תוכן

תש"ן מאמר ט
הזה"ק (וירא דף כט ובהסולם אות נב) אומר, וז"ל: "והנה סלם מוצב ארצה" מהו סולם הוא מדרגה, שכל שאר המדרגות תלויות בו, דהיינו הנוקבא שהיא השער לכל המדרגות. ובאות נ"ג א"ש, וז"ל: "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", אלו הם הממונים של כל העמים העולים ויורדים בסולם הזה, וכאשר ישראל חוטאים נשפל הסולם, ואלו הממונים עולים וכשישראל מטיבים מעשיהם מתעלה הסולם, וכל הממונים יורדים למטה, והממשלה שלהם מתבטלת הכל תלוי בסולם הזה עכ"ל.
ויש להבין את כל הנ"ל ע"ד העבודה, א' מדוע הכל תלוי בהסולם שאם ישראל חוטאים הסולם נשפל [הסולם], וכשישראל מטיבים מעשיהם מתעלה הסולם. ב' מהו המשמעות שאומר שהסולם עולה או יורד מה מלמדנו זה בדרך העבודה.
ידוע שהאדם צריך להשתדל להגיע לדרגת דביקות בה', שענינו הוא השתוות הצורה, ובזמן שהאדם זוכה לדביקות ה', עיין בספר מתן תורה דף ק"ל (מאמר לסיום הזהר) וז"ל: מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשואת הצורה עם השי"ת, עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו, אשר הוא שהפריד אותו מעצמותו ית' ועשה אותו לרצון להשפיע וכו', נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף, אף הנשמה כך אחר שקנתה השואה אליו יתברך הנה חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו וכו', ואז מקויים בו הכתוב דע אלקי אביך, כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית, וזוכה לכל סודות התורה כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה, עכ"ל.
ובכדי שיהיה מציאות להאדם שיבוא לידי השתוות הצורה, והיות שזהו ענין קשה מאד, מסיבת שהוא נגד הטבע מה שהקב"ה בראה, כמו שלמדנו שבכדי שהנבראים יהנו מהטוב ועונג שהוא רוצה לתת להם, שזה היה סיבת בריאת העולם שהוא מטעם שרצונו להיטיב לנבראיו, ובלי רצון והשתוקקות אין האדם יכול להנות, לכן עיקר הבריאה שברא יש מאין הוא הרצון לקבל לעצמו, וזהו בהפכיות הצורה מהבורא שרצונו הוא להשפיע להנבראים, לכן התיקון היה בחינת צמצום והסתר, שהאדם מוכרח קודם כל להאמין בה' ואח"כ יכולים לדבר מענין לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.
ובעבודת האמונה יש הרבה שיעורים, כמ"ש בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) ע"ש, היינו שיש אמונה חלקית ויש אמונה שלימה, לכן עיקר עבודת האדם שיהיה בידו לבטל את עצמו ולקבל את עול מלכות שמים, תלוי כמה הוא מעריך את גדלות ה', כמ"ש בזה"ק שעיקר היראה צריך להיות בגין דאיהו רב ושליט, שפירוש שהאדם צריך לקיים תו"מ בכדי לשמש מלך גדול, לכן עיקר עבודת האדם הוא רק לעבוד לזכות לבחינת אמונה שלמה, שרק אז אם ידע האדם שיש לו מלך גדול, אז הגוף מתבטל אליו ויש לו תענוג גדול בזה שהוא משמש מלך גדול.
ועבודה זו נקרא בזה"ק שהאדם צריך לעבוד עבודת הקודש, כדי לאקמא שכינתא מעפרא, וכמ"ש (בסליחות) "אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר אלקים משופלת עד שאול תחתיה", שעיר אלקים נקרא בחינת מלכות שמים, שהוא בתכלית השפלות אצל הנבראים, וממילא כשהיא בשפלות איך אפשר לעבוד עבור מלך שפל, משא"כ אם המלך הוא מלך גדול, אז יש רצון לפי חשיבות וגדלות המלך, כן יש אנשים שרוצים לשמשו ומבטלים את תועלת עצמם לצורך טובת המלך.
