תוכן

תשמ"ט מאמר כז
הנה ביו"כ בשמ"ע (אלקי, עד שלא נוצרתי), אנו אומרים "ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא ע"י יסורים וכו'", ויש להבין, איך כשאנו מתפללים, שאנו רוצים, שימחוק את חטאתינו, אנו מתנים לפניו תנאים, אחרת אין אנו רוצים ח"ו, שימחוק את חטאתינו, א"כ, מה התנאי "אבל לא ע"י יסורים".
הזה"ק (בחקתי דף י"ג, ובהסולם אות מ"ב) אומר וז"ל, ר' יוסי פתח, מוסר ה' בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כמה אהובים הם ישראל וכו', שהקב"ה רצה להוכיחם ולהנהיגם בדרך הישר וכו', ומתוך אהבתו אליו, נמצא, השרביט שלו תמיד בידו, להנהיגו בדרך הישר, שלא יסור ימין ושמאל וכו', ומי שהקב"ה אינו אוהב אותו, ושונא אותו, מעביר ממנו תוכחה וכו', ואת עשו שנאתי, ומשום זה העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן לו חלק בי, נפשי קצה בו, אבל אתם, אהבתי אתכם ודאי וכו', ואל תקוץ בתוכחתו, מהו, ואל תקוץ, היינו, אל תקוצו בו, כמי שבורח מפני הקוצים, כי אלו המלכים המשעבדים את ישראל, הם כקוצים בגופו, עכ"ל.
ויש להבין, הלא השכל והדעת שלנו מחייב, שהקב"ה צריך להחזיק את השרביט בשביל הגויים, שהם עושים מעשים נגד ה', ולעם ישראל, שהוא אוהב אותם, צריך להיות כמ"ש "על כל פשעים תכסה אהבה", ולמה דוקא לישראל, שהוא אוהב אותם, הוא מייסר אותם בשרביט, וכמו כן יש להבין מה שמפרש ואל תקוץ בתוכחתו, שזהו כמו קוצים בגופו של אדם, זה שהמלכים משעבדים את ישראל, הוא אומר אל תקוצו, היינו, שאל יבריחו מהקוצים, היינו מזה שהמלכים משעבדים אותם, היתכן שרק מפני שאוהב אותם, הוא אומר להם, שאל יבריחו מהקוצים של המלכים, ועוד יש להבין במ"ש ואת עשו שנאתי, לכן העביר ממנו את התוכחה, "כדי שלא אתן חלק בי", משמע, כאילו א"כ יתן לו תוכחה, אז יהיה לו חלק בהקב"ה, ומהו הקשר זה לזה, כאילו היסורים גורמים, שיהיה להם חלק בה'.
ויש לדעת, כשמדברים בעניני עבודה, צריכים לדעת, שהן ישראל והן עשו מדברים באנשים שמקיימים תו"מ, ולא מדברים מאומות העולם, ולא מחילוניים, אלא הכל המדובר הוא באנשים, שיש להם אמונה ומקיימים תו"מ, א"כ מהו ההבדל בין בחינת ישראל שבאדם, לבחינת עשו שבאדם, ולפי הכלל, שבענין קיום תו"מ יש להבחין גם בעניני הכוונה, היינו אם הקיום של תו"מ הוא בכדי לקבל שכר בעוה"ז או בעוה"ב, או כוונתו הוא בע"מ להשפיע ולא לקבל כלום, שבחינת ישראל הכונה הוא ישר-אל, שהוא לא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הכל יהיה ישר לה', זה נקרא בחינת ישראל שבאדם, בעבודה.
משא"כ אם הוא רוצה שכר תמורת הקיום של תו"מ, זה נקרא בחינת עשו, שפירושו, שעשו נקרא בחינת עשו, כלומר, שעשה רשות לעצמו, והוא רוצה, שהקב"ה ימלא את רשותו, ולא רוצה לבטל את רשותו, שזה נקרא ישר-אל, היינו, שמבטל את רשותו ורוצה להבטל אליו, שזה נקרא ישר לאל, וזהו הוא כל מגמתו, זה, הוא לא רוצה, ומשום זה מבחינים ב' בחינות בעבודת האדם, היינו בע"מ לקבל פרס או שלא ע"מ לקבל פרס.
