תוכן

תשמ"ז מאמר יט
הנה הכתוב אומר (מיכה ו', ח') הגיד לך אדם, מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלקיך.
כאן בהכתוב הזה אנו רואים שני דברים, שהם נגלים לעינינו, א) עשות משפט, שרואים שהוא עושה משפט. ב) אהבת חסד, שרואים שהוא אוהב חסד. מאין לנו זה, הלא אנו רואים, שעושה חסד, בטח שהוא אוהב את זה, אחרת לא היה עושה חסד, ודבר אחד נאמר כאן, שהוא בנסתר, כמו שכתוב והצנע לכת עם ה' אלקיך.
וצריכים להבין הצנע לכת מה פירושו. ודרך הפשט מפרשים, ששני דברים הנ"ל, היינו עשות משפט ואהבת חסד, שיהיו בצנעה, שאף אחד לא יראה את המעשים טובים שלו. אבל בדרך עבודה מהו.
ידוע, שיש מעשי מצות וכוונת המצות. שמבחינת המעשה כולם שוים, אין הפרש לצדיק גדול ולאיש פשוט. היות שעל מעשי המצות נאמר לא תוסיף ולא תגרע. שאין אנו אומרים אצל הצדיק יש שתי מזוזות, היינו בצד ימין הדלת והן בצד שמאל. אלא כל ההבחן בין גדול לקטן הוא רק בהכוונה.
וגם בענין כוונה יש להבחין ב' בחינות, א) הוא לכוון שעושה עכשיו מצות ה', ב) לכוון על הסיבה, שמחייב אותו לשמור מצות ה'.
אולם בבחינה זו יש להבחין כמה בחינות, א) שמקיים מצות ה', שעל ידי זה, שיש אנשים, הנמצאים בסביבתו, מכבדים אותו וכדומה, נמצא, שהמחייב לעשות מצות ה', הוא אנשים, ולא ה' הוא מחייב אותו. כלומר, אם לא היה אנשים נמצאים בסביבתו, לא היה מקיים מצות ה'. וגם בבחינה זו יש להבחין, אם הוא עושה זה מחמת כפיה. דהיינו, יש לפעמים אדם שהוא מחלל שבת, ועובד אצל אדם דתי. והדין, אם הוא יכול להכריח אותו, שלא יחלל שבת, הדין הוא, שמחויב להכריחו. למשל, שאם הוא לא ישמור שבת, הוא יפטר אותו מעבודה. ובאם אין לו מקום אחר לעבוד, בטח הוא יבטיח אותו, שלא לחלל שבת. נמצא, שהוא שומר מצות הבעל בית שלו. היינו, הוא שומר את מצות נותן עבודה. ואין לו שום קשר עם ה'. אבל מצד הדין, אנו רואים, שגם זה נקרא מקיים מצות. אחרת, בשביל מה הוא צריך לכוף אותו לקיים מצות. נמצא, שהעובד הזה הוא רק מצד הכפיה. כמו שדברנו במאמר כ"ט, (תשמ"ו), וזה כמו שכתב הרמב"ם הלכות דעות פרק ו', וז"ל אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים וכו', ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, עכ"ל. נמצא, שמקיים את המצות מטעם שהרבים כופין אותו.
ובהסיבה של אנשים המחייבים אותו, יש להבחין, אם אותה המצוה הוא נהנה בעת עשייתה או לא. כי בזמן שהוא עושה המצות, מטעם שמכבדים אותו וכדומה, הוא נהנה מעשיית המצות. משא"כ אם הוא מקיים תו"מ מטעם כפיה כנ"ל, הוא משתוקק תמיד לצאת מהגלות הזה, שלא יסבול מהתו"מ, שזהו אצלו בבחינת יעבור על רצונו עצמו, ואל יהרג, על ידי האנשים שמחייבים לשמור את התו"מ. נמצא לפי זה, מי שמקיים מטעם כבוד אנשים וכדומה, הוא יכול לקיים התו"מ בשמחה. משא"כ מי שמקיים ע"ד הכפיה, אין הוא יכול להיות בשמחה. אלא הוא יושב ומצפה, מתי הוא יהיה לו האפשרות לברוח מהגלות הזה. היות, מה שהוא מקיים מצות ה', הוא לא מסיבת שרוצה לקיים מה שה' אמר. אלא הוא מוכרח לקיים, מה שאנשים מבחוץ רודפין אותו, והוא לא יכול לסבול יסורים יותר גדולים, מהיסורים שהוא יקיים המצות. לכן בחינה זו יותר גרועה מהראשונה. נמצא, שיש ב' בחינות, במה שהוא מכוון לקיים תו"מ, א) מיראה, ועל דרך הכפיה. ב) מאהבה, ויש לו שמחה, בזמן קיום תו"מ.
