תוכן

תש"ן מאמר א
הנה חז"ל אמרו, (אבות ד) "והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" אם כן אנו רואים. זה שאומרים יהי רצון שנהיה לראש, ולא לזנב, מהו פירושה.
הנה סדר העבודה. בזמן שרוצים ללכת על דרך התיקון, הנקרא בע"מ להשפיע. אז בסיס העבודה צריך להיות, בבחינת אמונה למעלה מהדעת, כלומר כשהגוף רואה שהאדם רוצה לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, אז הגוף בא, בשאלת פרעה הרשע, ששאל טענת מי, וכמו כן הוא שאלת רשע, מה העבודה הזאת לכם, והשכל מחייב שצריכים לתת תשובות, על השאלות האלו, עם בחינת ראש, שהוא בחינת שכל, ולא תשובות כאילו אין לו ראש, כלומר היינו שצריכים, לעיין ולהתעמק בראש, מה להשיב על השאלות הנ"ל, על זה אמרו, שאנו צריך לומר להגוף, שמבחינת השכל אתה צודק, ואין לי מה להשיב לך, אלא דרך התורה הוא, שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת והשכל.
ובהאמור יש לפרש הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשואלים, כלומר בזמן שהגוף בא עם השאלות, של מי ומה, אל תענה לו, עם בחינת ראש, היינו בשכל ובתוך הדעת, אלא והוי זנב לאריות, כי אריה נקרא בחינת חסד, כי במרכבה העליונה, יש שם אריה, שור, שהם חסד וגבורה, ונשר הוא בחינת תפארת, והוא אומר להשועלים היות שהשאלות מה שהם שואלים, הם בבחינת השכל, ושועל נבחן לבחִנַת פקח, לכן הם נקראים שועלים, והאדם צריך להשיב אין אני, משיב לכם בבחינת ראש, היינו עם שכל, אלא אני נמשך אחרי האריות, כזנב הנמשך אחר הראש, ולי אין לי ראש. אלא אני נמשך אחר מדת החסד, שהוא בחינת חסדים מכוסים, היינו אף על פי שהוא לא רואה שהם חסדים, היינו שמכוסה ממנו, מ"מ הוא מאמין, למעלה מהדעת, שהם חסדים, וזה נקרא "והוי זנב לאריות" פירוש שהוא אומר, אני נמשך אחר מדת החסד, שהוא רק להשפיע, והאדם צריך לומר היות שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהבורא משגיח על העולם במדת טוב ומטיב, לכן הוא מאמין שגם מה שהוא רואה, את ההסתרה, על השגחה, היינו לפי ראיית עיני האדם היה צריך להיות אחרת, מ"מ הוא מאמין, שהבורא רוצה שכך יהיה יותר טוב, לטובת האדם, אם יהיה ביכולת האדם לקבל הכל באמונה למעלה מהדעת, כי עי"ז יהיה מקום לאדם לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד לתועלת ה', זאת אומרת, אם היה ההשגחה מגולה לעיני כל, היינו אפילו מטרם, שהאדם השיג כלים דהשפעה, לא היה שום מציאות, שהאדם יהיה ביכולתו, לקבל את הטוב, בע"מ להשפיע, אלא לאחר שהאדם עשה כל המאמצים, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, אז האדם יכול לקבל את הטוב והעונג, בע"מ להשפיע, כפי התיקון מה שצריך להיות.
כידוע משרז"ל, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כלומר הכל נותן הבורא, חוץ מיראת שמים, את זה אין הבורא נותן, ויש לשאול באמת, מדוע הוא לא נותן, אלא שצריכים לדעת, את פירוש של יראת שמים, וכמו שמבואר בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א טור ב) וז"ל, יראה הוא שמפחד שמא ימעט, בעשית נחת רוח ליוצרו, לכן הוא מפחד, לקבל את הטוב, וזהו ע"ד מ"ש "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט", ודרז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, נמצא מה שאנו מיחסים להבורא, זהו רק שהוא נותן, משא"כ לא לתת, זה לא שייך להבורא, לכן אנו אומרים יראת שמים שייכת להנבראים, שהם מעכבים עצמם, מלקבל, כל זמן שלא בטוחים, שזה יהיה רק לתועלת הבורא. וזהו כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, ולא אפשר לעשות שום דבר, בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה, ואחר זה שהאדם קבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו. וזהו כמו שארז"ל (אבות א, ד) "והוי מתאבק בעפר רגליהם" [של חכמים] ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עכ"ל. ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל, במשל הזה, ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים והוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה הדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים לראות אם באמת, כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם, זה נקרא שהרגלי החכמים, מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם, כלומר עי"ז שהאדם רוצה להבין, את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם, בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה עפר, כלומר שיותר שפלות מזה, אי אפשר להיות, והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל, להבין כל דבר על פי שכל, וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין, תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת, מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר, בתוך העינים, ולא יכולים ללכת קדימה, משא"כ כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז עי"ז דוקא זוכים לדעת דקדושה.
וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים, באהבה עצמית. לכן שע"י אמונה למעלה מהדעת, זוכים לכלים דהשפעה, ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזה"ק "דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין" שפירושו שבזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים, והן בכלים החיצונים.
ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים, יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב. היות שידוע שיש סדר של מטרת הבריאה, וסדר של תיקון הבריאה, לכן בסדר של תיקון הבריאה, שצריכים להשיג כלים דהשפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב והעונג, אז הסדר הוא "הוי זנב לאריות" שאז הסדר הוא הכל למעלה מהדעת. ואח"כ, כשזוכה ע"י לכלים דהשפעה כנ"ל, אז זוכים לבחינת ראש דקדושה הנקרא דעת דקדושה, כנ"ל בדברי הזה"ק, "שהדעת ממלא אידרין ואכסדרין", כלומר שהדעת דקדושה הנקרא בחינת ראש, האדם זוכה, לכן כשאנו מבקשים מה', ואומרים יהי רצון, אז אנו מבקשים, להגיע למטרת הבריאה, שהיא בחינת דעת וראש, וזהו "שנהיה לראש ולא לזנב", היינו שלא נשאר בבחינת זנבא דס"א, היינו שאין להם שום דעת, כמ"ש אל אחר אסתרס, ולא עביד פירא, אלא שאנו כן נזכה לבחינת דעת, שהם בחינת פירות שמשיגים אחר העבודה, של השגת כלים דהשפעה, שהם כלים המוכשרים לקבל את הטוב ועונג, שישנו ברצונו להטיב לנבראיו, לכן אם האדם רואה, שעוד לא זכה לדעת דקדושה, הנקרא ראש, זהו סימן שעדיין עוד לא נטהר מכלים, דאהבה עצמית, לכן עדיין אין לו דעת, כלומר היות שלא הלך מקודם בדרך, לקבל את האמונה למעלה מהדעת, שעי"ז זוכים לכלים דהשפעה, שהם כלים שהקדושה יכול להתלבש בהם, לכן אין לו דעת דקדושה.
וכעין זה אנו רואים במ"ש המגיד מדובנה ז"ל, על פסוק לא אותי קרא יעקב, כי יגעת ישראל, שאמר שאם האדם עדיין מרגיש יגיעה, בעבודת ה', זה הוא סימן, שעדיין לא עובד לשם ה', אלא הוא עדיין עובד לתועלת עצמו, לכן יש לו יגיעה בעבודתו, משא"כ בזמן שכבר תיקון את הכלים שלו, שיעסקו בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא נהנה מהעבודה, היות שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול, וזה שוה אצלו הון תועפות, נמצא שהאדם צריך להגיע, לבחינת ראש ושכל ודעת דקדושה. היות שזהו מטרת הבריאה.
ובהאמור יש לפרש מ"ש הזה"ק (פנחס דף נ) וז"ל, אמר ר' אבא, נזכרתי דבר ששמעתי מר"ש, ששמע משמו של רבי אליעזר, יום אחד בא חכם גוי, אמר לו וכו', ג' שאלות אני רוצה לשאול ממך, אחת שאתם אומרים שיהיה נבנה לכם בית המקדש אחר, והרי אין לבנות אלא ב' פעמים, וכו', כי שני בתי ישראל קרא אותם הכתוב, וכתוב על בית שני, גדול יהיה הבית הזה האחרון, מן הראשון, ב' אתם אומרים, שאתם קרבים למלך העליון, יותר מכל שאר העמים, ומי שמקורב אל המלך, הוא שמח תמיד, בלי צער, וכו' והרי אתם נמצאים תמיד בצער, ובצרות, וביגון יותר מכל בני האדם, וכו'. ג', שאתם אינם אוכלים, נבלה וטרפה, כדי שתהיו בריאים, וכו' אנו אוכלים כל מה שאנו רוצים, ואנו חזקים, וכו', זקן זקן אל תאמר לי כלום, כי לא אשמע אותך. נשא עיניו רבי אליעזר, והביט בו, ועשה אותו, גל של עצמות. כיון שנח כעסו, החזיר ראשו ובכה, וכו', דברים אלו ששאל אותו רשע, אני שאלתי יום אחד את אליהו, ואמר במתיבתא דרקיע, סודרו אותם הדברים לפני הקב"ה, וכך הם וכו'.
ויש להבין מדוע בזמן שהגוי שאל ממנו אותו ג' השאלות, עשה ממנו גל של עצמות, והוא זכה לגלוי אליהו, ושאל ממנו אותו ג' שאלות, מדוע לר' אליעזר היה מותר לשאול אותם שאלות.
ולפי הנ"ל, היינו שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אין מקום לשאלות, כלומר אסור להיות ראש לשועלים, כלומר לתרץ את הקשיות עם בחינת ראש, היינו עם דעת ושכל, על השאלות של מי ומה, אלא הוי זנב לאריות, היינו שצריך לומר שהשכל הוא כמו שהגוף אומר, אבל אנו הולכים למעלה מהדעת. ועי"ז זוכים אח"כ לבחינת דעת דקדושה, שהוא הבחינה "שנהיה לראש ולא לזנב" היינו שזוכים לראש דקדושה.
ובזה יש לפרש מהו המעשה הזאת, שמספר לנו את הוכוח, שהיה לו לרבי אליעזר עם הגוי, מה נותן לנו זה, בעבודה, אלא על דרך העבודה, יש לפרש זה, באדם אחד, היינו בזמן שהגוף שאל את השאלות, ורוצה להבין את הכל, בתוך הדעת, אז צריכים לומר להגוף, שהשאלות שלך לא מעניין אותי, היות שאני הולך למעלה מהדעת, וז"ש שם נתן בו עיניו, ועשה אותו גל של עצמות, פירוש שעשה אותו גל של עצמות הכוונה על השאלות שלו, כי מי שהולך למעלה מהדעת, אין כאן שום שאלות והכל מתבטל, ואח"כ שנח כעסו על השאלות מזה שהרשע שאל אותו זכה לגלוי אליהו, ואליהו נתן לו דעת דקדושה על כל השאלות, לפי מה שלומדים למעלה.