ובהאמור נבין שעיקר עבודת האדם הוא, איך להגיע לבחינת האמונה שיש לו מלך גדול וזה נקרא שהשכינה היא בגדלות, נמצא שהעבודה של האדם הוא לאקמא שכינתא מעפרא, ואז כל מעשיו הם יכולים להיות בע"מ להשפיע, ואם אין האדם עובד בתו"מ בע"מ לאקמא שכינתא מעפרא אלא שהמלכות שמים הוא חשיבה כעפר, אז יש מקום להסטרא אחרא לשלוט על בחינת ישראל, שהם מכריחים את האדם לעבוד עבור מלך זקן וכסיל, ולא עבור מלך מלכי המלכים, נמצא שעיקר עבודת האדם הוא שהאדם צריך לתת על ענין הכוונה והמטרה מה שהאדם רוצה להרויח מזה שהוא עוסק בתו"מ, על זה בא התשובה הסטרא אחרא היא חסרון אמונה בגדלות הבורא יתברך, כנ"ל שזה מכונה בלשון הזה"'ק לאקמא שכינתא מעפרא, כמו שארז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה" (מכות כד), ואמונה נקראת בחינת מלכות בלשון הזה"ק, ומלכות נקרא בחינת יראה, וזהו כשרז"ל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו, זאת אומרת שהאדם צריך לדעת שלא חסר לו שום דבר שיהיה בידו להתקדם בעבודת ה', אלא בחינת יראה הנקרא אמונה, וזה כמשרז"ל (ברכות ו) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, ובפשטיות קשה להבין והלא הרבה צדיקים היו לישראל ולמה לא החזירו בתשובה, הלא מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעין, אלא ע"ד העבודה יש לפרש שהדבר נאמר על אדם פרטי, לגבי עצמו כשהוא רואה כל מה שהוא אומר להגוף שלו אינו רוצה לשמוע בקולו, ועושה הכל כל מה שביכלתו, ואינו יכול להתגבר על הגוף, אז חז"ל אומרים לו מה שחסר לו שכן יהיה בידו להשתלט על הגוף, והוא רק דבר אחד שהוא יראת שמים, שרק בזמן שיהיה לו יראת שמים אז דבריו נשמעין אצל הגוף שלו.
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק ששאלנו מה הפירוש מ"ש "מהו סולם הוא דרגה שכל שאר המדרגות תלויות בו, דהיינו הנוקבא שהיא השער לכל המדרגות", התשובה הוא כי סולם שהיא נוקבא הכוונה על מלכות שמים הנקראת אמונה, ונקראת יראת שמים, כלומר שכל המדרגות שיהיה אפשרות שהאדם יוכל לזכות בהם, תלוי רק בהסולם כי הוא השער לכל המדרגות, היינו הכל תלוי לפי אמונה שיש לו כנ"ל, היינו שיש הבדל בין מי שאין לו רק אמונה חלקית או אמונה שלימה, נמצא הכל תלוי בהסולם שהכוונה על המלכות שמים, שזהו כל הבסיס של הקדושה וזהו השער לכל המדרגות.
וז"ש על פסוק "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" אלו הם הממונים של כל העמים העולים ויורדים בסולם הזה, וכאשר ישראל חוטאים נשפל הסולם, ואלו הממונים עולים שפירושו שאם המלכות שהיא השכינה הקדושה נשפלת מחמת החטאים, שענין חטאים פירושו שעוסקים אך ורק לתועלת עצמם ולא לתועלת הבורא, אז הם גורמים כל אחד בשורש נשמתו בחינת פירוד, כלומר במקום שצריכים לעשות יחוד ע"י עבודה בתו"מ, והם גורמים פירוד, כלומר כל אלו היינו הממונים של האומות העולם, של כל רצונם הוא בהרצון לקבל לעצמו, הם עולים בחשיבותם לכן הם שולטים, כי מי שהוא חשוב הוא השולט, לכן כשעם ישראל עוסקים בהשפעה הם גורמים בחינת אתערותא דלתתא שהקדושה תתגלה, היינו מלכות מבחינת שהיא רוצה להיות ביחוד עם בחינת קודשא בריך הוא, הוא העולה וממילא הסטרא אחרא שהיא בחינת קבלה לעצמה יורדת מהחשיבות, וזה נקרא "וכל הממונים יורדים למטה והממשלה שלהם מתבטלת והכל תלוי בהסולם", שפירושו כנ"ל שהכל תלוי לפי גדלות האמונה הנקראת סולם, וז"ש וכאשר ישראל חוטאים נשפל הסולם, שפירושו שהם גורמים שהשכינה מושפלת שזה נקרא שהסולם נשפל והס"א והקליפות עולים בחשיבות, שפירושו שכל מה ששייך לאהבה עצמית, זה עולה בחשיבות וכל מה ששייך לתועלת הבורא, האדם מרגיש בחינת טעם של שופלות ומצב של אי נעימות, ואי אפשר לעשות שום דבר מה ששייך רק לתועלת ה', וזה נקרא שהסולם נשפל, וכשמטיבים מעשיהם מתעלה הסולם, היינו שעל ידי אתערותא דלתתא הם גורמים בחינת לאקמא שכינתא מעפרא, וכל הממונים יורדים למטה, שפירושו כל המחשבות והרצונות והמעשים השייכים לס"א, היינו כל מה ששייך לקבלה עצמית נראה בעיניו, לבחינת שפלות ולדבר מאוס ולדבר בזיון, אם הוא יעסוק בדברים אלו השייכים לקבלה עצמית.
