לנו, שתיכף מתחילה, מעת שרוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז ניכר אצל האדם הפורענות, שמרגיש, שהוא רחוק מבחינת אמונה בה', וממילא הוא רחוק מלקבל את הטוב והעונג, מה שברצונו הוא להטיב לנבראיו, והאדם, במצבים האלו, הוא רואה אצלו בחינת ירידות ועליות, א"כ יהיה הפירוש אלא מצדיקים תחלה, מתחלה, שמתחיל להכנס בדרך צדיקים, כנ"ל, משא"כ אלו שעובדים בבחינת הכלל, אין הם מרגישים איך שהם מונחים תחת שליטת הרע, ואין הם רואים, שחסר להם אמונה בה', אלא להיפך, הם יודעים, שיש להם שיעור כל כך גדולה באמונה, עד שיכולים לתת לאחרים, ואומרים, עוד מוסר לאחרים, מדוע אין הם הולכים בדרך הישר, ושיבינו כי עיקר הוא רק רוחניות ולא גשמיות, ואלה אנשים, שהם שומעים את דבריהם, הם חושבים, מה שהם אומרים להם מוסר, שצריכים לעשות הכל לשם שמים, בודאי הם יודעים, מהו הפירוש לשם שמים, כי אחרת לא היה אומרים להם דברי מוסר, ובאמת הם לא יודעים אפילו מהו להשפיע, כי ענין להשפיע, שזהו נגד הטבע, בזמן שהאדם רואה, איך שקשה לו להתגבר ולעסוק בעבודה דלהשפיע, איך הוא יכול להגיד להשני, כי רואה, שפשוט חוסר לו אמונה, שיאמין בה', שהוא מלך גדול, כנ"ל, כי מצד הטבע, יש בהטבע, שקטן יכול לשמש להגדול בלי שום תמורה.
משא"כ האנשים שהם בבחינת הכלל, כשאומרים שצריכים לעבוד לשם שמים, לא יודעים אפילו פירוש המלים, אלא כפי ששמעו אלו המלים בזמן החינוך, ולא הבינו מה ששמעו, הם ממשיכים עם המליצה הזו, כי אצלם הרע הוא רק בבחינת כחוט השערה, כשרז"ל אצל יצה"ר "רשעים נדמה להם כחוט השערה, וצדיקים כהר גבוה", שהוא מטעם שיש תיקון, שהאדם לא יראה את הרע, יותר מכפי מה שהוא ראוי לתקן, לכן רשעים נקראים [בעבודה] אלו שאין להם צורך לעבוד לשם שמים, אלא שהם עוסקים בתו"מ לתועלת עצמם, לכן ניכר אצלם הרע, שהוא הרצון לקבל לעצמו, לרע, זה נקרא, שהיצה"ר הוא כחוט השערה, אלא אצל צדיקים, כלומר, אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך של השפעה, ומתחילים לתקן את הרצון לקבל, הם רואים כל פעם, איך שמתראה אצלם את הרע בשיעור היותר גדול, עד שנעשה אצלם כהר גבוה, לכן אין הם מסוגלים לומר מוסר לאחרים, היות שהם עסוקים לבקש אמונה בה' לצורך עצמם, ובזה מתפרש משרז"ל אין פורענות באה, אלא בגלל רשעים, ואינה מתחלת, אלא מצדיקים תחלה.