ויש לזכור, שענין עבודת האדם בע"מ להשפיע, היינו שהוא רוצה בדביקות ה', שם מתחיל בהאדם סדר של עליות וירידות, כלומר, בזמן שהאדם מרכז כל מה שהוא עושה בעבודה, שהוא יקבל תמורת זה שכר, אז כשהוא מאמין בשכר ועונש, אין הרצון לקבל שלו, שיש לו מצד הטבע, מתנגד לקבל תענוגים יותר גדולים, אולם בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך שלא לקבל שכר, והיות שזהו נגד הטבע, אז מתחיל המלחמה אמיתית עם היצר הרע, היות שהאדם רוצה להעביר את היצר הרע מהעולם, שרק כאן הוא מציאותו, וענין מה שהרצון לקבל נקרא בשם יצר הרע הוא, היות שהוא מצייר לנו הדרך, שעם ישראל רוצה ללכת בו, הוא רע, כלומר זה שהאדם רוצה לבטל את רשותו ולהבטל אל ה', הוא טוען, שהאדם הזה הוא מאבד עצמו לדעת, אלא מה נקרא טוב, אם האדם ידרוש מה', שרשותו של אדם יתרחב ויתמלא בכל החסרונותיו, ולא שהאדם יעבוד בשביל ה', היינו שהיצר הרע שואל את האדם, איפוא השכל שלך, שאתה עובד ביגיעה רבה בתו"מ, ומה השכר שלך יהיה, כמשרז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, שפירושו, היות שהרע אינו רוצה להבטל לה', אלא הרע שבאדם רוצה בקיומו של האדם, אז מיעצים להאדם, שאם הוא יתייגע בתו"מ, על ידי זה יזכה לשכר, היינו שבלי תו"מ לא יכולים לקבל שכר גדול כזה, ורק בסגולת תו"מ יכולים להגיע לשכר גדול כזה, היינו שהאדם יתבטל לה', ולא יהיה ניכר את רשותו של האדם, אלא הכל לוקח ה', ועל שכר כזה צועק היצר הרע הרי אתה מאבד את כל ישותך לדעת, היינו, אתה עושה פעולות כאלו, שע"י אתה תתבטל ממציאתך, וכי בגלל זה צריכים לעבוד, ולתת יגיעה על זה, נמצא, שיצה"ר מצייר לו ציורים רעים על סדר עבודתו, וזה נקרא יסורים, היינו, שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה, וכשבא לו אלו השאלות, הוא מקבל ירידה, היינו שלא יכול להתגבר על אלו הטענות שלו, וזה מתבטא תיכף, הן במוחא והן בליבא, והאדם הזה, שהוא מתאושש מהירידה, ומתחיל אז לחשוב מהמצב, שבו הוא נמצא, אז הוא סובל יסורים, מזה שהוא מרוחק מה', ולאחר שהוא זוכה שוב לבחינת עליה ברוחניות, ומתחיל לחשוב, שמהיום ואילך כבר אני יהיה חזק ומחוסן נגד הדיבורים של המלכים של אומות העולם, שמדברים נגד ה', שפירושו, לאו דוקא שאומרים, שאינו כדאי לעסוק בתו"מ, אלא שאומרים, שלא כדאי לעבוד על השכר הזה, שיאבד את עצמותו עצמו, וכמו כן, שכל היגיעה הוא רוצה, שיהיה עבור הקב"ה, ולא כלום לתועלת עצמו, וזה גורם להאדם יסורים גדולים, והם כמו קוצים בגופו של אדם, שרוצה לברוח מהמצב, שבו הוא נמצא, היות שהוא אומר בטח אני לא ראוי לעבודה כזו, אחרת לא הייתי מקבל ירידות, נמצא, שהיסורים האלו, מה שהוא שומע מהם, שלא כדאי בשבילו לעבוד על כוונה זו, א"כ יש כאן ב' דברים, א', הטענות של המלכים, המשעבדים את ישראל עם הדיבורים שלהם, היינו, שהאדם נופל תחת שליטתם של המלכים, שהם משעבדים את האדם, שהוא לא יכול לעבוד אלא רק לתועלת עצמו, כי היסורים של ציור הרע, מה שהיצר הרע מצייר להם, שכל המלכים של אומות העולם נקרא בשם כללי יצר הרע, שכל מלך ומלך יש לו דעת בפני עצמו, ואומר לו תלך בדרך שלי, אני אתן לך תענוג בעבודה, זאת אומרת, שכל המלכים אומרים דבר אחד, היינו שטוב בשבילך שתעבוד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'.