ויש בחינה שניה בכוונת הסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הנקרא הצנע לכת, שפירושו על המעשים, שכל המעשים שהוא עושה, אין שום אדם רואה, ואין שום אדם שומע, מהמעשים טובים שלו, אלא הכל הוא עושה בהצנע לכת.
ומבחינת הכוונה בודאי נעלם מעין כל חי. אלא בהכוונה יש להבחין ב' בחינות, א' שהוא מקיים תו"מ ואין כאן חס ושלום משהו מסיבת הבריות. כי אין אף אחד יודע מעבודתו. אלא השכר שהבורא משלם תמורת ששומעים בקולו, השכר הזה הוא הסיבה המחייבו לקיים תו"מ. ובחינה זו נקרא, שהוא מאמין בה', ומאמין בשכר ועונש, אם כן השכר ועונש, הוא הסיבה המחייבו לעסוק בתורה ומצות. ובחינה זו יכולים לכנות בשם עובד לשמה, היינו לשם שמים ולא לשם אנשים שיכבדוהו. ובטח זהו עבודה נקיה, שהוא כולו לשם ה'. היינו, מצד המעשה, שאף אחד לא רואה את המעשים הטובים שלו, שיתנו לו שכר עבורו. ב' מצד הכוונה, שהוא לא דורש מאנשים, שישלמו לו משהו עבור עבודתו בתו"מ. אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם שכרו תמורת עבודתו.
אולם גם בחינה זו של הצנע לכת עדיין איננה בשלימות, הגם שהיא עומדת למעלה בחשיבות משני הבחינות הקודמות, שהוא מסיבת, שהבריות מחייבים אותו. אלא, בחינה א) היא מצד היראה וכפיה, ב) מצד אהבה כנ"ל. משא"כ כאן הסיבה, שרק הקב"ה מחייב אותו. אבל היות שהוא רוצה תמורה עבור עבודתו, נמצא שעל ידי זה הוא נעשה נפרד מה', מטעם שינוי צורה. ומשום זה עדיין אין עבודתו שלימה.
ועבודתו שלימה נקרא, שעובד בהצנע לכת, שכוונתו שרק ה' הוא הסיבה שמחייבו לעסוק בתו"מ, ואין לשום אנשים חיצונים אחיזה בעבודתו. ויחד עם זה הוא עובד בשלא לקבל פרס, אלא בלתי ה' לבדו. וזה נקרא, שרוצה להיות דבוק בה' מבחינת מה הוא רחום, אף אתה רחום, כנ"ל. זאת אומרת, שכל עבודתו הוא בעמ"נ להשפיע. ויש לו סיפוק רב, בזה שהוא זכה לשמש את המלך. ומזה הוא מקבל הנאה ושמחה. ואין לו שום צורך אחר, כלומר שיתנו לו עוד משהו, אלא כשהוא מקיים תו"מ בפשטות גמור, ואין יכול לכוון שום כוונות, הוא מסתפק בזה, כאילו היה יכול לשמש המלך בשרות חשוב. כדוגמת, מי שעובד אצל המלך, ותפקידו הוא כפועל נקיון, לבין מי שהוא שר המלך, ומייעץ למלך בכל מה שהמלך צריך לעזרתו.