ובהאמור יוצא שהסולם הוא כמו מאזנים, שאם כף אחד עולה כף השני יורד, לכן אם יש מעשים טובים היינו שעוסקים שהמעשים יעלו למעלה להבורא, זה נקרא שהסולם עולה, היינו המלכות שמים הוא אצלו בעליה, ואז כף השני השייך לקבלה עצמית שהוא בחינת ההפוך מהקדושה יורדת, היינו הממונים של אומות העולם יורדים, כלומר שיורדים מהערך שיהיה כדאי לעבוד בשבילם, שזה נקרא שבחינת ישראל שבאדם שולטת עליהם, היינו על המחשבות ורצונות של אומה"ע, שהם בחינת קבלה עצמית, ואז האדם כל דאגותיו הוא איך לעשות נחת רוח להבורא, ובזמן שבאה לו מחשבות של קבלה עצמית תיכף עם שליטת האמונה שהוא בחינת הסולם, מבטל אותם לכן כל עבודת האדם מה שהוא עושה, הוא צריך לכוון שזה יביא אמונה איך להאמין בגדלות ה', ומזה הוא יגיע להמטרה, כי זה הוא השער לכל המדרגות שהאדם רוצה לזכות בהם.
ובזה"ק באדרא זוטא (דף נ"ט ובהסולם אות קל"ה) אומר שם, כענין המעשים שהתחתונים עושים כך מתראה למטה או לטוב או לרע, וז"ל העינים של ז"א ה"ס השגחה בשכר ועונש, ופעם הוא נגלה ופעם הוא נסתר, כי בעת שהתחתונים מטיבים מעשיהם זוכים להשיג השגחתו, [היינו שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב], והוא ער ולא ינום ולא ישן, ואם מריעים מעשיהם ההשגחה נסתרת, ואומרים לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב, שזה נבחן כשינה בסוד "אלהיהם ישן הוא", וכו', כי בעת שמריעים מעשיהם נמצאים מגבירים קו שמאל על הימין וכו', ואז העינים נסתרות מהם ואומרים לא יראה יה, וע"כ אינם שומרים את עצמם מהם, שאינם מפחדים לחטוא וכו', וז"ש דניימין ולא ניימין שלרשעים הם ניימין וכו', ולצדיקים לא ניימין וכו', עכ"ל.
אנו רואים שענין השגחתו ית' הוא במצב המנוחה מצד העליון, כמ"ש (איכה ג) ​"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", אלא הכל תלוי במעשי התחתונים, וז"ש "כענין המעשים שהתחתונים עושים כך מתראה למטה או לטוב או לרע", שפירושו הוא שמצוה גוררת מצוה, כלומר אם הם מטיבים מעשיהם, זאת אומרת שאם התחתונים עושים מעשים טובים, היינו שכוונתם הוא לתועלת הבורא, וזה בודאי נקרא מצוה זה גורר אחריו עוד מצוה, היינו שמרגישים שהבורא משפיע להם רק טוב, שזה נקרא השגחה גלויה, כלומר שרואים את הטוב ועונג מה שהם מקבלים מהבורא, אז כולם עומדים ומשבחים את הבורא, משא"כ אם התחתונים מריעים את מעשיהם, היינו שכל אחד דואג רק לעשות מעשים שיצמח מזה תועלת עצמם, אז עבירה גוררת עבירה, היינו שמדברים על ההשגחה שאינו בבחינת טוב ומטיב, והם מרגישים רק הסתרת פנים, ואומרים שח"ו שהבורא אינו שומע תפלה, היות שהם בקשו ממנו הרבה פעמים ולא נענים, לכן אומרים "לא יראה יה; ולא יבין אלקי יעקב", וזהו מטעם שעבירה שעשו מקודם היינו שרוצים הכל בע"מ לקבל לעצמם שזה הוא הגורם להסתרת פנים.