נמצא, שהיסורים הוא מה שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', היסורים האלו גורמים, שהוא רוצה לברוח מהמערכה, שהיסורים האלו נותנים לו להבין, שהעבודה הזו הוא לא בשבילך, כי לדרך הזה צריכים יחידי סגולה, שהם אנשים מרים מהעם, ולא סתם עמך יכול לגשת לעבודה זו, הנקרא לעבוד על הכוונה בע"מ להשפיע, ועוד יותר גרוע מזה, הוא מה שיצר הרע בא אליו בלבוש של מלאך קדוש, ואומר לו הרי אתה רואה, שהצדק אתי, תסתכל קצת אחורה, איך אתה היית עוסק בתו"מ במרץ רב, ואיך שהתפלות שהתפללת היה בהתלהבות, ואם תשאל, מדוע היה בעבר כך, אז בטח כמו שאני אומר, היות שעבדת לתועלת עצמך, היינו בכדי לקבל שכר, היה לך כח עבודה, א"כ, מהו התועלת, שאתה כל פעם מתגבר, ואתה רואה, שאתה חוזר להירידות, שזה נקרא פרוץ מרובה על העומד, כלומר שהירידות הם יותר גדולים מהעליות.
ועוד אומר לו היצר הרע, בזמן שהוא מתלבש בלבוש של מלאך קדוש, הלא אז היית מתקדם בעבודה, ובכל יום ויום רכשת רכוש של קדושה בתו"מ, ועל זה אתה מזלזל, ואתה אומר, שאתה רוצה לעסוק רק לש"ש, הלא אתה רואה, שבעבודה זו אתה הולך אחורה, שיש לך ירידות, היינו, הרע שלך נעשה יותר רע עכשיו, משא"כ כשאתה הלכת בקיום תו"מ בבחינת המעשה בעבודה, הלא הצלחת יותר, שאתה בעצמך ראית, איך שהתקדמת, משא"כ עכשיו, איזה מרץ ואיזה התלהבות יש לך בעבודה, א"כ, אומר לו, כלך מדרך הזה, נמצא, שעל ידי הדיבורים של יצר הרע, שהוא הכלל של כל המלכים של אומות העולם, המשעבדים את ישראל, דוקרים את גופים של אלו העובדים, שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע.
ובאמת נשאלת השאלה, למה מגיע לאלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך האמת, להגיע לדביקות ה' ולהבטל אליו, יסורים כאלו, היינו ירידות, עד כדי כך, שהם לא יכולים לסבול את היסורים ורוצים לברוח מהמערכה. ואלו אנשים, שהם עובדים ע"מ לקבל פרס, אין להם ענין של יסורים, שירגישו שהם רחוקים מעבודת ה', אלא שמרגישים, שהם הולכים ומתקדמים בכל יום, ובטח בזמן שרואים את ההתקדמות, יש כח לעבודה, והם לא מרגישים בכלל, שיש להם ירידות, אלא לפעמים מתקדמים הרבה, ולפעמים מתקדמים מעט, אבל לא אחורה ח"ו.