ובודאי יש מרחק גדול בין הפועל נקיון של המלך, הן במשכורת והן מבחינת הכבוד. והנמשל הוא, שבטח שיש הבדל בין מי שמשמש את המלך, כשהוא זכה לבחינת מגלים לו רזי תורה ומשתעשע עם המלך, לאיש פשוט, שמקיים תו"מ בלי שום הבנה ושכל התורה, אלא הוא שמח, בזה שזכה לקיים מצות המלך, שנתן לנו. ומזה הוא נהנה יותר מכל תענוגי עוה"ז. משום שכל תענוגי עוה"ז, הוא נראה בעיניו שהם משמשים להגוף, שהוא בחינת בשר ודם. משא"כ כשהוא עוסק בתכלית הפשטות, שהוא עבודה הפשוטה ביותר, כדוגמת פועל נקיון בבית המלך, אבל הוא אומר סוף כל סוף את מי אני רוצה להנות. את המלך, ולא רוצה לשמש את עצמו, הנקרא רצון לקבל לתועלת עצמו, אלא כוונתו שה' יהנה מעבודתי.
ובהאמור יוצא, שיש לאדם לקבל הנאה. כי בלי הנאה אין האדם מסוגל לעבוד. וזהו מצד הטבע שברא הקב"ה, שזוהי מטעם מחשבת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, נטבע באדם רצון וחשק לקבל הנאה.
אולם ההבדל הוא גדול מאוד, ממה שהאדם מסוגל לקבל הנאה. זאת אומרת, הנאה נקרא אור. ואין אור בלי כלי. לפי זה יוצא, שהנאה, מה שהאדם רוצה לקבל, מונח באיזה כלי. כלומר, שיש תענוגים המלובשים בתענוגים גשמיים, כמו בתאוה. וגם בתאוה יש להבחין כמה בחינות, וכמו כן בכבוד, וכמו כן יש להאדם לקבל תענוג מלימוד חכמות, שכל אחד מסוגל להוציא תענוג מהכלים, הנקראים באופן כללי תאוה, וכבוד, וחכמה. אבל יש מדרגה ד', שהוא עבודת ה', שאאמו"ר זצ"ל אמר, שיש ד' מדרגות הנקראים, דצח"מ, כמבואר בהקדמה שהם, דומם נקרא תאוה, צומח נקרא כבוד, חי חכמה, מדבר הוא עבודת ה'.
ובהאמור יוצא, שכל אחד ואחד מוכרח לקבל * הנאה, רק שיש הבדל מאיזה התלבשות האדם מסוגל להוציא הנאה ותענוג. ודבר זה יש להבחין בין אחד להשני.
ומשום זה יוציא לנו, שתחילת עבודת האדם בדרך האמת, היא להגיע לדרגת והצנע לכת עם אלקיך. פירוש, שהעבודה שלו בזה, שהוא עובד בהצנע לכת, שאף אחד אין לו שום מגע עם התו"מ שלו, מסיבת שהוא מוסתר מבני אדם. אבל יש כאן עוד דבר שצריך להיות, ההצנע לכת עם אלקיך. עם פירושו דבוק. שעבודתו הוא צריך להיות דבוק באלקיך ולא בפירודא. כי דוקא בעת שהוא עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא כולו להשפיע, אז יש לו השתוות הצורה, הנקרא דביקות בה'. משא"כ אם כוונתו לקבל תמורה מה' עבור עבודתו, הוא אז בבחינת מקבל, והקב"ה הוא המשפיע, נמצא, שאין כאן דביקות בה', אלא להיפך, בחינת פירוד יש כאן, שהוא בהופכיות צורה מהבורא.
ובזה נבין מה ששאלנו, מה הפירוש "והצנע לכת עם אלקיך". יהיה הפשט, שכאן הוא התחלת עבודה, הנקראת לשמה. כמ"ש ר' מאיר הלומד תורה לשמה, ומכאן ואילך זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכו'.
ובהאמור יוצא, שיש לנו להבחין בין עבודת הכלל לעבודת הפרט, בעבודת הכלל. היינו להכלל ישראל, לומדים את התורה בבחינת עשיה, היינו למעשה, יש בעולם ע' אומות, ויש אנשים טובים עם מידות טובות, ויש להיפך רשעים, וכו'. כלומר, בעולם כללי יש הרבה פרטים. ושם סדר העבודה, עיקר הוא המעשה. ולא ניתן להם לדקדק שישגיחו על הכוונה, שיהיה לשמה. אלא אומרים להם מתוך שלא לשמה באים לשמה. וגם העבודה שלהם גם כן לא מוכרח להיות בהצנע לכת. אלא הסדר הוא, שכל אחד מספר לחבירו כמה מעשים טובים שיש לו, וכמה זמן הוא נותן לתורה ועבודה. וזהו בכוונה תחילה. והתועלת מזה הוא בב' אופנים, א) לטובת המספר, כי בזמן שהוא רואה, שיש מי שהוא מקנא בו, זה נותן לו כח לעבודה. כלומר, שיש בידו כח לעבוד בשביל אחרים, היות שחושב, שבטח חבירו יכבד אותו עבור עבודתו. נמצא, שלוקח מזה חמרי דלק לעבודה.
