תוכן

תש"ן מאמר ב
הנה כתוב, (הושע יד) ​שובה ישראל, עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. ומפרש הרד"ק, "כי כשלת בעונך" כי אתה רואה שנכשלת בעונך, וכו', כי אין מקימך ממכשולך אלא תשובתך אליו, ובאומרו, עד, כמו אל, ואמרו רז"ל גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד. שנאמר עד ה' אלקיך. ויש להבין מהו כי כשלת בעונך, שמשמע שהוא עשה איזה דבר, והיה כשלון, היינו שהיה כאן מחדל על מה שהוא, לא ראה את זה מראש, ואם האדם עושה עונות, איזה כשלון היה כאן, הלא מלכתחילה הולך לעשות דבר שלא כהוגן, כי עבר על מה שאסור לעשות, כי כשלון משמע, שהאדם, לא כל כך, אשם בדבר זה, אלא שנכשל בדבר. וכמו כן יש להבין מהו הלשון עד ה' אלקיך, לשון יחיד "אלקיך", וכן יש להבין, את ענין "עד כסא הכבוד".
ויש לפרש את ענין, "כי כשלת בעוניך" הכונה על עון ראשון, שחטא אדה"ר, בעה"ד, ששם היה מחדל בזה ששמע לעצת הנחש, שה' אמר לו שלא לאכל מעה"ד, והוא שמע מה שנחש יעץ לו, שאם הוא יעבוד בע"מ להשפיע, כן מותר לו לאכול, כי הנחש אמר שה' צוה שלא לאכול מעה"ד, הוא מטעם שהיות שבמצב שבו הוא נמצא, אין הוא מוכשר לאכול אותו, משא"כ אם הוא יסתגל מעשיו, בטח על אופן כזה, ה' לא אסר לו, לאכול מעה"ד, נמצא לפי"ז, שהיה כאן אצל אדה"ר, ענין של מחדל וכשלון, כלומר שהוא לא הלך לעשות מעשה משהו, נגד רצונו ית', אלא אדרבה, לפי עצת הנחש, הוא הולך לעשות עכשיו תיקון גדול, כפי עצת הנחש, שאמר לו אדרבה, שה' יהנה מעשיה זו (עיין בהקדמה של פנים מסבירות ששם מפרש את ענין חטא של עץ הדעת) וזהו הכשלון שהיה לו לאדה"ר, בזה ששמע לעצת הנחש, שאמר לו שהעבודה הזו של אכילת עצה"ד למצוה יחשב, ולא לעבירה ח"ו.
אולם לבסוף הוא ראה שחטא, כמ"ש "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם וכו'" ופרש"י וז"ל וידעו כי עירומם הם, אף סימא יודע, כשהוא ערום, אלא מהי, וידעו כי עירומים הם, מצוה א' היה בידם, ונתערטלו הימנה, עכ"ל. [ערטלאי פירושו, ערום, חשוף שאינו לבוש]. היינו שראה שלא היה צריך לשמוע לטענת הנחש, הגם שהנחש נותן לו להבין, שכל מה שהוא מדבר אליו, הכל הוא לטובת ה', ולא לתועלת עצמו, כמו שאמר לו שאם הוא יעשה הכנה, ולטהר עצמו ויכוון לשם שמים, על זה לא צוה ה', כנ"ל, (בהקדמה לפמ"ס אות יז).
ובזה יש לפרש מה שארז"ל (סנהדרין לח) אדם הראשון מין היה, ופרש"י היה נוטה לעכו"ם, וי"ל איך אפשר לומר דבר כזה, על אדם הראשון, שהיה מדבר עם הבורא, שנוכל לומר עליו שהיה מין. אלא לפי שאנו לומדים, שענין אמונה, נקרא, שהוא מאמין למעלה מהדעת, לכן, הגם שהוא בעצמו שמע מהבורא, שלא לאכול מעץ הדעת, ולא שייך כאן לומר שזהו ענין שצריך להאמין, על הצווי של הבורא, אלא הפירוש יהיה, שלאחר שבא אליו הנחש, ונתן לו להבין בתוך הדעת, מה שהבורא אמר לו שלא לאכול, אז אדה"ר הי' צריך לומר להנחש, הגם מצד הדעת אתה צודק, היינו שאם אני כן יאכל מעצה"ד. על הכוונה בע"מ להשפיע, כנ"ל, אז יהיה להבורא נחת רוח מהאכילה זו, ואני רואה שאתה צודק מאה אחוז, מכל מקום אני הולך למעלה מהדעת, אלא אני רוצה לקיים את ציווי ה' בלי שום שכל ודעת, כי מה שמוסיפין על האמונה, כבר נקרא נוטה לעכ"ם, ואה"ר הלך והוסיף, על מה שצוה לו הבורא, על זה אמרו שאדה"ר מין היה, ועל ידי החטא הזה, נמשך לנו הסתרה בעבודה, שקשה לנו להתרחק מאהבה עצמית, וממילא קשה לנו להאמין בהשגחתו ית', בבחינת טוב ומטיב, שיהיה לנו כח, לתת לו שבח והודאה, על כל הדברים שהאדם מרגיש שזהו רק טוב, וחסרון זה של אמונה, בהשגחתו ית', שהוא מנהיג את עולמו, בבחינת טוב ומטיב, זה גורם לנו שאנו כל כך מרוחקים מהבורא, כי האדם יכול לשמש ולעשות מעשים, אפילו שהם למעלה מכוחו אם מרגיש למי הוא עובד, והיות שכל זמן שעדיין האדם נמצא באהבה עצמית אין האדם מסוגל להרגיש את מציאותו ית' כפי שדרוש, שיהיה להאדם אמונה בקביעות.