והתשובה הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש חסרון וקלקול בעבודה, אין לו מה לתקן, אי לזאת, אלו אנשים, שאינם מסוגלים לעבוד רק בבחינת המעשה, ועל המעשי המצות אין מה להוסיף ואין מה לגרוע, כמ"ש "לא תוסיף ולא תגרע", ולהיות שעדיין אין להם שום צורך על הכוונה, שענין הכונה הוא להגיע להשתוות הצורה, הנקרא ע"מ להשפיע, וממילא אין הם רוצים להדבק בו, כלומר, שאין להם שום הבנה בענין לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס, ולהם אין הקב"ה נותן להם יסורים, שהוא ענין הרגשת הריחוק מהבורא, שיבקשו, שהבורא יקרב אותם, וזה כמ"ש הרמב"ם, שלנשים, וקטנים, וכלל עמי הארץ מלמדין אותם לעבוד בע"מ לקבל שכר, כי הם לא יבינו אחרת, אלא, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה, שצריכים לעבוד לשמה, שהוא בע"מ להשפיע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע ישראל, שהם אהובי ה', ה' נותן להם יסורים, ולא עוד, אלא שאומר להם היות שאני אוהב אתכם, לכן אני רוצה מכם, שאל תקוצו בהקוצים, "כי אלו המלכים, המשעבדים את ישראל, הם כקוצים בגופו", וז"ש ואל תקוץ בתוכחתו, שפירוש, שלא יבריחו מהמערכה, ולהגיד שעבודה זו של ע"מ להשפיע הוא לא בשבילכם, שפירושו, כי מי שהקב"ה אוהב, הכוונה לבחינת ישראל, שהוא רוצה להבטל [ישר-אל] להקב"ה, והרצון לקבל, שיש בהאדם, את זה האדם רוצה, שה' יתן לו כח להכניע אותו, שהוא יתבטל לה', אלא שאין האדם יכול להתגבר על הרצון לקבל, היות שהרצון לקבל נותן לו להבין, שעיקר, מה שהאדם צריך לעבוד ולתת יגיעה, הוא לצורך, שיהיה בידו למלא את אהבת עצמו, והיות שהאדם רוצה להיפך, לבטל אהבת עצמו, ושיהיה בידו לעבוד רק מה ששייך לאהבת ה', כלומר שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', היינו ממה שה' נהנה, שהאדם אומר, שאין לו סיפוק, בזה שיהיה לו כח לא לעבוד לתועלת עצמו, כמו שיש הרבה מתחכמים, שאומרים, שזהו שלימות האדם, אם הוא לא עובד לתועלת עצמו, והוא אומר, שלא בשביל זה ברא ה' את הנבראים, שלא יהנו, אלא מטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, לכן גם הנבראים צריכים לעבוד בהשתוות הצורה, היינו שכל חשקם יהיה להטיב להבורא, נמצא, מי שאומר, שמטרת האדם להגיע לשלימות, הוא רק שלא יעבוד בשבילו, שרק זה הוא מטרת האדם, שבשביל מטרה זו הוא נברא, אין זה אמת, אלא האדם צריך תמיד לבדוק עצמו, אם הוא עובד לתועלת ה', כלומר, שה' יהנה, זאת אומרת, שהוא רוצה להחליף את אהבת עצמו, ולהגיע לאהבת ה', כי רק על ידי זה הנבראים יגיעו להמטרה, שבשבילם נבראו, המכונה להטיב לנבראיו.
לכן אלו אנשים, שרוצים להגיע לאהבת ה', הגם שעדיין המדרגה הזו רחוק מהם. והם רוצים רק עכ"פ להגיע לזה, כבר נקראים, אוהבי ה', כמ"ש אאמו"ר זצ"ל ע"פ "יהיב חכמתא לחכימין", ושאל יהיב חכמתא לטפשין, היה צריך לומר, היות, כיון שהוא כבר חכם, מהו שנותן להם חכמה, ומאין היה להם חכמה, מטרם שה' נתן להם, רק אח"כ, בזמן שכבר היה להם חכמה, ואמר, שהפירוש של חכימין הוא, כי מי שרוצה להיות חכם, הגם שעדיין אין לו חכמה, אלא שיש לו רצון לחכמה, כבר נקרא חכם, על שם המטרה שלו, לכן, מי שרוצה להיות חכם, הוא צריך להאמין, שה' יתן לו חכמה, וע"ד זה יש לפרש, כי מי שרוצה להיות אוהב ה', אלו כבר נקראים אוהבי ה', לכן ה' רוצה לתת להם אהבה, היינו ביטול אהבה עצמית, ושיזכו לאהבת ה', ולהם אומר הזה"ק, שה' מחזיק בידו השרביט, להנהיגו בדרך הישר, כלומר, שאלו היסורים, שהם סובלים מהירידות, שהם מקבלים, אז הם צריכים להאמין, שזה בא מה', כלומר, שאלו המחשבות זרות, שהם מקבלים, שזה אצלם כקוצין בגופן, ה' שולח להם הירידות האלו, והגם שהאדם מבין, שיותר טוב היה, אם ה' היה שולח יותר עליות, והירידות האלו למה לי, כלומר, מהו התועלת מזה, ועל זה בא התשובה, שזה נקרא שרביט בידו של הקב"ה, בכדי להנהיגו בדרך הישר, כי אחרת, אם האדם ישאר במצב של העליה, אז האדם יחשוב, שכבר הגיע לשלימותו, וישאר במצב השפלות שלו, כי לא ירגיש שום חסרון, שיהיה צורך לתקנו.