והסיבה היא כידוע, שכל מי שנותן איזה יגיעה, מוכרח להיות תמורת זה שיקבל שכר. והשכר יכול להיות בכסף, או על ידי כבוד. כלומר, שיש לפעמים שעל ידי המעשה זו שהוא עושה, אנשים יכבדוהו. זה כבר נקרא תמורה, כמו כסף. זאת אומרת, יש אנשים שעובדים תמורת כסף ויש אנשים שעובדים תמורת כבוד, וכבוד שייך דוקא במקום, שיש מי שרואה את המעשים שלו.
אולם יש הבדל בין כסף לכבוד, בהנותן. כלומר, במקום שעובדים תמורת כסף, לא מענין אותו מי הוא הנותן את הכסף. יכול להיות הנותן איש פשוט. ואם הוא משלם מחיר יותר גבוה מאיש מכובד, לגבי תשלום של כסף, לא אישיותו של הנותן קובע לו את הכדאיות של מקום עבודה, אלא סכום של הכסף הוא הקובעת מקום עבודה. משא"כ מי שעובד תמורת כבוד, כאן דוקא הנותן קובע. אם הנותן הוא איש מכובד, אז לא כל כך קשה לעבוד בשביל כבוד. אלא זה תלוי במידת מה שהאיש מקובל ברחוב לאיש חשוב.
ובהאמור יוצא, שזה שקשה לעבוד את ה' שלא עמ"נ לקבל פרס. אלא האדם מצפה לתמורה. ולא מספיק לאדם, בזה שמשמש את המלך, הוא מסיבת, שחסר להאדם, שיאמין בגדלות ה'. אחרת היות שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול. בזמן שהאדם זה מקובל ברבים, שהוא גדול. ולכן, כשאין אדם עוד מסוגל להרגיש את גדלות הבורא, הוא מוכרח לעבוד בשלא לשמה. וזה הסיבה שהאדם עוסק בתורה ומצות, כדי שאנשים יכבדוהו. אבל זה רק במקום, שהוא נמצא בסביבה, שמכבדים עובדי ה'. אבל בטח שאדם הנמצא בין חילוניים, הוא עובד בהצנע לכת, מטעם שלא יקבל מהם בזיונות במקום כבוד.
אלא לאחר שהאדם עבר את השלב של הכלל. ואז, אם האדם מתעורר, ורוצה לצאת מהכלל, היינו שיהא משועבד להכלל, היינו לפי מה שהכלל אומר, שזהו נקרא עבודת ה', הוא יכול לקיים. אבל מה שלא מקובל בהכלל, והוא מרגיש שעבודת הכלל אינו סוף פסוק, אלא שיש לו דחף פנימי, שיש ענין עבודה, השייך דוקא לאנשים פרטיים, שכל פרט כולל את הכלל, אז מתחילים לגלות לו את ענין של לשמה.
כמ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות תשובה) וז"ל, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת. עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה.
היוצא מכל האמור, שיש שלימות המעשה ושלימות הכוונה. ולאחר שהאדם כבר מקיים את שלימות המעשה, שזה שייך לכל הכלל, אז מתחיל העבודה של שלימות הכוונה. שהוא, שהאדם צריך להשתדל, שהסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הוא הבורא, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא, מחמת שהוא מאמין בגדלות וחשיבות ה'. ומשום זה לזכיה גדולה יחשב לו, אם יעלה בידו לשמש את המלך.
ועבודה זו נקראת עבודת הנסתר. שכאן עיקר העבודה הוא על הכוונה, שזה לא מגולה לאף אחד. כלומר, שאין שום אדם בעולם יכול לדעת את הסיבה, שיש לחבירו, מה שמחייב אותו לעבוד בתורה ומצות.