וזה כמ"ש (בהקדמת ספר הזהר דף קלח ד"ה כי) וז"ל, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור, שורה בו כפירה, וכו', היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה, [והוא מטעם] כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית' שהנברא ישיגו כפועל רעות כי אין זה מתאים לפועל השלם, עכ"ל.
ובזה יש לפרש את ענין שגורשו אותו מגן עדן לתוך העלם והסתר, ומשום זה, כל הדורות שבאו אחריו, שיש להם עבודה גדולה בזה שצריכים להאמין שיש מנהיג בעולם, וגם הוא משגיח בהשגחה של טוב ומטיב. ובזמן שאין להאדם אמונה כזאת, זה גורם לו כל החטאים, שאדם עושה, כי מכח העון הראשון, של אדה"ר, נמשך שהאדם הוא בבחינת אהבה עצמית, וממילא אין הוא מסוגל לקבל על עצמו, את עול האמונה כנ"ל, נמצא שהכל נמשך מהכשלון הראשון שאדה"ר נפל לבחינת אהבה עצמית, וזה גרם להדורות הבאים אחריו, שיש להם כבר עבודה של ענין אמונה בפשטות, היות שבזמן שהאדם נמצא באהבה עצמית, חל עליו הצמצום וההסתר, שאין אור עליון יכול להאיר לו, ומשום זה אין האדם יכול להאמין בה', אלא למעלה מהדעת, כנ"ל, שהרצון לקבל גורם לו בחינת כפירה, נמצא שהכשלון שהיה לאדה"ר, בחטא של עצה"ד, גרם לנו שאין לנו אמונה, וממילא מזה באים לכל החטאים, לכן אין עצה אחרת אלא לזכות לבחינת אמונה, שיהיה להאדם הרגשת אלקות, באופן פרטי, שלא יהיה נצרך להכלל, כלומר שיהיה לו אמונה, מבחינת הכלל ישראל, אלא האדם צריך לעשות תשובה, בשיעור שיהיה עד ה' אלקיך, שפירוש שהוא ירגיש, שה' הוא אלקיך, באופן פרטי, ואז יתוקן הפגם של חטא של עצה"ד.
ובזה יש לפרש מהו, עד ה' אלקיך, היות שהכשלון היה בזה, ששמע בעצת הנחש, שאמר לו על פי שֵכל, מהו כוונתו ית', לכן האדם מוכרח לעשות תשובה עד שיזכה לבחינת ה' אלקיך, באופן פרטי, ולא להיות נמשך לאף אחד, כלומר שלא יהא נמשך אחרי הכלל, בזה שהוא רואה על איזה אופנים, היינו על איזה כונות, צריך להיות סדר העבודה, וכמו כן צורת עבודה, זאת אומרת שלא יסתכל על מה שהאדם, מבחינת הכלל שואף, להגיע לאיזה מטרה, אלא הוא צריך לעשות תשובה, עד שיזכה באופן פרטי שה' יהיה אלקיך.
וזהו כמ"ש (בהקדמה לתע"ס אות נד) וז"ל, אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים את מידת יגיעתו, וכו' והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת, בכל לב נפש מאד, כמו שנמשך אליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה. וכו', וזהו, כמ"ש "היכי דמי תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", וכו', כלומר מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה, וכו', עד שיעיד עליו יודע תעלומות, כלומר שיזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו ית', מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד, עכ"ל.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו מהו "עד ה' אלקיך" היינו שהאדם צריך לעשות תשובה, היינו לעשות כל מה שבידו לעשות עד שהשי"ת עוזר לו, וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, שאז נקרא ה' אלקיך, היינו שהוא השיג באופן פרטי, את גילוי פנים של ה', זה נקרא ה' אלקיך, היינו שהוא זכה באופן פרטי, וזה נקרא ה' אלקיך.