והגם שהאדם אומר לעצמו אני רואה שכבר עשיתי הרבה תפלות שה' יתן לנו את הרצון להשפיע, כלומר שאנו מבקשים מה' שיתן לנו רצון שנרצה לעשות בע"מ להשפיע, א"כ אין אנו מבקשים שה' יעזור לנו שנוכל לעבוד לתועלת עצמנו, אלא אנו מבקשים שנוכל לעבוד לתועלת ה', ומדוע הוא לא עונה לנו על התפלות שלנו, א"כ איך אנו יכולים לומר שהוא שומע תפלת כל פה, אלא אנו צריכים להאמין למעלה מהדעת שהבורא הוא כן שומע תפלת כל פה, ובתוך הדעת אם האדם רוצה להבין את סדר דרך העבודה, אז האדם צריך לומר שמשמים הודיעו לו מהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, כלומר שניתן לו מלמעלה להרגיש מה היא לא לתועלת עצמו, וכשהאדם מרגיש זה היינו שלא צריכים להשאיר בשביל עצמו כלום, אז האדם רואה שאין הוא מסוגל לזה, כי כל זמן שאין אדם יודע מהו שלא לתועלת עצמו אז הוא מבקש שהבורא יעזור, שיהא בידו לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, משא"כ בזמן שהוא מקבל מלמעלה הרגשה מהו רק לעשות הכל כלו לה', אז האדם לא רוצה שהבורא יתן לו הכח הזה, והוא מתנגד בכל כוחו, לכן כשהאדם מתחיל לבקש מהבורא שיתן לו כח להתגבר על הרצון לקבל, עוד אין להאדם את כל התנגדות מצד הגוף, היות שהוא עוד לא יודע מה זה כולו לה', לכן כשעונין לו מלמעלה על תפלתו על מה שהוא מתפלל, נמצא מה עונים לו, התשובה בא מלמעלה שמראים לו שידע את מה שהוא מבקש כאילו שאין כאן רמאות, שיהא בידו לומר אח"כ שלא ידעתי מה אני מבקש, לכן האדם עליו לדעת שה' הוא שומע תפלה, ומה שהוא רואה שהוא עכשיו יותר גרוע, מזמן שלא נתן תפלה על כח התגברות, על הרצון לקבל זהו תשובה מלמעלה על התפלה שלו, א"כ אין על האדם לומר שלא שומעים את תפלתו, אלא עליו לומר שהתשובה בא מלמעלה לא מה שהאדם מבין אלא מה שמבינים למעלה מהו לטובתו, שידע היינו שהאדם צריך לדעת עד כמה שהוא רחוק מהשפעה, וכל אברי הגוף הם מתנגדים לזה, והאדם מבקש מה' דבר שאין הוא מוציא שום בחינה בגוף שיסכים להבקשה שהוא מבקש מה', ואז האדם רואה דבר חדש מה שלא ידע מטרם שהתחיל לבקש מה', שיתנו לו כח התגברות על הגוף שכן יהיה בידו לעשות מעשים אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו.
והידיעה החדשה שהאדם משיג הוא שזה שהוא רואה שאין הגוף מסכים לתת תפלה כזו על ביטול רצון לקבל לעצמו, א"כ נשאלת השאלה מדוע לפעמים האדם כן רוצה לביטול הרצון לקבל לעצמו, כלומר שהרבה פעמים האדם רואה שבזמן שהוא מבקש מה' שיתן לו כלים דהשפעה כל הגוף הוא מתנגד, ומה שהוא מתפלל הוא משפה ולחוץ היינו סתם דיבורים בעלמא, ומ"מ הוא רואה שיש זמנים שהוא כן יכול להתפלל בכל הלב. התשובה הוא זהו כבר עניית התפלה, היינו שהבורא נתן כח להתפלל ע"ז בכל הלב, לכן עליו מוטל להיות בתקוה שה' יקרב אותו.