משא"כ בעבודת הכלל, הנקרא שלא לשמה, זהו עבודת הנגלה, שהוא חלק המעשה, שפירושו, שהשלימות שלהם היא בבחינת המעשה. אבל לא ניתן להם לעבוד בעבודת הכוונה. כלומר, שגם הכוונה יהיה על דרך השלימות, שהוא לשמה. אלא מלמדים אותן לעסוק בתו"מ שלא לשמה, כדברי הרמב"ם הנ"ל.
ובזה"ק נשא דף י"ד, (ובהסולם אות נ') כ"ש וז"ל, הנסתרות לה' אלקינו הם יראה ואהבה, שהם במוח ולב וכו', שהם סוד י"ה, והנגלות לנו ולבנינו, היינו התורה והמצוה, שהם בחיצוניות הגוף והראש, שה"ס ו"ה. וסוד הדבר כך הוא ודאי, כי אם אדם מתיירא מהקב"ה או אוהב אותו, זאת אין אדם אחר יודע, משום שהוא דבר, שאינו מתגלה אלא בינו ובין קונו.
אבל אדם, העוסק בתורה והולך במצות עשה, זה מתגלה לכל אדם, משום שהקב"ה עשה לו פה בגלוי לעסוק בתורה, ועינים להסתכל בה, ואוזניים לשמוע בה. ועשה הקב"ה באדם ידים, ורגלים, וגוף, לעשות בהם מצות.
ידוע, ששם הויה כולל ה' עולמות, הנקראים א"ק ואבי"ע. שקוצו של יוד כולל א"ק. והם כוללים ה' פרצופים, המכונים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. והם כוללים ה' ספירות, כתר חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. זאת אומרת, כל בחינה ובחינה נכללה באות אחד של שם הוי"ה.
על הכתוב "זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור ודור", אומר הזה"ק, (כי תצא, דף י"ט אות נ"ג) שמי עם י"ה, גימטריא שס"ה, שזהו רמז על שס"ה לאווין. זכרי עם ו"ה, גמטריא רמ"ח, שזה הרמז על מצות עשה.
ואאמו"ר זצ"ל אמר הסבר, מדוע י"ה שהם רומזים על חכמה בינה, מרומז בהם בחינת לאווין, ומצות עשה, שבטח שהם דברים, המשמשים עמהם לה', הם במדרגה יותר נמוכה, שהם מרומזים רק ב-ו"ה. ואמר, היות שבעולם התיקון, בכדי שלא יהיה עוד הפעם שבירת הכלים, שסיבת השבירה היתה מטעם, שהיה אורות גדולים וכלים קטנים. לכן נעשה תיקון, שיאירו רק אורות קטנים, הנקראים אורות דו"ק. ומשום שאסור להמשיך היינו אורות דג"ר, וג"ר נקרא בשם י"ה, שהם חכמה ובינה, אבל אורות דו"ק כן צריכים להמשיך. לכן אורות דו"ק מרומזים בשם ו"ה. לכן מצות עשה הוא בו"ה, שהם ו"ק. משא"כ אורות דג"ר, שאסור להמשיך, זה נקרא לא תעשה, היינו שאסור להמשיך.
ובהאמור נוכל לבאר את ענין הוי"ה, שכולל יראה ואהבה, שהם בחינת י"ה. ותורה ומצוה, שהם בחינת ו"ה. ונבארם אחד אחד.
א) הוא יראה. ענינו, שהאדם צריך לפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א, ובהסולם אות ר"ג) וז"ל, אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן ח"ו לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נ"ר ליוצרו, עכ"ל. יראה הוא המצוה הראשונה, היות שאי אפשר להיות מאמין באמת באמונה שלימה, שלא יבוא חס ושלום לידי כפירה, מטרם שזכה לבחינת יראה. כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח, ובהסולם אות קל"ח) וז"ל, כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית', שהנברא ישיגו כפועל רעות וכו'. וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל ית', עכ"ל.
משא"כ בזמן שהאדם עושה כל המעשים בעמ"נ להשפיע, שאז הכלים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, אז שורה עליו האמונה, מטעם שהוא משיג במצב הזה את הקב"ה בבחינת טוב ומטיב. כמו שכתוב בהסולם וז"ל, ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלימה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו יתברך בבחינת טוב ורע וכו', עכ"ל.