ועתה נבאר מה שאלנו מהו הפירוש משרז"ל, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, (יומא פ"ו) ידוע שא"א לתקן שום דבר, אם אין רואים את הקלקול, לכן אי אפשר לעשות תשובה, אם אין הוא רואה את החטא, כלומר שלא יכולים לתקן את הרע, אם לא רואים את הרע, בצורה האמיתי, כמו בגשמיות, אם לא רואים את כובד המשקל, של איזה דבר, לא יכולים להרים אותה, לכן כשאין האדם רואה, את צורה האמיתי, של הרע שיש בקרבו, אין הוא יכול לבקש עזרה שלימה, שיהיה בידו להתגבר על הרע, כי ידוע "שיצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". לכן אם אין האדם רואה, את שיעורו של הרע, אין תפלתו של האדם שלמה, כי האדם מבקש למשל מהקב"ה, שיעזור לו על קצת רע, שעי"ז יזכה לתשובה, א"כ העזרה הבא מלמעלה, הוא רק לבטל קצת רע, ולא כל הרע שבו, שזה דומה שאדם בא להרופא, ואומר לו שיש לו חום, שהרופא יתן לו כדור להוריד את החום, והרופא שואל כמה חום יש לך, והוא אומר לו יש לי 38 חום, והרופא נתן לו כדור, והכדור לא עזר לו, לכן הרופא אומר לו בטח יש לך יותר חום, ומה עשה הרופא הלך הרופא בעצמו, ומדד לו החום, והוא רואה שיש לו חום למעלה מ- 40 אז הרופא נותן לו תרופה מה שמתאים למי שיש לו 40 מעלות חום. והנמשל הוא, היות שהאדם צריך לתת תפלה. שהוא הכלי לקבל הישועה, ואם אין האדם מתפלל על הרע ממש, שיש בו, אלא שהוא חושב שיש לו קצת רע, ממילא אין התפלה שלו ממשיך עזרה מלמעלה אלא עבור מי שיש לו קצת רע.
אי לזאת כשהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת והוא מבקש עזרה מה', אז ה' מראה לו, כל פעם קצת רע שיש בו, והאדם מתחיל לחשוב שכל פעם שהוא מתגבר בתו"מ, הוא נעשה יותר גרוע, מכפי שטרם התחיל להכנס בעבודה של אמת, ואז הוא בא לידי תוהה על הראשונות, כלומר שמתחרט על מה שנכנס בעבודה זו, שכל ענין שנכנס בעבודה זו, היה כוונתו שעי"ז הוא יתקרב יותר לה', ועתה הוא רואה להיפך הוא הולך אחורה, ולא קדימה.
אולם האדם צריך להאמין, שהוא כן מתקדם בעבודה, אלא זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא יותר גרוע, זהו מהמשל הנ"ל, שהרופא מודד לו את החום, ולא החולה אז ה', מודד לו החום, היינו, שה' מראה לו כל פעם, איך שהוא שקוע בהרע עד כדי כך שלא מאמין שיש מציאות כזו, כלומר שהאדם אינו מבין איך יכול להיות מציאות כזאת, שאדם מתחיל לתת יותר יגיעה בתו"מ הי' צריך לראות שכל יום הוא נעשה יותר טוב. ובמציאות הוא במצב יותר גרוע, והתשובה הוא, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת. כפי שיעור התגברותו בעבודה, בשיעור זה מגלין לו את הרע, בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה', עזרה על רע ממש, היינו כלומר שהאדם רואה אז, שאם אין הקב"ה עוזרו, אין לו שום מציאות, שיהיה לו יכולת, לצאת משליטת הרע, כי אצלו הרע מתגבר בכל יום, ביותר כח השליטה. וכל זה הוא בכדי שיהיה לו מקום וצורך לישועת ה', שדוקא אז הוא מקבל רצון וצורך לעזרת ה'. וזה כמ"ש בהקדמה לתע"ס אות קלח. וז"ל, שההסתר, הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו, בעת הגלוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, וכל שההסתר, הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר, עכ"ל.
ובהאמור יש לפרש את ענין גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שענין כסא אמר אאמו"ר זצ"ל יש לפרש ב' פירושים א' מלשון כיסוי היינו שמכסה, ב' מלשון כסא שראוי לשבת עליו המלך. נמצא שבזה שהאדם מגיע לידי הכרת הרע, שהוא רואה איך שהוא מרוחק, הן מבחינת מוחא, והן מבחינת ליבא, שהכל סתום ומכוסה שאין הוא רואה שום מבוא שיהיה מציאות לזכות לדביקות ה', זה נקרא כסא, המכסה, ודרגה זה נקרא בחינת כלי וצורך אמיתי לישועת ה', ועל הכסא הזו מתגלה אח"כ עזרת ה', בסוד הבא לטהר מסייעין אותו, נמצא שהכסא הזו שהיה כל כך בשפלות, היינו שהיה מרגיש מצב של שפלות ובזיון, זכה שישרה על כסא זו, כבוד המלך, נמצא שאותו השפלות נעשה ל-כסא הכבוד, ובזה יש לפרש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כלומר מתי האדם יודע, שכבר עשה תשובה, הסימן הוא, אם הגיע שהכסא הקודם, זכה לגילוי אור, וזה עד שיהיה מגולה המלך הכבוד, היושב על הכסא.