לכן ה' מראה לו את שפלותו, ומראה לו, עד כמה שהוא כבר חשב, שהוא איש מרים מעם, שאין לו מחשבות כל כך שפלות, כמו שיש לאנשים אחרים, פתאום הוא רואה, שיש לו מחשבות יותר גרועות מאנשים, שעובדים בבחינת הכלל, הנקרא שעובדים בע"מ לקבל שכר, והוא אומר, שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים, ולא לתועלת עצמו, ובטח שהוא עומד במדרגה יותר גבוה מהם, ופתאום הוא רואה, שהוא יותר שפל מהם, נמצא, שע"י היסורים, שהוא מרגיש, זה גורם לו, שיצטרך לבקש מה', שיקרבוהו באמת, לכן זה שייך דוקא לאלו אנשים, שהם בבחינת ישראל, היינו כנ"ל, שרוצים להיות בחינת ישראל, ובכדי שלא יכשלו בסדר עבודה, לכן הוא שולח להם את הירידות האלו, וזה נקרא, שמחזיק את השרביט בידו, להנהיגם בדרך הישר, שדרך הישר נקרא דרך, ההולך ישר להיכל המלך, משא"כ אלו אנשים, שהם רק בבחינת עשו, שהיא בחינת מעשה לבד בלי הכוונה, שהמעשים יבואו לבחינת ביטול את תועלת עצמו, ואין הוא רוצה לעשות מעשים, שהם לתועלת ה', אלא שהם מסתפקים רק בבחינת המעשה, בלי כוונה שזה יבואו להם לדביקות ה', ולא חושבים על ענין דביקות ה', כמ"ש ולדבקה בו, להם אין הקב"ה מחזיק בידו את השרביט להוכיחם, וז"ש "ואת עשו שנאתי, ומשום זה העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן חלק בי", שפירושו, שאני לא רוצה, שיהיה לו דביקות בי, וז"ש "נפשי קצה בו", שפירושו היות שכל עבודתם הוא עבור רק תועלת עצמם, לכן נפשי קצה בו, ואני לא אתן לו חלק בי, כלומר, שאני לא אתן לו יסורים, שעל ידם יגיעו להדבק בי, כי היות שאין להם חפץ בי, לכן אין לי חפץ באלו, שהם בבחינת עשו, היינו, שמרגישים עצמם לשלימים, שעשו פירושו, כבר עשה את שלו, והוא חושב את עצמו לאיש שלם.
ומה האדם יכול לעשות, שלא יצטרך לבוא לידי ירידה, הנקרא יסורים, בזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה', היות שכל ענין יסורים, הוא בכדי שהאדם לא ישאר בדרגה הנמוכה, משום שהוא יהיה מסתפק במועט, כי האדם יחשוב שכבר זכה לדרגה ברוחניות, לכן ההכרח הוא, להוריד את האדם למטה בחשיבות, כלומר, שהוא רואה בעצמו, איך שהוא בעל חסרון, אז הוא יודע לבקש מה', שיעזור לו, להוציאו משפלותו, א"כ, איך אפשר להיות מציאות, שלא יצטרך לנפול למצב של שפלות.
העצה לזה הוא, אם האדם בעצמו עושה חשבון לעצמו, ורואה על ידי מחשבה ורצון, איך שהוא עדיין מרוחק מדביקות ה', זאת אומרת, שגם בזמן עליה הוא עושה חשבון לעצמו, ומתחיל להרגיש את חסרונותיו, אז ממילא הוא לא צריך לנפל ממצבו, היינו שיתנו לו מחשבות שפלות, עד שהוא מרגיש, שהוא במצב של חסרונות, אלא אפילו בזמן עליה, הוא כבר מתחיל לחפש עצות, איך לעלות בדרגה, אז ממילא לא צריכים לתת לו מלמעלה ירידות, מטעם שהוא בעצמו מתחיל לחפש עצות, עוד מטרם שנפל לשפלות, ונדמה עכשיו, שהמצב, שבו הוא נמצא, שהוא מלא חסרונות, ובזה הוא יכול לפטור עצמו, שלא צריך, שיתנו לו ירידות מלמעלה, אבל בדרך כלל הסדר הוא, שבזמן עליה, אין האדם רוצה לחפש בעצמו חסרונות, לכן מוכרחים לתת לו מלמעלה ירידות, ובזה יש לפרש, משרז"ל (שבת קנ"ב) אדלא אבידנא בחישנא, פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר, ואומר, אדלא אבידנא [שלא נאבד ממני דבר], אפילו הכי בחישנא, אני מחפש.