נמצא שיראה הוא השורש להאמונה, שע"י יכולים לזכות לאמונה בקביעות, כנ"ל.
ב) אהבה. היות שע"י היראה הוא זוכה לטוב ועונג, מתגלה אז בחינת אהבה. וגם באהבה יש להבחין הרבה בחינות, כמ"ש בהקדמת, א) יש אהבה התלויה בדבר, ב) אהבה שאינה תלויה בדבר.
ג) הוא בחינת תורה. שזה נמשך מבחינת יראה, משום שדוקא ע"י תורה יכולים להגיע לבחינת רצון להשפיע, כמ"ש חז"ל המאור שבה מחזירו למוטב. לכן דוקא ע"י תורה יכולים להגיע לידי פחד ויראה אולי לא יוכל לעשות נחת רוח ליוצרו. ולכן תורה הוא גלוי על היראה. כלומר, אם באמת שהוא לומד תורה, שיהיה על דרך האמת ולא לשם חכמה, הוא שכוונתו שבהתורה להגיע לידי יראה. ולכן סדר העבודה הוא ממטה למעלה. לכן מקודם תורה שהוא בחינת ו' דהוי"ה, שע"י הוא מגיע אח"כ לבחינת יראה. אבל מי שלומד תורה על כוונה אחרת, לא בכדי להגיע ליראת שמים, זה לא נקרא בחינת תורה, אלא נקרא בחינת חכמה. וזהו ע"ד שרז"ל (איכ"ר ב' י"ז) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין, יש תורה בגויים אל תאמין, כי תורה שייך במי שלומד עמ"נ להגיע ליראת שמים.
ד) נקרא מצוה. שהיא בחינת ה' דהוי"ה. והיא נמשכת מן בחינת אהבה, שהוא בחינת ה' ראשונה דהוי"ה. ומשום זה עשיית המצות צריכים להיות באהבה ובשמחה לקיים מצות המלך.
וגם כאן לומדים ממטה למעלה. היינו ע"י זה שהאדם משתדל לקיים מצות המלך באהבה, על ידי אתערותא דלתתא גורם אתערותא דלעילא, שהקב"ה מגלה אהבתו לישראל, כמו שכתוב אהבת אותנו ורצית בנו.
נמצא, ע"י תורה מתגלה יראה, וע"י מצוה מתגלה אהבה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתחיל סדר עבודה ממטה למעלה, מקודם ה' אחרונה שהיא מצוה, ואח"כ תורה שהיא ו' דהוי"ה. ואח"כ בחינת אהבה, שהיא ה' ראשונה דהוי"ה. ואח"כ יראה, שהיא בחינת י' דהוי"ה. אבל סדר השפעה הבאה מלמעלה, מתגלה מקודם בחינת יראה, ואח"כ אהבה, ואח"כ משיג האדם תורה, ואח"כ מצוה.
אולם ענין התכללות הנשמות בשם הוי"ה, הוא דוקא בה' אחרונה. כמ"ש האר"י הק', שנשמת אדם הראשון היא מפנימיות בי"ע, ובי"ע יצאו ממלכות דאצילות, הנקרא ה' אחרונה דכללות אצילות. ולכן נקראת מלכות כנסת-ישראל, משום שכוללת בתוכה את כלל הנשמות.
ומשום זה עבודת האדם שייך למלכות. כלומר, שעי"ז שמקיימים תו"מ, הם גורמים בזה יחוד קוב"ה ושכינתיה. היות שמלכות נקרא כלי קבלה של השפע העליון. וקוב"ה נקרא המשפיע. ומשום זה אין כאן יחוד, הנקרא השתוות הצורה. משא"כ כשעוסקים למטה במעשים דלהשפיע, כל אחד גורם בשורש נשמתו בחינת השתוות הצורה, שזה נקרא יחוד, כדוגמת הקב"ה, שהוא המשפיע.
וזהו מ"ש בזהר (נשא דף ח', ובהסולם אות כ"ט) וז"ל, דאות ה' ודאי היא וידוי דברים. וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו'. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק הה' מהו', כי בן י"ה שהוא ו', כולל יהו, נסתלק מן אות ה'. ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את הה' לאות הו'. והגאולה תלויה בזה.