שיש לפרש זקן, זה שקנה חכמה, היינו, שהוא חכם, הרואה את הנולד, היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים רקים, שיהיה אפשרות לה', שמלא אותם, אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון, ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות, לכן מי שהוא זקן, היינו חכם הרואה את הנולד, הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה, ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות, וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים, ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיה לו כלים רקים, שה' ימלא חסרונותיו.
והעצה הכי טובה בזמן העליה הוא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת דעת, איך לעבוד את ה', כמ"ש "גם נפש בלי דעת לא טוב", וכמ"ש "וחנני מאתך חכמה בינה ודעת", אז ממילא הוא יראה את החסרון שבו, וכבר יהיה לו כלים רקים, ומזה הוא ינצל, שלא יבוא לידי ירידה ממש.
ועתה נבאר את השאלה, מדוע כשאנו מתפללים לה', שימחוק לנו את חטאתינו, אנו מתנים לפני הקב"ה תנאים, ואומרים אבל לא ע"י יסורים, הכוונה הוא אבל לא ע"י ירידות, כי בזמן שאנחנו נמצאים בזמן הירידה, אז אנחנו נפרדים ממנו ית', כי בזמן הירידה, אז הכל בבחינת השפלות, המכונה שכינתא בעפרא, נמצא, שבגלל שאנו צריכים להרגיש את שפלותנו, אנו גורמים שגם השכינה הוא בגלות, כמו שאנו נתרחק מארץ הקדושה, הכוונה, הרצון דקדושה, שאין לנו, אלא בזמן הירידה אנו מקבלים רצון של ארץ העמים, ועי"ז אנו משפילים את הקדושה, ומשום זה אנו מבקשים, שהוא יעזור לנו למחוק את חטאתינו, ונוכל לכנס לקדושה, אבל שזה לא יבוא ע"י יסורים, הנקרא ירידות, שהירידות האלו מביאים לידי השפלת הקדושה, שזה מכונה שכינתא בעפרא או שכינתא בגלותא, על אלו יסורים אנו מתפללים, היות שאנו גורמים את השפלת הקדושה.
הנה חז"ל (ברכות דף ה') אומר שם וז"ל, רבי יוחנן חלש עאל לגביה, רבי חנינא א"ל חביבין עליך יסורין, א"ל לא הן ולא שכרן וכו', וכולם מקשין ע"ז, הרי היה הרבה צדיקים, שקבלו עליהם יסורים, ואיך אמר ר' יוחנן לא הן ולא שכרן, ופירש על זה אאמו"ר זצ"ל, ואמר, שהם התוכחו על ענין גלות השכינה, שמתעכב, בסיבת, שעוד לא כל הניצוצין דקדושה, שירדו בהקליפות שהם עוד לא נתקנו, לכן, הגם שיהיה שכר, היינו שכל מה שירד בין הקליפות, תחזור לקדושה, וזהו שכר גדול מאד, שהכל יתוקן, אבל בינתיים, עד שיתוקן הכל, נמצא השכינה בגלות, שכולם משפילים אותה, ומגביהים את השפחה, היינו הקליפה, וזה הצער השכינה, הוא לא יכול לסבול, ועל זה אמר לא הן ולא שכרן.
רואים אנו, מהו הוא יסורים בעבודה, היינו, שהם סובלים מזה, שבשבילם השכינה מוכרחת להיות בשפלות.
ובכדי להבין זה, צריכים לעיין במאמר של ענין שכינתא בגלות (משנת תש"ד), שכתוב שם, שבזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא מתאים לבחינת אדם, הוא צריך לכוון את היסורים, לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה, והוא נותן על זה משל, לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב מורגש בעיקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם, כמו כן האדם פרטי הוא חלק מהשכינה, הנקראת כנסת ישראל, ועיקר הכאב הוא אצלה, ועל זה יש להצטער, וזה נקרא יסורים בעבודה.